פסטיבל דוקאביב 2019 – הזוכים, ״אישה״, ״אמא, אני נחנק. זה הסרט האחרון שלי עלייך״, ״ארוס פרטי באופן קיצוני: סיפור אהבה 1974״ ״על פני המים״, ״אמי נעלמת״

הבמאי למוהאנג ג׳רמיה מוססה איפשר לי לסמן דגל נוסף על מפת העולם הקולנועית שלי וכעת אני יכול לומר שראיתי סרט תוצרת לסוטו, מדינה קטנה שמקופת כולה בדרום אפריקה. אם כי הסרט לא עוסק במדינה הספציפית, אלא ביבשת כולה – מדובר ביצירה הבנויה כמכתב לאם, שהיא גם אם ממשית וגם היבשת עצמה, החונקת את הגיבור בעוני, מלחמות ורגשי נחיתות מול המערב. כיאה למסגרת עומק שדה, המכתב הזה משלב בין הטקסט (שנאמר בקול חנוק בידי סיון בן ישי), צילומים תיעודיים יפים בשחור-לבן ומיצגים אמנותיים שבוימו עבור הסרט.

הבמאי היפני קוזו הארה התארח בפסטיבל וזוכה למחווה לשלושה מסרטיו. על ״צבא הקיסר צועד עירום״ כתבתי בפוסט ההמלצות של לפני הפסטיבל, ובמהלכו צפיתי בסרט זה – יצירה מוקדמת יותר, אישית יותר, מדהימה ומקוממת לא פחות.

אחרי שמיוקי, בת זוגו ואם בנו, נפרדת ממנו, הבמאי ממשיך לפגוש אותה. כאשר היא עוזבת את טוקיו על מנת לגור באי אוקינוואה, הוא מחליט לעשות סרט עליה, על מנת לשמור על הקשר, אם כי דומה כי גם היא לא מעוניינת בפרידה טוטאלית, בעוד היא שוברת גבולות חברתיים ביפן, באורח המושפע מן הרוח הבינלאומית בראשית שנות השבעים – רומן עם חייל אפרו-אמריקאי, מגורים עם לסבית, אימוץ ילדים של ״נערות בית״ או של הנערות עצמם. הבמאי מתעד אותה, מקבל ממנה מכתבים ובשלב מסוים מצרף את בת זוגו החדשה כמקליטת הסאונד בסרט על האקסית בה הוא עדיין מאוהב במידה מסוימת. אבל כל זה הוא רק הקדמה לבחירה בלתי נשכחת וספק בלתי מוסרית שמבצע הבמאי. שתי הנשים בחייו נכנסות להריון שתיהן גם יולדות מול מצלמה בשתי סצנות הלידה הכי מלחיצות שראיתי. טריגר ספוילר/תיאור מילולי של מראות קשים בפסקאות הבאות.

בסצנה הראשונה, מיוקי יולדת בבית ללא כל עזרה רפואית. הבמאי מצלם את הסיטואציה, חברתו מקליטה סאונד, הבן הפעוט שלה לצידה, אף אחד לא חושב להושיט עזרה בשום שלב, כולל ברגעים בהם רוב אך לא כל גוף התינוקת יצא. מאוחר יותר הבמאי אומר בפסקול כי כל כך פחד עד שלא שם לב שהצילום יצא מפוקוס. דומה כי הוא פשוט לא קלט כי ביכולתו להעניק עזרה. אולם, האמירה שלו מזעזעת על רקע הלידה של בת זוגו – שם הוא שומר על פוקוס וגם מזיז את המצלמה בעוד הבן שלו נולד מעולף ונזקק לתושיית צוות המיילדות (מקצוע נחוץ) על מנת לפקוח עיניים ולהתחיל את חייו.

יש בסצנות הללו שילוב של תעוזה קולנועית והתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת בתור בן אדם, אולם סביר כי אנו שופטים כקהל. לכאורה זוהי יצירה אישית ואינטימית, אך הבמאי לעולם לא חושף את התמונה המלאה. הוא מייצר מכתב אהבה לאהבתו שלא לגמרי נטשה, אך אינו חדל מלבקר את הבחירות שלה בצורה סמויה. יותר מכך, הוא שופט את עצמו ואת החברה בה הוא חי.

לפני כשנה כתבתי, בין היתר לקראת פסטיבל דוקאביב, על ״סרטי קולאז׳״ – סרטים המורכבים כולם מקטעי סרטים אחרים. אחד מן הסרטים עליהם כתבתי אז הוא סרטה של נואית גבע ״גבר מהסרטים״, המורכב כולו מקטעי סרטים ישראלים באורך מלא ומנסה לכאורה לספר מהלך כרונולוגי של גבר ישראלי אחד. לכאורה, מפתה לראות בסרטה של ישראלה שאער מעודד, ״אישה״, יצירה משלימה: סרט המורכב מקטעי סרטים ישראלים המספר נרטיב אודות אישה. אולם ישנם מספר הבדלים תהומיים בין שני הסרטים. הבמאית עוסקת לא רק בייצור של האישה, אלא גם בסרטים שנוצרו בידי נשים – סרטה מתבסס על מחקר ארוך אודות כל הסרטים העלילתיים שבוימו בארץ, כולל קצרים וסרטי סטודנטים, שמקומם אינו נופל מן המקום המוקדש לסרטים באורך מלא. כך שלא מדובר בעיסוק בקולנוע הישראלי כולו, אלא בהדגשה של הקולות הנשיים בתוכו.

יתרה מכך, הבמאית נותנת דגש רחב יותר לנרטיב ברור. היא פחות מתעניינת במציאת מוטיבים חוזרים או מלל זהה לאורך השנים, ויותר ביצירת מבנה נרטיבי מורכב יחסית לסרט קולאז׳. לכן, היא לא מסתפקת בקטעי הסרטים, אלא גם בווייס-אובר של הגיבורה המאחד ביניהם – ווייס אובר שמוקרא בידי ריימונד אמסלם ונכתב בשיתוף עם הסופרת יערה שחורי. התוצאה היא סיפור של יחסים בין נשים בתוך המשפחה, סיפורה של נערה שמורדת נגד אם והופכת לאם בעצמה, כאשר בתווך יש יחסים מנצלים או רומנטיים עם גברים ונשים. אבל לא מדובר רק בהדגמה של קטעי סרטים שנעשו כאן – ניתן לחוש לאורך היצירה לא רק בסגנונות השונים של הבמאיות שסרטיהן מרכיבים את התוצאה הסופית, אלא גם בקולה האישי של ישראלה שאער מעודד.

כמובן, לא מדובר רק ביצירה של אישה אחת, ולא רק בגלל החיבור הרב של מאות סרטים שנוצרו החל מסוף שנות הששים. כמו בכל סרט קולאז׳, כמה מן הקאטים היוצרים חיבור בין סרטים שונים מפתיעים בהקשר המשותף ובאפקט המצטבר שלהם, וחלק מן הקרדיט על כך שייך לעורך הסרט אורון אדר. למשל, המעבר בין שתי תמונות  שהכי הרשים אותי בסרט יוצא מסצנה מתוך ״אור״ של קרן ידעיה ועובר לסצנה אחרת מתוך ״אור״ של קרן ידעיה.

על פני המים
On the water

הנה סרט שקשה למכור: סיפורם של גברים שמבלים על נהר. או יותר נכון, שלוש נהרות שנפגשים בעיירה הקרואטית סיסאק. אך הבמאי גוראן דביץ׳ יוצא מפתיחה שנראית פיוטית ונטולת עלילה אל סרט שמשלב בין מראות פסטורליים של שחייה ושייט לזוועות קשות מן העבר והווה. זה גם סרט על הדרך בה הזהות המקומית (נהר, עיר או מדינה) מעצבת את האדם ומעניקה לו תחושת קהילה, אך גם עלולה לגרור עצבות, זעם או פשע.

הבמאי מצלם את הגיבורים שלו בפעולה ואחרי כמה דקות מתחיל להשמיע בפסקול מונולוגים מפיהם. הדמויות הבולטות הם צמד דייגים ששומרים על חברות קרובה בתחילת הסרט, אף על פי שאחד סרבי והשני קרואטי. לצידם, עורך דין שמגן גם על רוצחים ופדופילים ובשעות הפנאי שוחה בנהרות, לעיתים בחברת בנו. דמויות נוספות שצצות הם אוספי עצים שונים, פצועים שלא ממש התאששו מן המלחמה, ואדם שהשתחרר מהכלא אחרי שביצע פשע שמחריד גם אותו. העבר הקרוב והקשה של העיר והאזור כולו עולה בסרט בשלבים ומתפרץ במונולוג כמעט בודד של אישה בתוך הסרט.

המבע הקולנועי משחק עם התאמה בין תמונה ופסקול. המונולוגים של הדמויות נאמרים בזמן אחר מרגע הצילום, אך הסרט לא מעלים  ולפעמים מדגיש גם את הסאונד הסינכרוני, כולל דיאלוגים. השילוב הזה המבטא את העיסוק הקיים בסרט בזיכרונות העבר הכאובים עדיין נוכחים בחיי הדמויות. אולם גם התקופה המתועדת בסרט גוררת מספר שינויים מהותיים בחיי הדמויות. אין בסרט הזה קולנוע גדול או חשיפה של דבר לא ידוע לגבי ההיסטוריה, אבל כו יש בו עשייה פשוטה ויפה.

אמי נעלמת
The Disappearance of my Mother

בנדטה ברציני הייתה דוגמנית-על בשנות הששים וככזו היא זכתה להצלחה יוצאת דופן שעדיין זוכרים באיטליה. לאחר מכן ולאורך רוב חייה, היא הייתה פעילה פוליטית פמיניסטית שתעשיית האופנה שגילתה אותה לעולם שימשה לה למטרה, כמו גם הדימוי של יופי נשי שהיא הייתה בעבר המייצגת שלו.

את הסרט על האישה המרתקת הזו ביים בנה של בנדטה, בנימינו בריזי. על כן, מדובר קודם כל בסרט אישי ורק אחר כך בסרט דיוקן המסביר על פועלה של הגיבורה, ויש לכך יתרונות וחסרונות. בריזי מנסה לתקשר ולתאר את השלבים השונים בחייה של אמו, בעוד היא משתפת עמו פעולה אף כי היא רוצה בעיקר לברוח מן התודעה ו״להיעלם״ – לא למות, אלא להתחיל מחדש חיים באורח שונה לחלוטין (כיוון שהסרט מתרחש באיטליה, שאיפה זו מזכירה את עלילת הרומנים הנפוליטאנים של אלנה פרנטה). הדבר שהכי מעניין את הבן הוא גם הדבר ממנו האם הכי רוצה לברוח: ימיה כאייקון של אופנה ויופי. הדבר מוביל ללא מעט ויכוחים לגבי עצם עשיית הסרט או המשך הדיון בעבר בכלל, אבל מן הוויכוחים הללו נולד גם שיתוף פעולה.

שיתוף פעולה זה בולט במיוחד בשתי הסצנות הטובות בסרט. באחת מהן בנדטה מראה שעדיין יש לה את זה כאשר, לבקשת בנה, היא משחזרת ההעמדות של דוגמנות בבגדים פשוטים ובגיל מתקדם. השנייה היא ניסיון להחלטה משותפת על הדרך הראויה לסיים את הסרט. החלטות אחרות של הבמאי עובדות פחות טוב, כולל הרעיון ללהק קבוצה של דוגמניות לגלם את אמו, או את המהות של אמו. יש גם מקומות בהם השיחות, או הדיון על המחאה, סובלים מחזרה על רעיונות דומים. ברור למה הבמאי מאוהב באמו, לא רק בגלל שהיא אמו, אך דומה כי לעתיים הוא קרוב מדי לנושא או מאוהב מדי גם בסרט שלו.