• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"טרה פרמה", סקירה

18 ביוני 2012 מאת אורון שמיר

בקולנוע האיטלקי של העת הנוכחית תמיד צפים ועולים בשיח הקולנועי אותם שמות יוצרים. מספרם מצומצם עד כדי כך שהוא בדרך כלל מוביל לשימוש במושגים כמו "משבר בענף" נוכח מיעוט הכשרונות המבטיחים שהצמיחה ארץ המגף בדור האחרון. ואין צורך להזכיר את תרומתו של הקולנוע האיטלקי לאמנות השביעית לאורך השנים, או אפילו למנות את תריסר הבמאים האיטלקיים הגדולים בכל הזמנים. מספיק רק לחשוב על צמד המילים "סרט איטלקי" והראש כבר מוצף במילים ותמונות.

הרשימה הדלה של קולנוענים גדולים באמת מובילה גם להיאחזות עיקשת בגאונים שכן נמצאים בה, כמו עם פאולו סורנטינו (“האלוהי", ו-“זה בוודאי המקום” המפעימים), ואולי אף להמלכת מלכים קצת יותר מדי בכוח, כמו במקרה של מתאו גארונה (“גומורה” המהולל מדי, ולפני כחודש פרס הבימוי בקאן על “ריאליטי”). משום מה, לא רבים מדברים על עמנואל קריאלזה, שלעניות דעתי לא נופל מהשניים הללו בכשרונו. למעשה, זהו אולי הבמאי היחיד שבאמת שומר על הגחלת האיטלקית המקורית, במובן של עשיית סרטים מרהיבים, מלודרמטיים ואוהבי אדם, בדרך כלל על בעיות חברתיות ופוקוס על דמויות שוליים.

הקהל הישראלי הינו בר מזל, שכן שניים מסרטיו של קריאלזה כבר הוקרנו כאן בעבר – “רספירו" ("Respiro") ו-”המסע אל החלום" ("Nuovomondo", ממנו התפעלתי עמוקות לפני חמש שנים). הראשון התרחש על אי דייגים קטן והתמקד בקורותיהם של אם ובניה, השני הפליג באניה יחד עם סיפוריהם של מהגרים סיציליאניים שחיפשו את מזלם באמריקה. סרטו החדש של הבמאי, “טרה פרמה" ("Terra Ferma" במקור, שפירושו “אדמה איתנה” בתרגום ישיר, או פשוט “יבשת”) שמו, הוא מעין היתוך וסיכום של שתי עבודותיו הקודמות מבחינת התכנים שמעסיקים את הבמאי. זהו סרט שמחזיר את האמון במילים כמו "מופלא" ו-”קסום" שבדרך כלל מוצמדות בקלות מדי ליותר מדי סרטים. במקרה הנ"ל, מדובר בפלא אמיתי.

זהו סיפורו של אי קטן בדרום איטליה, בו אנשים חיים בפשטות. מורשת הדייגים המפותחת של המקום הולכת ונכחדת, מפנה מקום למלכודות תיירים שמוצבות לאורך חופיו ומספקות פרנסה חלופית לתושביו המעטים. אך לא רק תיירים נמשכים אל היבשה הזעירה – גם פליטים ומהגרים לא חוקיים ממדינות אפריקה נפלטים אל חופי האי, בניסיון לייצר לעצמם ולמשפחתם עתיד טוב יותר. המשטרה המקומית מטפלת בנושא ביד קשה ומאיימת בעונשים לבני המקום שיסייעו לאפריקאים חסרי הבית, אבל כאשר משפחה אחת מוצאת עצמה בסיטואציה מורכבת אנו מבינים כי תמיד יהיו אלה שחייהם קשים יותר ולכן יש לסייע להם. הסרט מתמקד במשפחה זו, הכוללת אם (דונטלה פינוקיירו) ובן (פיליפו פוקילו, שעוד נחזור אליו בהמשך), סב שהוא דייג זקן בעל לב זהב (מימו קוטיצ'יו) וגם דוד (ג'וזפה פיורלו) שמנסה לשכנע את המשפחה לעבור לגמרי לעסקי התיירות ולחדול מן המורשת שלה.

בתזמון מעניין למדי, סרטו של קריאלזה מגיע ארצה בתקופה שבה נושא של פליטים ומהגרים לא חוקיים מארצות אפריקה הינו אחד הנושאים הבוערים במציאות הישראלית. יהיה מרתק לראות כיצד הקהל כאן יקבל אותו, או לאילו כיווני חשיבה הוא יוביל. בימים של הרבה שנאת זרים ותחושת חוסר אונים, מנחם למצוא בבית הקולנוע סרט שמתכתב עם נושא אקטואלי כל-כך באופן מעורר תקווה ומחשבה. וכיוון שהוא עושה זאת בעזרת קולנוע גדול וסיפור אנושי במיטבו, אפשר גם להמליץ עליו בלב שלם.

קריאלזה משה את הסיפורים שלו מן הים, דג אותם ברשת מחשבותיו. הים נוכח עד מאוד בשני הסרטים הקודמים שלו, שהוזכרו לעיל, ומקומו המרכזי לא נפקד גם הפעם. זהו מקור החיים, המזון, הפרנסה, אבל גם חדר הלידה של צרות צרורות. הים תוחם את האי הקטן בחיבוק דב, כולא את תושביו בכלוב מצופה זהב ויוצר ניתוק. וכאשר הוא מתחיל לשלוח אל האי גם בעיות בדמות אנשים דחויים ומותשים, הים הופך גם למקור הבעיות, וגם למקום אליו רוצים כולם לברוח. בין אם זה הסב שמתקשה להתמודד עם המציאות המשתנה, כי דייג זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, ובין אם זה נכדו, העלם הצעיר שלוקח תיירת שמצאה חן בעיניו להפלגה פרטית ולילית באחת הסצינות הטובות בסרט. הגאות והשפל מכתיבים את הטלטלות הרגשיות של הדמויות, והים – כמו שאומר פתגם ימאי עתיק – בוגדני.

כרגיל אצל קריאלזה, כל השחקנים והשחקניות עושים עבודה פנומנלית. כאשר שווה במיוחד להתעכב על האם והבן. ג'ולייטה בגילומה של פנוקיירו הוא אשה רבת סתירות, מאוד אמוציונלית וחרדה לגורל בנה, הזכר היחיד מבעלה המנוח. היא המצפן הרגשי של הסרט והדילמות שהוא מציג מגיעות כולן אל פתח ביתה, כדי שתתמודד.
לצידה ניצב פיליפו, בגילומו של פוקילו, שהופך במהלך הצפייה לדמות הראשית והמרכזית בסרט בעזרת הופעת מחץ חד-פעמית, הבוראת גיבור קולנועי לא שגרתי. זוהי ללא ספק תצוגת המשחק העצומה והמרגשת ביותר בה נתקלתי השנה. פוקילו בן ה-23 כבר עבד עם הבמאי בסרטים שקדמו ל"טרה פרמה", אבל הפעם משכלל את המלאכה שלו לשיא. הוא סיציליאני בנשמה, עם איטלקית כה מלוכלכת עד כי אפילו הניגון היפהפה של השפה מתקלקל בפיו. הוא לא הכלי הכי חד בארגז, כמעט מכל בחינה אפשרית, אבל הוא רגיש להדהים ומגלה עומקים פסיכולוגיים נדירים לדמות שמתחילה את הסרט כבחור הסתום והחינני. פשוט אין לעמוד בקסמו הערסו-איטלקי.

קריאלזה, שגם כתב את התסריט במשותף עם ויטוריו מורוני, מעניק לצופיו את כל הסיבות הנכונות לצאת מהבית. הקולנוע שלו ראוותני ועוצר הנשימה מבחינת צילומים, נופים ולוקיישנים, אך בו בעת ממוקד כל העת בבני האדם בהם הוא מתעסק. הגיבורים שלו מרתקים באנושיות שלהם, הנושאים אותם הוא מעלה לדיון רלוונטיים וחשובים ואת כל הדרמה המופלאה הזו הוא מציג בתוך קצת פחות משעה וחצי. בימים בהם כל סרט קיץ שלישי מרגיש צורך להימתח על פני שעתיים וצפונה, שילוב כה מוצלח של בידור קולנועי וסוגיות אקטואליות, המוגש באריזה קומפקטית ויפהפיה, הוא הדבר המוצלח ביותר שהאולמות הממוזגים יכולים להציע לקהל המבקש לעגון בהם את ישבנו. והכל בזכות קפטן שאפשר לסמוך עליו, ולהמתין בקוצר רוח גם להפלגה הקולנועית הבאה שלו.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין

תגובות

  1. סרט נפלא, המשוחק, מצולם וכתוב בצורה נהדרת ומרהיבת עין. ראיתי את הסרט לפני יומיים עם סבתי ושנינו נהנינו מאוד. ביקורת מצוינת, איתה אני מסכים מאוד.

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ממה התפעלת עמוקות?
    'המס אל החלום' מאוד נחמד ונפלא לרגעים. ברובו בינוני.
    'רספירו' מאוד מוזר וחולמני ולא הגיוני, אבל זה לטובתו.

    1. ל"המסע אל החלום" נתתי לינק לביקורת שלמה, אפשר לקרוא. ל"רספירו" מגיע פוסט בפני עצמו. אבל אני אהיה נורא ממוקד ואבחר רגע אחד מתוך "המסע", לשם דוגמה:

      אומרים שכל אדם לוקח איתו לקבר משהו כמו 50 תמונות או אימג'ים שנצרבו לו בזיכרון באופן המקעקע ביותר (אל תשאל אותי מי אומר, שמעתי את זה פעם איפשהו). במקרה שלי, יש מצב שהרגע בו הספינה של המהגרים עוזבת את החוף ב"המסע", היא אחת מהחמישים. לכאורה, רק טריק חביב – חצי המסך ספינה וחציו החוף, בצילום מהצד, וכאשר הספינה שטה המצלמה נשארת קבועה איתה, מה שגורם לתחושה שהחוף הוא המתנתק ממנה, יוצא לאיטו מהפריים, ולא להיפך. בתכלס, זה אחד הרגעים הכי בלתי נשכחים במובן המקורי של הביטוי שראיתי בקולנוע, בגלל האמירה. אין לתאר במילים את איך שזה גרם לי להרגיש, ובמאי שעושה לי דבר כזה לנצח יזכה בריספקט.

השאר תגובה