פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: מדריך מקוצר וכמה המלצות

היום (16.6) נפתחת המהדורה ה-21 של פסטיבל סרטי הסטודנטים, האירוע שהפך מדו-שנתי לשנתי ולכן המספר הזה קצת משקר לגבי גילו האמיתי. גם השם לא מבהיר במלוא גרון עד כמה מדובר בחגיגת קולנוע על כל סוגיו, בעיקר קצר אבל לא בהכרח רק סרטי גמר של תלמידי ותלמידות קולנוע. ובטח שלא רק של ביה״ס לקולנוע ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, אלא של כל מוסדות הלימוד בארץ. בדיוק בשביל הבהרות אלה יש את התוכניה שמוכיחה זאת, עם מגוון אירועי תעשייה ואורחים בינאלומיים, קולנוענים ותיקים ומוכחים שיזכו למחוות ויוסיפו אופציה של צפייה בפיצ׳רים אל מגוון הסרטים הקצרים. בפוסט הזה ננסה לעבור על כל סעיפי התוכניה וגם לחלוק רשמים על סרטים מתוכה שכבר ראינו.

לפני כן, חשוב לציין שעופר ליברגל ישפוט השנה בתחרות הסטודנטיאלית הישראלית של הפסטיבל ומנוע מלכתוב עליה. הוא כן כתב על כל המסגרות האחרות, כפי שאפשר יהיה לקרוא בהמשך, בעוד על מה שנכתב על התחרות הישראלית חתום אורון שמיר. ובכל מקרה, אנחנו הרי אוהבים את הפסטיבל הזה ואת המוסד ממנו הוא יצא ברמה שגובלת בחוסר אובייקטיביות. לכן, ומבלי לוותר על הזכות לדווח מן האירוע, החלטנו על מבנה של ארוחת טעימות – שלושה-ארבעה סרטים מכל מסגרת, קצת על האורחים וסרטיהם הארוכים, ועוד לפני הכל הדגשות למחוות ולמסגרות הלווין השונות של הפסטיבל.

עוד עניין שכדאי להוריד מהלב כבר עכשיו בפתיחה, הוא שאחד מאירועי ההוקרה השנה יהיה מחווה למייסד ומנהל ארכיון הסרטים, ליביו כרמלי, שפורש השנה מתפקידו. ליביו היה הבוס של עופר וגם של אורון לאורך שנים, היה לחלקנו דמות אב ואפילו התארח בסריטה. מבין כל הענקים מתחום הקולנוע שמפנים השנה את כסאות הניהול שלהם אחרי תקופות בלתי נתפסות בסדר גודל של 30-35 שנים, העזיבה של ליביו כרמלי נוגעת לליבנו באופן הקרוב והמוחשי ביותר. בלתי אפשרי עבורנו לדמיין את מוסד הלימודים של ביה״ס טיש (לשעבר החוג לקולנוע) בלעדיו, כשם שהארכיון ימשיך להיות שלו ובצלמו גם אם יחדול להגיע לעבודה אליה הקדיש את כל כולו במסירות עצומה. האירוע שיתקיים לכבודו הוא הזדמנות מרגשת לחלוק כבוד לאיש שבמשך שלושה עשורים וחצי רק נותן כבוד לאחרים, לסרטים וליוצרים שלהם, בעצם מלאכת הליקוט והשימור.

ערב הוקרה נוסף הוא למורה הפורש והקולנוען הוותיק איתן גרין, שיתקיים תחת הכותרת ״עד סוף הלילה״. מבין שלל האירועים המיוחדים שווה להזכיר גם הקרנה לילית ב״תדר״, פוקוס אופנה וקולנוע, כנסים קבועים דוגמת ״Life is Shorts״ ושלל פאנלים: על צנזורה עצמית, יצירת פודקאסטים, אנימציה, פאנל הגשות לסדרות טלוויזיה, הפצת הסרט הקצר ועוד. כאמור, אנחנו נתמקד בפוסט מקדים זה בתחרות הבינלאומית, הישראלית, העצמאית והנסיונית, אבל קחו בחשבון שיש מסגרות נוספות, למשל למדיה דיגיטלית, וגם יוזמות הקרנה נוספות דוגמת אוטובוס הסרטים. אבל בשביל זה יש את הפסטיבל עצמו מעכשיו ועד מוצ״ש ה-22.6, אנחנו רק מנסים לעורר תיאבון.

התחרות הישראלית

תמונת ניצחון
בדקות הפתיחה של הסרט שיצרה עדי משניות מביה״ס לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, טעיתי לחשוב שנפלתי על עוד סרט סטודנטים על חיילים. גם אם הפוטג׳ היה מסוגנן באופן ריאליסטי והסרט הכריז על עצמו כתיעודי. את מה שקורה אחר-כך אפשר רק לתאר בתור סוג היהלומים שבשבילם קיימים לא רק פסטיבלי קולנוע אלא גם מוסדות לימוד לאמנות השביעית. אני מאוד מקווה שזה אחד מאותם סרטי גמר שהופכים לאייקוניים ונלמדים בבית הספר בו נוצרו, כי השיעורים כאן רבים ומפתיעים. בתור דוקו הוא בגדר מופת של טקסט מול סאבטקסט, אבל זהו בעיקר אחד הסרטים הכי ישראליים שראיתי אי פעם. כמוסה מרוכזת של כל מה שמטורף ואבסורדי בניסוי המתמשך הזה שנקרא מדינת ישראל ורובנו לוקחים כמובן מאליו.

הבמאית עוקבת אחר השיקום של אחיה, החייל מתחילת הסרט, שנפצע ברגלו במבצע/מלחמת צוק איתן לפני כחמש שנים. המצלמה שלה דבוקה אליו במיטת בית החולים או מתהלכת במסדרונות, מבקשת לחבק בעזרת הפריים את המשפחה וההורים שעוברת עליהם תקופה לא פשוטה ומאוד אינטימית – המצב הרפואי לא ברור ונרמזות גם הדעות של המעורבים על המצב הבטחוני.

אלא שעם ישראל לא מאמין בפרטיות כשזה מגיע אל חייליו, בטח ובטח אם הם נפצעו ומיד מועלים לדרגת גיבורים. כמות האנשים הזרים על שלל צורותיהם ותפקידיהם שמעניקים ביקור חולים לפצוע הגיבור, היא מסחררת כשם שהיא מגוונת. אין דמות ארכיטיפית מההוויה הישראלית שלא עוצרת לבקר את החייל והפניית המצלמה בסיום כל רגע משוגע אל תגובותיו ובעיקר תגובות ההורים הן פשוט פרייסלס. זה מקסים ומחמם את הלב כשם שזה מרתיע ומטריד. ברגעים מסויימים התפוצצתי מצחוק של מבוכה ומיד עלו בי דמעות של עצב וכאב מתוך הזדהות. מזכיר קצת את המורכבות הבלתי ניתנת לתיאור של החיים בארץ, אותה אולי אפשר לראות באמת רק בזמנים כמו זה – לא שגרתיים למשפחה של הבמאית, אבל הנורמה השולטת מבחינת כותרות העיתונים. או אולי רק דרך עדשה של מצלמה, רצוי עם הכוונה והדרכה פשוט מבריקה של קולנוענית מלידה.

דברים פשוטים
דמיינו את הגרסה התיעודית של ״לעבור את הקיר״ ותקבלו את סרטה של ליאל שרון גור מביה״ס מעלה. מהרגע הראשון בו הסרט מציג את מושא התיעוד שלו, חוזרת בתשובה בשם מאיה, קשה שלא להישבות בקסמה ולרצות בטובתה. עם זאת, כבר שנים רבות היא מחפשת חתן והשעון הביולוגי מתקתק. הלחץ מגיעה לא רק מן החברה הדתית אלא גם מהוריה, קיבוצניקים שאמורים להיות ליברליים יותר לכאורה, אבל כמו כל הורה ישראלי מצפים לנכדים. כדי להוסיף לקושי הגדול בחייה, מאיה היא תומכת לידה (דוּלה) במקצועה, כלומר מלווה נשים אחרות מממשות את התכלית שהיא כה כמהה אליה. היא סופרת בצחוק מה עשתה יותר, לידות של אחרות או שידוכים משל עצמה, ובשני המקרים היא מתקרבת למאה והייאוש נעשה קומי. אז כמו בסרט ההוא של רמה בורשטיין, הגיבורה מחליטה שהשם יביא לה חתן ופוקדת על חברתה לתפור לה שמלת כלה.

שמו של הסרט נגזר ממשפט אפיון עצמי של מאיה, אבל גם מתאר את כולו – סרט שעושה כמה וכמה דברים פשוטים פשוט נהדר. בין היתר הוא בורא דמות עגולה, מבסס קונפליקט, מערים מכשולים ומראה כיצד כל אספקט בחייה של הגיבורה יכול להעניק לה כוח או להחליש אותה. ההצלחות הללו נשמעות בסיסיות אבל רואה שוב ושוב איך סרטי סטודנטים עלילתיים כושלים בדיוק באספקטים האלה, למרות שבמקרה של סרט עלילתי זה דווקא אמור להיות יותר קל בהיותו פבריקציה של המציאות ולא רק מניפולציה עליה. בנוסף, ״דברים פשוטים״ עושה הכל בחצי שעה שאולי הייתה יכולה להיות מהודקת יותר, אבל באמת שקשה לא לרצות לבלות עוד עם מאיה, גיבורת קומדיה רומנטית שלא בהכרח בחרה בכך ומחפשת את הדרכים שלה להתמודד ולאהוב.

סחף
לפעמים מספיקות 6 דקות של אנימציה נטולת מילים אך מלאת חזון ורגש כדי לייצר סרט מקורי וזכיר. זה בדיוק המצב עם ״סחף״ של רותם בלוך מהמכללה האקדמית ספיר, מוסד הלימוד שמספק כבכל שנה הצטיינות בסרטים מונפשים או מצולמים (סרט נוסף שמגיע מביה״ס, ״נתק״, השתתף השנה בסינפונדסיון של פסטיבל קאן). גיבורת הסרט מגלה כמה גרגירי חול בביתה, אבל לאחר האיסוף שלהם וקרצוף גופה היא מבינה שהיא המקור להתפוררות. ככל שהיא תנסה להמשיך את חייה כרגיל כך החול ימשיך ליזול ממנה, עד שהוא ימלא לא רק את דירתה אלא גם את נפשה כפי שמשתקף בתמונת סיום שהיא מתבקשת כשם שהיא אותנטית.

טכניקת ההנפשה עצמה מינימליסטית אך מאוד אקספרסיבית, ואת המטפורה שהיא הסרט אני מניח שאפשר לקרוא בכל מיני דרכים. אישית, ראיתי בו כמייצג של שעון החול האוזל שהם החיים, הנושרים מאיתנו אט אט ומכאיבים במיוחד לבנות המין הנשי הכמהות להמשכיות. כאילו כל מבט בראי מוביל לחיפוש אחר מה שהתפורר ואבד, וכל ילד זר על שפת הים הוא כמו בעיטה בבטן שהופכת אותך לאבקה.

תחרות הסרט העצמאי

אמא של
נוכחים ותיקים בפסטיבל סרטי הסטודנטים או במסגרות אחרות של הקרנת סרטים קצרים ישראלים כבר נתקלו בעבר בסרטים של גן דה לנגה ("בבגה", "רויטל היא חייזר") שמלבד היותה במאית גם תורמת רבות בתחום האביזרים, הבובות והאיפור לקולנוע הישראלי. סרטה החדש הוא סוג של שינוי כיוון ביצירה הקולנועית שלה, אף כי הנושא של חיבור בין אם לבתה עלה גם בסרטיה הקודמים. כאשר כותרת הסרט עולה, המילה "אמא" מופיעה לפני המילה "של" והסרט העוקב מציג אישה אשר מהלך קטן של אירועים הופך אותה לאמא, לפני כל דבר אחר. השוט הבודד המרכיב את הסרט מדגיש זמן לא קצר לתיאור של אישה (נטע גרטי) עובדת בביתה, עד אשר בתה הקטנה מגיעה בהפתעה והאם חשה כי משהו אינו כשורה… הצילום השלו מתקרב לגיבורה שלו ומשם עוקב אחריה במסע לא פשוט בעקבות מה שעבר על הבת. הסרט לא בנוי על הפתעה, או על התרשמות מן הכישורים הקולנועיים של הבמאית וצוותה, אלא על הבנה למצב הנפשי של הגיבורה – תחושה של אחריות וגם תחושה של שבר, שליחות לצד רגשות אשם.

קריסטי לא תבוא יותר
סרטו של אבנר מצליח (״תאוות בשרים״) עוסק בהתמודדות של שני אחים עם המצב של אביהם בשלב האחרון של חייו. בעקבות עזיבה של עובדת סיעודית, הגישות שלהם לגבי המשך הטיפול באב, כמו גם ההכרה במצבו, מתנגשות – וכנראה שלא בפעם הראשונה. דומה כי הסיטואציה הזו של טיפול בקרוב משפחה מוכרת לרבים, כמו גם הדילמות הבלתי פתורות לגבי מה שטוב עבורו, לצד השאלה לגבי מה טוב עבור בני המשפחה המטפלים והמלווים, מקרוב או מרוחק. אולם, האפקטיביות של הסרט הפשוט הזה אינה נובעת רק מן הסיטואציה, אלא גם מן הכנות הרגשית שמשדרים השחקנים, בעיקר אורי קלאוזנר. לצד האמינות של המשחק, יש משהו בסרט שמרגיש מחושב מדי.

אשרי האיש
סרטו של אסף סבן (״בית בגליל״) מתמקד רובו בתיאור דמות של אדם המתפרנס מכך שהוא חי בשולי החברה מבלי ששמים עליו לב – הוא מרוויח כסף מרמאיות קטנות, כולל קיבוץ נדבות. דווקא פעולה של עזרה לאחר שהוא מבצע חושפת את אחד מסודותיו מול ילד אשר רואה את מה שהמבוגרים לא טורחים להסתכל בו. הדבר מוביל לסוג של דו-קרב בין השניים מול המשפט הציבורי, המתנהל בזירת קרב אשר לא ניתן לברוח ממנה – קרון רכבת. זהו סרט שבנוי כולו על מבט על אנושיות ברגעים סימפטיים, סרט בו הרמאי מעורר הזדהות, כמו גם הילד הרודף אחריו. דומה כי במתכוון, הסרט שומר על שפה קולנועית מינורית, כמו מלקט דימויים בפשטות כפי שגיבור הסרט מלקט כסף על מנת לשרוד. לא בהכרח מדובר בסרט חברתי והאמירה כאן אינה פוליטית, אלא אמירה של שבח לקיום האנושי. לכן אני מעריך את העשייה הזאת, גם אם יוצרים אחרים כבר עשו זאת טוב יותר בעבר.

כמונו, נאהבים
סרט האנימציה של דותן מורנו (״שוק״) הוא עיבוד לסיפור קצר מאת סמי ברדוגו והוא מייצר בפחות מרבע שעה תמונת עולם מלאה בה הניואנסים של הקשרים בין הדמויות נראים אמינים. הסיפור הוא על מפגש בין שני גברים, כל אחד מהם במשבר אישי הקשור גם אבל לא רק לאבטלה. המפגש נוצר כאשר בנו של אחד מהם פוצע את בתו של השני ולכן השיחות ביניהם משלבות תמיד גם סוג של חשש מעימות, גם כאשר הם מובלות בידי רצון להתקרב בידי שותפות גורל. מורנו משתמש באנימציה מצומצמת ומעט מאוד צבעים, כאשר חלק ניכר מן הזמן האפרוריות היא השולטת בפריים, אך כתמים של כתום מראים כי עדיין יש חיים ויצר בתוך מה שנראה כמו שגרה של שכונה ישראלית, בה ההבטחה על גבריות חסונה נותרה מאחור.

התחרות הבינלאומית

הכוכב שלי – My Planet
סרטה של הבמאית הבלגית ואלרי קרנואה עוסק בדרכו ביחס החדש לסוגים שונים של דימויי גוף בחברה המערבית. גיבור הסרט, הנרי, הוא אופה בעל גוף גדול מימדים אשר דומה כי הנישואין שלו מצויים בסוג של משבר: אשתו לא ממש מתעניינת בו הן מבחינה מינית והן לשיחה. צלמת צעירה מבקשת לצלם אותו בגלל החיבה לצורת בטנו והנרי מרגיש מיוחד ונחשק בדרכו, אך דומה כי אין לו דרך לספר זאת לאשתו, אשר מצידה מתאמנת לקראת תחרות ריקודי עמוד. יש בסרט מתח לגבי הסיבה בגינה הצלמת בוחרת לצלם דווקא את הנרי והדרך בה יתקבלו הצילומים של גופו, אך בבסיס זהו סרט על מערכת היחסים בתוך זוגיות. ככזה הוא חורג מן הדיון בגוף יוצא הדופן והופך לסרט על הצורך לתקשר וחוסר היכולת לבצע זאת, בין עם בגלל הבדלים בין בני הזוג, בגלל ירידה באהבה או בתשוקה, או בגלל חוסר יכולת לשבור את השגרה.

חיות – Animals
סרט האנימציה הדני זה נסוב סביב אמירה די מוכרת: ברגעי משבר, היצר החייתי באדם משתחרר. נסיעה ברכבת התחתית הופכת לסיוט בגלל חוסר יכולת לצאת ממנה, וההבטחה אשר נמסרת בראשית הסרט בדמות אזהרה מדימויים של אלימות ומיניות מתממשת: פרט לילד הנוכח בקרון, כולם מאבדים את מה שמקשר ביניהם לתרבות, אולי פרט לצורך לצלם בטלפון את המתרחש. הבמאי טסו סנגארד מציג כישורים יפים באנימציה בסרט, אבל בסופו של דבר הסרט מוגבל בידי האמירה שלו – היא אולי נכונה בבסיסה, אבל גם באנלית ולא מעניינת.

התחום האפור – The Grey Zones
סרט קולומביאני זה עוסק בגבר צעיר אשר עובר בדיקת HIV וממתין לקבלת התוצאות, תוך שהוא לא מגלה לסביבה שלו יותר מדי על מה שעובר עליו – לא לאחיו, לא לאמו אשר עמה הוא פותח בריב בגלל חוסר יכולת לעזור במשבר משפחתי אחר, וגם לא לפרטנר מיני עמו הוא נפגש, לצד החשש מהידבקות או הדבקה. כוחו של הסרט נובע מן ההחלטה של הבמאי, דניאל מתאו וואלחו, לא רק לשים את הגיבור שלו בכל סצנה, אלא גם לשים אותו כמעט תמיד במרכז הפריים: הגיבור נמצא הרבה בקלוז-אפ, גם אם לא תמיד, אבל כן ממורכז כחלק מן הסביבה אבל גם במנותק ממנה. השחקן הראשי לא נדרש לבצע יותר מדי, שכן הדמות מנסה לא לחשוף את מה שעובר עליה. אולם הדרך המיקוד הנ״ל הדבר עובר, אם לא לאנשים הסובבים את הגיבור, אז לקהל הצופה בסרט.

תחרות "נקודת תצפית" לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני

מסגרת זו עורכת את הופעת הבכורה שלה בפסטיבל ויש לקוות כי הקהל אשר ייכנס לצפות במקבץ הבודד שלה ידע להעריך את המגוון הרב של דרכי הבעה יצירתיות. על אחד מן הסרטים בתחרות כבר יצא לכתוב כאשר הוקרן בסינמטק הרצליה – זהו סרטו של אלון סהר "אאוט" שכבר זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל חיפה ונמצא על התפר שבין קולנוע הניסיוני לקולנוע הרגיל, על אף שמדובר בסרט מאתגר עבור רוב הקהל והסצנות הבולטות בו דורשת מבט ומחשבה לא רק על הדרמה, אלא גם על הסביבה ועל מה שאינו מוצג.

מספר סרטים נוספים מתוך התכנית הרשימו אותי. "מת מספר 57" מצולם בשוט אחד המהווה התכתבות ישירה עם שוט המוות שמופיע לקראת סיום סרטו של מיכאלאנגל'ו אנטוניוני, "הנוסע". אך בסרטו של ארנון רבין מדובר במוות מסוג מעט אחר, בשוט אשר מצולם במה שנראה כמבנה בטון עזוב או נטוש פרט לתנועות המצלמה, אך טבעו של הסרט מתגלה רק לקראת סיומו, אחרי תהליך המהווה בחינה של מושג נקודת המבט, קשר בין מבט ואדם לסביבה, התכתבות קולנועית ותפיסה של הקהל.

"מורנדו" של שיר הנדלסמן הוא סרט קצר ומרגש בסופו של דבר הבנוי כולו על פיצול: מסך מפוצל, פיצול בין מה שנראה על המסך וחלק ממנה שנשמע בפסקול. הכל על מנת לתאר פיצול בזוגיות שלאחר הפרידה עוד נותרה בו סוג של כמיהה, אך גם פחד מכל מפגש מחודש. אירוע שיכול להיות יום-יומי מקבל מימד של טראומה בגלל הרצון המנוגד לייצר שוב קשר קטן ולהימנע מחזרה לקשר שהותיר משקעים. כל דמות מוצגת הן בחלל המבטא משהו מן העולם המרכיב את חייה והן בקולה כאחד מן הצדדים בסיפור הקטן המתואר.

במסגרת אשר מראש כל הסרטים בה שאפתניים וכוללים רבדים מופשטים ונותנים לפרשנות, ייתכן שסרטו של שי דרור "יום אחר" שאפתני אף יותר. דרור יוצא מתוך ספרו של בוריס שץ ״ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ״, ספר אשר תיאור ב-1918 חזון אוטופי לירושלים עתידית ומעמת אותו עם מיתוסים שונים לגבי התפיסה של ירושלים בעבר והווה – ירושלים כעיר של יצירת אמנות, כעיר של הקרבת קורבנות ועקדת יצחק, כעיר שיש בה מלחמה וקדושה בעבר. הכל מתערבב בתמהיל של אמונה, יצירה ואכזריות, באתרי צילום הקשורים לעולם האמנות ולמוסדות דתיים. החזון בו זמנית מתגשם ונצלב, ירושלים מוצגת בשיא יופייה אך גם כמיתוס (תמונה לעיל מתוך סרט זה).

האורחים, האורחות והסרטים שיוקרנו כמחווה

כמו בכל שנה, הפסטיבל והסינמטק יהוו תחנת רכבת אווירית להמוני האורחים והאורחות שיבואו מרחבי תבל, בין אם מדובר בסטודנטים ובסטודנטיות או באנשי תעשייה שיגיעו להרצות ולשפוט. הבולטים שבהם הם אנשי קולנוע בינלאומיים שלכבודם יוקרנו מספר סרטים בהם היו מעורבים. המרכזי שבהם אמור היה להיות הבמאי לארי קלארק, שעל הקולנוע שלו יש לנו טקסט קצר של אור. בצער הוא ביטל את הגעתו, אבל בכל זאת יוקרנו סרטיו ״ילד רע״, ״קידס״ וגם קצר בשם ״אימפאלד״. האורח היחידי שלא כתבנו עליו דבר בסריטה מאז ומעולם הוא הבמאי הטורקי אמין אלפר, שיהיה מעניין לגלות דרך סרטיו ״פרנזי״ ו״מעבר לגבעה״. ממבט בסרטי המחווה אפשר לחשוב בטעות שווס אנדרסון מגיע, שכן יוקרנו סרטיו האחרונים ״אי הכלבים״ ו״מלון גרנד בודפשט״. אולם, זה יקרה כמחווה למעצב המודלים הקבוע שלו, סיימון וייס. אנחנו תמיד בעד אורחים בעלי מקצוע ששובר קצת את התבנית הקבועה של במאי/תסרטאי/מפיק, אז כיתת האמן שלו בעדיפות גבוהה.

ארבע במאיות יתארחו בפסטיבל השנה, כאשר במקרה של כל אחת מהן כתבנו בעבר לפחות על סרט אחד שלה שיוקרן בשבוע הקרוב. לון שרפיג תגיע עם ״איטלקית למתחילים״ הוותיק יותר ועם ״שעתם היפה״ עליו כתב עופר כשהוקרן בקולנועים. על ״חיית פרא״ של קתרינה מוקשטיין כתב עופר כשהסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים, והנה הזדמנות נוספת לצפות בו. זה גם בדיוק המצב עם ״יום ללא שם״ של טאונה סטרוגר מיטבסקה, בעוד את סרטה השני שמתקרא ״אני מטיטוב ולס״ נצטרך להשלים. בנוסף, הבמאית היווניה אלינה פסיכו תגיע עם ״הבן של סופיה״, עליו כתב אורון במסגרת פסטיבל טרייבקה, וסרט שטרם ראינו בעל השם הנפלא ״השיבה הנצחית של אנטוניס פרסקאווס״. אורחת אחרונה חביבה היא גם עורכת, נלי קוטייר, שבזכותה אפשר יהיה לצפות שוב במסגרת הפסטיבל במאסטרפיס של לאוס קארקס ״מנועים קדושים״ (בתמונה לעיל), וגם בסרט נודע של קלייר דני שמשום מה לא כתבנו עליו. עופר ישלים את המשימה הזו בפסקה הבאה, ואחריה אורון יהלל את האורח האחרון בהחלט ברשימה.

עבודה טובה – Beau Travail
רבים מסרטיה של הבמאית קלייר דני עוסקים בנוכחות הצרפתית באפריקה. בסרטה המפורסם ביותר, הדבר מגיע לשיא ביחד עם אלמנטים אחרים החוזרים בעבודות שלה, בעיקר מבט על שינויים קלים דרך פעולות ארוכות ודיון במיניות גברית אשר לא משוחחים עליה. הסרט מתרחש ברובו במחנה טירונים של ליגיון הזרים הצרפתי במדינה הקטנה ג'יבוטי. עלילתו מתמקדת במתיחות בין מפקדים על רגע הגעה של חייל חדש ומושך, אך רוב הזמן הוא מוותר על התקדמות העלילה המבוססת בחופשיות על סיפור קצר של הרמן מלוויל וזאת לטובת תיאור השגרה הכוללת הרבה פיזיות הן באימונים והן בשעות הפנאי הכוללת ריקוד במועדונים המקומיים. הבמאית חומקת מתחום עיסוק אחד: הסרט עוסק בצבא המתאמן במלחמה בשעה בה אינו חלק ממלחמה ממשית, במשיכה ורתיעה מן הגוף הגברי בשעת אימון צבאי שיש בו לפעמים אירוטיות, בנוכחות של אומה אירופאית באפריקה וגם בניסיון של זרים לקבל מעמד של צרפתי. יותר מכך, ייתכן והסרט גם עוסק בחוסר היכולת של האדם (בגילומו של דני לאוון) להכיר את עצמו באמת. הסרט מוקרן לכבוד העורכת נלי קוטייר.
(עופר ליברגל)

המסע אל החלום – Nuovomondo
מבלי לפגוע בכבודם של יתר האורחים והאורחות, אם יש שם אחד ששווה להגיע בשבילו לפסטיבל אז מבחינתי זה עמנואל קריאלזה. יסלחו לי גם נושאי הדגל העכשוויים של הקולנוע האיטלקי, פאולו סורנטינו ומתאו גארונה, אבל מהרבה בחינות קריאלזה לא נופל מהם בעיניי, גם אם הוא לא מייצר סרטים בתדירות גבוהה כמותם. על ״טרה פרמה״ המאוחר יותר שלו אפשר לקרוא אצלנו בסריטה את דעתו של עופר, אני כאן כדי להשלים בקטנה דברי שבח לסרטו מלפני שהבלוג שלנו היה קיים, זה שנקרא בעברית ״המסע אל החלום״, באנגלית ״דלת מוזהבת״ ובאיטלקית ״העולם החדש״. זה דווקא די נחמד, כי שפה וחוסר היכולת לתרגם או להבין במדוייק היא נושא מרכזי ביצירה.

הסרט מתאר מסע הגירה של סיציליאנים לאמריקה בתחילת המאה הקודמת ועושה זאת בשלוש מערכות – החיים הכפריים באי הררי, המסע עצמו בבטן האנייה, והבירוקרטיה של תהליך ההגירה באליס איילנד. הקולנוע של קריאלזה אמנם עוסק בנושאים חברתיים ובאדם הפשוט, אבל במקום ה״ריאליזם״ המאוס של הקולנוע האירופאי הנוכחי הוא עושה זאת ברוב פאר ופיוט. ממש כמו הקולנוע האיטלקי של פעם. זה אומר שאם הגיבור החולמני מפנטז על ארץ זבת חלב בה כסף גדל על העצים, זה בדיוק מה שנראה על המסך. הסתירה המובנית בין הגיבורים העממיים והחוויה האסתטית המפעימה, יוצרת סרט בלתי נשכח, שמתכווץ ומתרחב מבחינת השוטינג כמו שרירי הלב. בין היתר זה כולל כנראה השוט הכי יפה בקולנוע של מזח עוזב ספינה (לא, אין כאן טעות).
(אורון שמיר)