אונס ונקמה בקולנוע – פרק 5: "גברת השלג המדמם"

בזמן שכולם עוד מתאוששים מכל מיני דברים שקשורים בג'ון סנואו, אני חוזרת לטפל בסדר (סוג של) כרונולוגי בתת הז'אנר המושמץ בקולנוע – סרטי אונס-נקמה. עזבתי אותנו עם ניתוח של שני סרטי "משאלת מוות" הראשונים, שעוסקים באומללות ובגבריות. זה רק הולם שהפוסט הנוכחי עוסק בסרט שהוא מעין היפוך שלהם מבחינת הטיפול בנושא והדמויות מכיוון שהוא עוסק במידה רבה באומללות ובנשיות. "גברת השלג המדמם" (Lady Snowblood) מ-1973 הוא סרט יפני שגם במרכזו דמות שמבצעת את הנקמה בעבור מי שנאנסה באכזריות, אלא שכבר בדקות הראשונות שלו אפשר להבין שיש כאן מהלך קצת שונה מאלו שראיתי עד כה.

אפשר להניח שהוא שונה עוד מהאופן שבו הגעתי אליו. בחיפוש היחסית יסודי שעשיתי אחרי סרטי הז'אנר פספסתי אותו. נתקלתי בו רק כשהקורא יוני זאבו (שבמקרה חולק איתי חיים ודברים כאלה) הפנה את תשומת לבי לשם סיבוב ההופעות של הזמרת אליס גלאס, לאחר שפרשה מהדואו "קריסטל סקאלס" – The Lady Snowblood Tour. לא אכנס לכל הפרטים כי הפוסט הזה עוסק בקולנוע נקמה ולא במוזיקת נקמה, אבל בקצרה – אחרי העזיבה גלאס סיפרה שעברה ניצול מיני והתעללות על ידי של השותף שלה לעשייה – אית'ן קאהת'. קאהת' גם המעיט בעשייה שלה וטען שהיא שימשה בעיקר כזמרת ולא כיוצרת, בזמן שגלאס אומרת שלקחה חלק מהותי ביצירת השירים.

"גברת השלג המדמם" עצמו מוכר לא רק לגלאס, ושימש השראה לסרטים בהם אגע בהמשך. ביים אותו טושיה פוג'יטה וכתב נוריו אסאדו על פי המנגה של קזו קמימורה וקזו קויקה. הוא מתמקד ביוקי (מייקו קאג'י), צעירה בלבוש מסורתי שחיה בשלהי המאה ה-19 ומיומנת מאוד עם חרב שהיא מסווה כשמשייה. יוקי היא אישה עם תכלית אחת ויחידה – למצוא ולחסל את חברי הכנופיה שרצחו את בן הזוג של אמה – ואת בנם, ואנסו את האם, הרבה לפני שיוקי נולדה. היא יועדה להפוך לכלי נשק מהלך מראש, וגם קיבלה הכשרה מתאימה ונוקשה על ידי כומר מנטור. במהלך הסרט אנחנו נעים קדימה ואחורה בזמן, כאשר חלק מהקטעים מיוצגים על ידי אנימציה, וסיפורה האישי של יוקי שזור בהקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים רחבים יותר.

אמהות הואכלו בוסר

הסרט מציג את יפן כמדינה שסועה, כזו שבה כנופיות שמנצלות אידיאולוגיה לטובת הון אישי עושות בכפרים כבשלהן, והאזרחים – לא משנה מצבם הסוציואקונומי – סובלים. אנחנו פוגשים את יוקי כבוגרת ומתרשמים מכישורי החיסול שלה בהם היא משתמשת כמעט אך ורק נגד גברים. במקביל הסרט מחזיר אותנו אל היום שבו נולדה, וקצת אחר כך לנסיבות בהן אמה הרתה אותה. אמה של יוקי, סאיו, היא אסירה שמתה בכלא זמן קצר לאחר הלידה, ובנשימתה האחרונה מבהירה שתפקידה של יוקי הוא לנקום עבורה. את הנקמה יש להוציא לפועל נגד מי שנותרו בחיים מכנופייה שתפסה את אמא של יוקי ובעלה דאז. בגלל שלבש לבן, הניחו בטעות שהאב הוא שליח שנוא של הממשל. מחאותיו הקולניות על כך שהוא בכלל מורה לא ממש עזרו. הם רצחו אותו ואם בנם, ואת אשתו אנסו בזה אחר זה (למעט האישה שבכנופיה). אם הבנתי את הרקע נכון – הכנופיה קיבלה תשלום מאנשי הכפר כדי לשמור עליהם, ובפועל פגעו במי שנראה להם.

אחד מהבריונים לקח אותה איתו כבת זוג בכפייה כשהחבורה נפרדת וכל אחד מהם פותח בחיים חדשים ומבוססים. האם חיה עם הגבר שרצח את בעלה ואנס אותה זמן מה, עד שהיא מנצלת הזדמנות ורוצחת אותו, מה שמוביל לעונש המאסר. יכול להיות שגם אתם חשבתם עד כה שיוקי היא בטח הבת של אמה ואותו אנס, ושזה יהיה יסוד מערער בזהות שלה שיוביל לקונפליקטים פנימיים ופיתוח דמות. ובכן, זה לא המקרה. יש כאן עניין הרבה יותר מחושב מצד סאיו, שממצב את יוקי כגיבורה שכל כוח הרצון והסוכנות שלה אינם שלה באמת – היא סוג של כלי ריק למטרות של אמה. יוקי היא תולדה של אלימות, אבל היא גם תוצאה של ניסיון לקחת את השליטה בחזרה. בהמשך מתברר שמרגע שאמה נכלאה, היא קיימה יחסי מין עם כל סוהר אפשרי בבית הכלא, עד שהתעברה בהצלחה, ופיללה לבן חזק – כזה שיוכל לנקום את נקמתה עבורה.

אחד מחיצי הביקורת הלגיטימיים על סרטי אונס-נקמה בהם גבר נוקם אונס ולפעמים רצח של אישה, נעוץ בכך שהדמות של האישה מרוקנת מתוכן ומנוכחות משל עצמה. היא קיימת, נאנסת ולפעמים גם נרצחת רק כדי שלגיבור הגברי תהיה מוטיבציה לפעול. אנחנו לא נשארים עם ההשלכות של הפגיעה בה, אלא משאירים אותה מחוץ לנרטיב, ועוברים להתמקד בהשלכות של הפגיעה שהיא חוותה עליו. הוא שבור או עצוב או כועס או מבולבל. הוא יוצא למסע נקמה שבא לידי ביטוי בספקטקל של אלימות. והיא? מי זוכר אותה בכלל עד סוף הסרט. זו ביקורת שמתאימה גם לסרטי ז'אנר אחרים עם עלילות בוטות פחות, כי לא חסרות דוגמאות בהן נשים מתגלות כסוג של אביזר או מאורע מחולל ונעדר חשיבות למעט ביחס לגיבור או לדמויות גבריות אחרות. "היוקרה" המצוין של נולאן למשל הוא סרט כזה, שעוסק בסכסוך ותסבוכת יוהרה בין גברים, עם משהו כמו שלוש נשים שמשלמות מחיר אבל נתפסות כנזק משני אם נחשוב על (היעדר) הנוכחות שלהן בסרט.

גם ב"גברת השלג המדמם" יש גיבורה שנוקמת פשע שנעשה למישהי אחרת שנאנסה ובסופו של דבר גם מתה. מותה של סאיו כן נובע בסופו של דבר מהטראומות שעברה, אבל יש כאן מהלך עלילתי ובניית דמויות אחרת, גם אם אכזרית לא פחות. קודם כל, סאיו נוקמת בעצמה ורוצחת את אחד הרוצחים והאנסים שלה בשעת כושר, לה היא מחכה פרק זמן ארוך. בנוסף, היא אמנם יוצאת מן הנרטיב, אבל לא לפני שהיא מתניעה מתוך כוח הרצון וסוכנות הפעולה שלה את המהלך של כל הסרט. היא לא רק קורבן פאסיבי שבתה נוקמת בשמה, היא תזמרה את הכל. הסרט לא בהכרח שופט אותה על כך, אלא מציג אותה כמישהי שרואה רק מטרה אחת לנגד עיניה, שלא יכולה להתאושש מהתקיפה וההתעללות שעברה, והכאב שלה כל כך גדול – שגם בתה משלמת את המחיר. אפשר לקרוא את הפעולה שלה כהעברה בין דורית של טראומה, סוג אכזרי במיוחד של אמהות הואכלו בוסר ושיני בנות יהפכו לכלי נשק.

סאיו מתה ומשאירה את צוואת קיום הנקמה ליוקי. היא גדלה, וקיומה חד התכלית בא לידי ביטוי בקטעי אימונים מחשלים וקשים שכוללים גלגול בתוך חביות לצד לימוד טכניקות שימוש בחרב ועוד. כשהיא גדלה היא יוצאת למסע הנקמה, ולא בוחלת בעבודות של שכירת חרב פה ושם אם אלו יקרבו אותה למציאת האנסים הנותרים.

שמה המקצועי ביפנית אגב, הוא סוג של משחק מילים על שמה של שלגיה – שהופך את יוקי משלגיה לאשת חרב וטבח עקוב מדם בעל ממדים אפיים ואפילו גורליים. עם שם כזה ועם העובדה שיוקי קרת מזג כמו רוצח שכיר, ומיומנת בחרב מאוד, אפשר לצפות לספקטקל מרהיב. אבל למרות שיש בסרט אי אלו קטעי קרב מרשימים, בואו נאמר שיוקי לא נראית כמו מי ששואבת נחמה או סיפוק מהחיסולים שלה – בניגוד לגיבור שלנו ב"משאלת מוות" למשל. היא לא מתנהלת כמו מישהי שנהנית ממה שהיא עושה, אלא כמישהי שמבצעת מטלה הכרחית, כנושאת עול כבד, וצוברת תסכול רב ככל שהיא נתקלת בקשיים רבים בדרך.

ההשראה של טרנטינו משתלמת

אני כותבת את זה מנקודת מבט פסאודו מערבית ומראש גם אנכרוניסטית – אני מכירה קודם כל את צמד הסרטים ששאבו השראה רבה מ"גברת השלג המדמם" ורק כעת נחשפת לחומר המקור. בטח כבר שמתם לב שיש כאן כמה אלמנטים שמזכירים את "להרוג את ביל", ואם תצפו בסרט תזהו את שיר הפתיחה בוודאות – זה אותו שיר יפני שמופיע בפס הקול של הסרט הטרנטינואי. מתברר שמאיקו קייג'י שמגלמת את יוקי היא גם זמרת, ושראה אותו בעצמה. טרנטינו שאב מהסרט לא רק את שיר הפתיחה היפה שמצליח להפעיל סנטימנט גם מבלי להבין את השפה, אלא גם חלק מהאסתטיקה של חיתוכי איברים ואנשים לשניים, וכמה אלמנטים עלילתיים של סיפור הנקמה בו.

כשסרטי "להרוג את ביל" הצליחו, התעוררה התעניינות מחודשת במוזיקה של קייג'י, והיא חזרה להוציא שירים חדשים אחרי אי אלו עשורים טובים. גם קטעי האנימציה בסרט וגם כוריאוגרפיות הקרב שבו הגיעו בגלגול חדש, תזיזתי ומשפריץ יותר אל צמד סרטי הנקמה של טרנטינו. אבל אם שם האקשן מגיע בקצב גבוה והתעוזה של הכלה הנוקמת מכתיבה אותו, אצל יוקי הסיפור שונה. הזמן הרב שלוקח לה למצא את מי שנותרו מורגש לאורך הסרט ואיתו עולה תחושה תפלה משהו. קשה להתנער מהידיעה שזו לא בדיוק הנקמה שלה. זו נקמה שהונחתה עליה על ידי הדור הקודם, על ידי מישהי שאפילו לא הספיקה להכיר – וכל נסיבות וסגנון חייה מוכתבים על ידי אירועים שלא הייתה קשורה אליהם, וגוזרים את גורלה לבדידות רבה וריקנות.

עיקר החיפוש שלה מתרכז במציאת באנזו, אחד מהאנסים והרוצחים. כדי להתחקות אחר עקבותיו היא מחסלת הרבה מאוד אנשים אחרים, כתשלום לחבורה אחרת שתרגל אחריו עבורה. גם במנגה, אגב, בזמן שליידי סנובלאד מחפשת את הגברים והאישה שפגעו באמא שלה ובבעלה, היא הופכת לסוג של רוצחת שכירה – רק שהיא לוקחת הרבה יותר עבודות צדדיות, עם אג'נדה. היא מחסלת בתשלום רק טיפוסים שמבצעים פשעים, בעיקר כלפי נשים, ולפחות במקרה אחד מטפלת באנשים שקשורים להפיכת יפן למערבית יותר. יש לה סוג של אידיאולוגיה, בזמן שבסרט האידיאולוגיה מועברת בצורה יותר ניואנסית בזמן שהייעוד שלה והמחיר שהוא גובה מקבלים את רוב הבמה.

כשהיא מוצאת את באנזו שוב יש משחק עם ציפיות – בטח קיוויתם לאויב ראוי, או לפחות למישהו שנח בשביעות רצון דוחה על זרי דפנה שנקנו בדם לפני שנים רבות. אלא שיוקי מוצאת את באנזו כשהוא בשפל עלוב. הוא מוצג כאדם חלש ואפילו חולני, מכור להימורים, שבתו שלו – קובו – מסתירה ממנו את העובדה שהיא מוכרת את גופה כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים. יוקי פוגשת את הבת במקרה לפני שהיא מחסלת את אביה וככל הנראה מתרשמת ממזגה הטוב. היא מוצאת את אביה בבית ההימורים, שם הוא ממשיך להפסיד כסף וגם לרמות. כשהאחראים על המקום רוצים להעניש אותו על ההתנהלות סביב שולחן הקלפים – יוקי משכנעת אותם לסלוח לו, רק כדי שהיא תוכל לקחת אותו אל חוף הים, שם היא מספרת לו מי היא. אין כאן ממש קרב, זו פחות או יותר הוצאה להורג. כל החלק הזה בסרט מקבל נפח וזמן מסך, כך שהעליבות של באנזו רק מודגשת עוד יותר. כשהיא עוזבת את העיירה בה הוא חי היא מספקת לקובו כתובת כאפשרות מפלט, מבלי לומר לה שהיא רצחה את אביה.

לנסות ולקחת את הנרטיב בחזרה

נשארו ליוקי שני אנשים לחסל. גבר בשם גישירו, ואישה בשם אוקונו. היא מגלה שגישירו מת זמן לא רב לאחר שהחלה לחפש אותו, ומתמלאת בזעם אותו היא מוציאה על המצבה שלו, מולה היא עומדת חסרת אונים. בשלב הזה, אם זה לא היה ברור לנו מספיק קודם, אנחנו נמצאים עמוק בתוך הסיפור של יוקי, לא של אמא שלה. אבל גם הקביעה הזו סותרת את עצמה כי יוקי היא גיבורה שלא מצליחה להפסיק להיות כלי בתכנית של מישהי אחרת. כשהיא מתוסכלת מול המצבה של האנס שלא הצליחה לתפוס קשה לדעת אם היא כועסת כי היא רוצה לנקום, או כי היא נכשלת במשימה ולעולם לא תוכל להשתחרר מהעול של אמה.

וכאן שוב קורה משהו לא צפוי. יוקי מקבלת עזרה, בצורת סיפור. היא פוגשת כתב בשם אשיו שעקב אחריה בבית הקברות. הוא יודע מי היא והחליט לפרסם את מעלליה בעיתון, לא כדי שהיא תיתפס, אלא כדי שאוקונו שבוודאי מסתתרת, תתפתה לעשות מהלך ראשונה כך שיוקי תוכל לחסל אותה. הוא כותב את קורותיה ורוצה לסייע לה בלי תמורה נראית לעין – משהו שיוקי לא ממש רגילה לקבל או להבין. כניסת הדמות שלו לסרט מכניסה עניין נוסף, גם מבחינת יוקי וגם מבחינתנו כצופים – כי די מהר מתברר שיש לו אינטרסים ראויים משלו להיות מעורב בכל העניין. הנוכחות שלו הופכת את העלילה, ולו לפרק זמן קצר, לקצת יותר של יוקי ושלו, מפיגה את בדידותה ומספקת לה עוד עניין ופעולות להרהר בהן – גם אם מדובר בהפוגה זמנית לגמרי.

אפשר לחשוש או לתהות מתי יוקי תתהפך עליו ותמצא סיבה לחסל אותו – כי הדינמיקה שבה היא פועלת בסוג של שיתוף פעולה עם מישהו נראית כל כך זרה לה. בינתיים התכנית שלו עובדת, ואוקונו יוצאת מהמחבוא ופועלת. באופן ציני ואפקטיבי היא חוטפת ומענה אותו כדי שיגלה לה איפה יוקי נמצאת. אשיו מחריש, ויוקי מגיעה בזמן כדי להציל אותו, לעבור דרך אי אלו חיילים של אוקונו ולחסל גם אותה בחיתוך לשניים.

במקביל מתגלה טוויסט שיכול מאוד להיות שניחשתם – גישירו, האנס האחרון, לא באמת מת. הוא זייף את מותו כדי שיוקי לא תמצא אותו, והוא מעורבב עם אנשים רמי דרג. הוא גם אביו של אשיו. נוצרת כאן תמונת מראה – יוקי היא ממשיכת דרכה של אמה, ואין לה אפשרות בחירה בעניין. אשיו הוא המתנגד הכי גדול לאביו – הוא בוחר לדחות את ההצעה שלו להצטרף אליו ופועל ביודעין עם יוקי כדי לעזור לה לתפוס ולחסל את אביו. הוא מגלה לה שהוא חי ועוזר לה להתגנב למסיבת מסכות בה הוא נמצא. הם מחסלים כפיל שלו (מישהו שלבש מסכה זהה לשלו) אבל בקרב הסופי ביניהם אשיו נצמד פיזית לאביו, ומעודד את יוקי לחסל אותו על ידי נעיצת החרב שלה דרך שניהם ביחד. הוא מקריב את עצמו כדי שהנקמה שלה תושלם, וכדי שאביו ישלם את המחיר על פשעיו.

יוקי נפצעת אבל שורדת ונחלצת מהמסיבה רק כדי להיתקל בקובו. זו הבת של המהמר העלוב שהידרדרה לזנות בגללו. היא לא אסירת תודה ליוקי על כך שרצחה את אביה ו"שחררה" אותה. למרות שהיא נראית אמביוולנטית לאורך הסרט, היא אחראית לכמה מהלכים בו שמסבכים את אשיו ויוקי, והיא דוקרת אותה בסופו, נוקמת את מותו של אביה. היא מותירה את יוקי להתבוסס בדם אדום על שלג לבן, ואם ראיתי נכון היא אמנם בכאבים אבל קצת צוחקת, או לפחות מגחכת עכשיו כשמלאכתה הושלמה.

יוקי ככל הנראה נשארת בחיים, כי יש סרט המשך פחות טוב משמעותית של אותם היוצרים בכיכובה. הוא כבר לא קשור לסיפור הנקמה, מעבר לכך שיוקי לא יודעת מה המטרה שלה בעולם, עכשיו כשהתכלית שלה הוגשמה. גורמים בעייתיים בלשון המעטה מנסים לנצל את כישוריה לטובתם, כולם גברים אגב, והיא נקלעת לתסבוכת שאיננה קשורה אליה ישירות. כל זה כן מתקשר לסיום הכבד בעיניי של הסרט הראשון בו עסקתי הפעם. הוא לא מסתיים בתחושה של הקלה או של השלמה. יש סיפוק מסוים מכך שכל האנסים והאישה שעזרה להם שילמו את המחיר, אבל המחיר של יוקי היה גבוה בעצמו. אין כאן שום מפלט – ומסלול הנקמה לו ייעדו אותה מייצר אישה נוקמת נוספת. הטראומה של אמא שלה, האונס והרצח שהכנופיה ביצעה הובילו לדור שני שמפסיד, לא משנה אם יש לו אפשרות בחירה או לא.

"משאלת מוות" הראשון נגמר בחיוך מרוצה וקצת זומם מזימות אפילו. "גברת השלג המדמם" נגמר בגיחוך ובכאב – כשם שהתחיל. יוקי לא עוברת תהליך של גאולה, ואולי התגובה שלה בסוף הסרט היא סוג של הבנה או מודעות לאכזריות שהופעלה עליה, ולא רק על ידה. זו גישה ביקורתית למדי ביחס לסרטים המערביים בהם טיפלתי עד כה. נראה איך היא ממוקמת ביחס לסרטי הנקמה הבאים בהם יש נשים נוקמות.

הפרקים הקודמים:
"אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל"
"מותחן: סרט אכזר" ו"מיס 54"
"נקמה"
"משאלת מוות"