דוקאביב 2019: "האחות של מוסוליני", "שייקה: החיים הנסתרים של שייקה אופיר", "מריאן ולאונרד: מילים של אהבה", "מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל", "האברך מחיזבאללה"

סרטים תיעודיים רבים עוסקים בגיבורי תרבות ואמנות ובפני כל במאי של סרט כזה ניצבת דילמה: האם להתמקד ביצירה של אותו אדם, לפרש אותה לעומק להסביר את חשיבותה, או לחלופין לתת יותר דגש לחיים האישיים שלו ולחשוף צדדים אחרים באישיותו. את הדיווח הזה אפתח בשלושה סרטים על אמנים שנקטו בגישות מעט שונות, בטרם אפנה לעסוק בקצרה גם בסרטים אודות נושאים אחרים. זהו רק חלק ממה שכבר הספקתי לצפות בו בפסטיבל ועל סרטים נוספים אכתוב בימים הקרובים, בעוד הפסטיבל יעבור את נקודת האמצע.

לדיווח הראשון
להמלצות טרום-פסטיבל

שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר

סרט זה הינו מסוג הסרטים שאת הסקירה עליהם מוטב להתחיל מן השורה התחתונה – לא רק שצחקתי ובכיתי, אלא שאיני רואה סיבה שתגובה כזו לא תתרחש עבור רוב מי שיצפה בדיוקן של אחד מאנשי התרבות הכי משפיעים שפעלו בארץ. לצד זאת, מדובר גם בסרט שיש בו מספר פגמים ודברים שפוספסו.

מוקדם בסרטו של ארי דוידוביץ נאמר כי לשייקה אופיר לא הייתה רק קריירה מרשימה אחת או כשרון יוצא דופן בודד, אלא כאלה שיכלו להספיק ל-10 אנשים. גם אם יש באמירה זו מידה מסוימת של הגזמה, אין ספק שכמות ההישגים המקצועים שרשם אופיר בחייו הקצרים היא בלתי נתפסת וכוללת יותר מדי חומרי גלם עבור סרט באורך שעתיים. אופיר היה פנטומימאי שעבד עם מרסל מרסו וגם מומחה למבטאים ואלתור קולי; במאי שעיצב את שלישית הגשש החוויר, והשחקן החשוב ביותר בקולנוע הישראלי בשנים בהם עיצב לראשונה את זהותו; בעל קריירה בינלאומית מצליחה וקשר לכל עולם הבידור בארץ, הכוכב מספר אחת שידע גם כשלונות רבים בשנות חייו האחרונות.

דוידוביץ בחר לספר את הסיפור בדגש ברור על חיי המשפחה של אופיר – או למעשה שתי המשפחות. מאשתו הראשונה נפרד אופיר אחרי תקופה מתוחה, אשר כללה לפי הסרט גם זעם ואלימות – לאחר הפרידה, שני הילדים המשופתים חונכו בפנימיה. הם לא ממש לקחו חלק בחיי המשפחה שבנה אופיר עם אשתו השנייה, אשר גם ילדיה גדלו ללא אב משלב מוקדם, הפעם עקב מחלה ומוות בטרם עת. שתי בנותיו של אופיר, אחת מכל משפחה (עמליה שחיה בחו״ל והשחקנית קארין אופיר) מעניקות לסרט עומק רגשי כאשר הן נותרות מעריצות שלו גם בדיון על צדדיו הבעייתים.

הכותרת הלועזית של הסרט מגדירה את אופיר כדמות טרגית-קומית וזהו חוט שעובר היטב לאורכו, כולל כמה מן הקטעים המצחיקים שיצר לאורך השנים, אך המימד העצוב של מי שלא ממש הצליח להיות הוא עצמו עובר גם הוא. שלא לדבר המימד הדרמטי שהכניס לדמויות שלי, כפי שניתן לראות בסצנת הסיום האיקונית של ״השוטר אזולאי״. לצד בנות המשפחה, גם חבריו למקצוע מדברים על הקריירה של אופיר ועל הכשרון הרב שלו לצד התחושה כי יכל להשיג הרבה יותר.

משפחת אופיר גם תרמה לסרט חומרי ארכיון רבים, מה שמוביל לסרט מעט מבולגן, המנסה בן זמנית להיות סוג של כרונולוגי אך נסוב יותר על דיון לפני נושאים. מן הסרט לא ממש ניתן להבין כי אשתו הראשונה של אופיר, אוהלה הלוי, נפטרה שנים ארוכות אחריו. ספק אם ניתן היה לייצר סרט בעל מבנה ברור יותר, מה גם שיש כוח בבחירה ללכת בנתיב המונע בידי רגשות על פני דבקות בכרונולוגיה. אך יש בסרט משהו לא ממצה, מכמה כיוונים. יש טעימות מן הכשרונות הרבים של אופיר, אך לא סיכום מלא של עבודתו. באותו אופן, לא כל הצדדים באישיות שלו מובאים לכדי מיצוי. בסופו של דבר אשוב לשורה התחתונה אותה כבר כתבתי בהתחלה: הסרט הזה גרם לי לבכות ולצחוק. כמו כן, ראוי שגם הדורות הצעירים של שוחרי הקולנוע הארץ יידעו אודות האמן יוצא הדופן הזה, ולא יחשבו בטעות כי פרסי אופיר נקראים כך באקראי.

הקרנות נוספות:
יום ה' 30.05 | 21:00 | סינמטק 3
שבת 01.06 | 19:00 | מוזיאון ת"א: אולם אסיא

מריאן ולאונרד: מילים של אהבה
Marianne & Leonard: Words of Love

הבמאי ניק ברומפילד יצר לא מעט סרטי תעודה מגוונים, אולם ייתכן כי בסופו של דבר הוא ייזכר בעיקר בזכות סרטי הדיוקן אודות כוכבי פופ (בהגדרה הרחבה של המושג, שכוללת גם את קורט קורביין וקורטי לאב לצד וויטני יוסטון). בסרט זה הוא ניגש לספר את הסיפור של אמן נוסף, אך בניגוד לסרטים קודמים, הגישה שלו לנושא היא גם אישית. מריאן (למעשה מאריאנה) אילן הנורווגית הייתה בת זוגו של לאונרד כהן במשך כ-8 שנים (הסרט מבהיר עד כמה המספר הזה לא מדויק) ובמהלך אותה תקופה היא גם פגשה בברומפילד הצעיר, הפכה למאהבת שלו לטווח קצר ולידידה ארוכת טווח, כולל עידוד ליצירה קולנועית ראשונה ומחשבות על יצירה משותפת. שמה הונצח בשיר מיתולוגי מאלבום הבכורה של כהן והיא שימשה השראה לשירים נוספים, מולחנים ולא מולחנים.

מריאן ולאונרד נפגשו וחיו יחד באי היווני הידרה, שבראשית הששים היה בית לאמנים שרצו לחיות בזול בסמוך לים, במקום בו יש חופש רב בתחום הסמים והמין, גם מעט לפני שאווירה זו כבשה חלקים אחרים בעולם. הסרט מתאר את האי כאוטופיה שהכזיבה וכוחו העיקרי הוא כמעתד את הבוקר שאחרי החיים האידיים בשנות הששים. התוצאה של זוגיות פתוחה וחיים למען היצירה והסמים היא פגיעה הדדית ויצירת נזק נפשי תמידי לילדים (למריאן בן מנישואין קודמים) וגם לאמנים עצמם. בנוסף, הסרט מהלל את כהן כמשורר וזמר, אך גם מדגיש את היחס האנוכי והבעייתי שלו לאנשים הקרובים לו, בעיקר נשים.

עם זאת, נראה כי המטרה העיקרית של ברומפילד לא הייתה לבקר, אלא להראות את היופי שבסיפור אהבה בין שני הגיבורים. הוא מצליח בכך בעיקר הודות ליכולת הספרותית ולקסם האישי של כהן, גם אם זה נראה כבר בעבר לא רק דרך היצירה שלו אלא גם דרך מספר סרטים תיעודיים. ברומפילד מנסה לדון בסרט לא רק בתקופה של הזוגיות אלא גם בכל החיים והיצירה של כהן, וככזה הסרט לוקה בשטחיות מסוימת המאפיינת כמה מסרטי הבמאי. אין כל דיון בייחוד הספרותי של יצירת כהן ולפרקים הסרט הופך לביוגרפיה שגרתית למדי. אולם, אין ספק כי זה יספק את קהל המעריצים הגדול של כהן, בעוד הערך המוסף של הסרט נמצא בדיון הישיר באכזריות האמן.

הקרנה נוספת:
שבת 01.06 | 21:30 | מוזיאון ת"א: אולם אסיא

מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל
What She Said: The Art of Pauline Kael

פולין קייל היא אחת מן הדמויות החשובות ביותר בביקורת הקולנוע בארה"ב, בעיקר בכל הקשור לבניית איכות ספרותית לכל ביקורת וסגנון כתיבה שניתן לזהות בנקל. היו מבקרים בעלי יכולת ספרותית מאובחנת לפנייה, אך היא קבעה את הסטנדרט בתחום הכתיבה העיתונאית ולא רק בה. היא הובילה קבוצה גדולה של מבקרים שראו בה מורת דרך (בניהם רוג'ר איברט) וגם לפעמים מי שיש להתיישר עם הקו שלה. במקביל, היא יצאה לא פעם כנגד הטון המקובל בביקורות רבות, פירקה לגורמים את תיאוריית האוטר שאנדרו סאריס הציג בארה"ב (ובמקביל שיבחה שוב ושוב את הבמאים שהיא אוהבת), היללה יוצרים כמו סקורסזי ושפילברג לפני שהיו שמות מוכרים והפגינה חיבה רבה לסרטים נוטפי מין ואלימות. עבור מי שלא אהבו אותה, היא הייתה סוג של תמרור אדום, מבקרת שהקטילות שלה פגעו יותר מאחרות.

הבמאי רוב גארבר בחר לתת מקום נרחב בסרט אודותיה לכתיבה של קייל, החלטה שהוכיחה את עצמה – מדובר באישה שנונה שכל נימוק שלה הוא נהיר, קשה שלא להסכים איתה לפרקים ולכעוס עליה כאשר היא טועה. לטעמי יש לה כמה פספוסים גדולים מאוד בכתיבה שלה וחלקם באים לידי ביטוי בסרט. גארבר לא מוותר על כלים המופיעים בכל סרט ביוגרפי – הסרט נע כסקירה פחות או יותר כרונולוגית של חייה ועוסק גם מדי פעם בחייה הפרטיים, והוא מכיל ראיונות עם אנשים שהכירו אותה, בראש בראשונה בתה היחידה. אך המוקד הוא הכתיבה של קייל עצמה וזו מהווה עדות להיותה של ביקורת קולנוע סוגה ספרותית לכל דבר, גם אם לא בכל המקרים.

הסרט כמובן גם מצדיע לקולנוע – דרך קטעי סרטים רבים שלא תמיד קשורים לביקורות ושיחות עם מבקרים עמיתים ומעט במאים, לאו דווקא אלה שקידמה במהלך חייה. ככזה, הסרט גם מספק סוג של דיוקן חלקי אך מעניין של הקולנועי האמריקאי בתקופה מסוימת – דעיכה אמנותית בראשית שנות ה-60 והתפרצות כישרון ואלימות כעשור מאוחר יותר. כחובב קולנוע אשר מעריץ את קייל אך בו בזמן גם מסתייג ממנה, הן בגלל כמה דברים בעייתים בכתיבה שלה שהפכו לחסרונות גדולים יותר אצל כותבים אחרים והן בגלל הטעם הבעייתי שלה, מצאתי שהסרט בהחלט נותן גם זמן ראוי להבעת החסרונות שלה כמבקרת, גם אם ניתן היה להעמיק בכך יותר. בסופו של דבר זהו מבוא לגוף העבודה שלה ודומה כי היא זקוקה לקהל חדש יותר מן האמנים שסרטים אודותיהם מוצגים בפסטיבל. זה טבעי לגבי מבקרי קולנוע, גם לגבי המעטים מביניהם שהם באמת אמנים יוצאי דופן.

הקרנה נוספת+רב שיח פורום המבקרים:
יום ד' 29.05 | 11:45 | סינמטק 1

האחות של מוסוליני

סרטה של ג׳ונה סולימאן הוא דיוקן קולנועי של היאם ג׳רג׳ורה, סבתא של הבמאית. לפחות בהתחלה נראה כי היאם מלאה בעיקר בזעם כלפי החיים והסובבים אותה, בעודה מדברת הרבה, מחלקת האשמות ויוצאת לעתים כנגד כל הגברים או כנגד החיים עצמם. הבמאית לוקחת את הזמן שלה בטרם היא נותנת להיאם לחשוף מעט יותר את הסיבות לזעם הזה, כמו גם את ההסבר לשם הסרט.

באופן חשוב יותר, נחשפים גם זיכרונות חיוביים של הגיבורה וגם לא מעט רגעים של רוך, געגוע למתים והתמודדות עם הגיל. הסרט שומר על מימד של אירוניה והומור כמעט לכל אורכו, אף כי נושאי העיסוק הם קודרים או טעונים: זקנה ומוות, נישואין נטולי אהבה או אושר, קיפוח החברה הערבית כפי שהדבר מצטייר בדיווחי החדשות ברדיו ובטלוויזיה (הסרט גם מראה את התמיכה של הביטוח הלאומי). הגיבורה נעה בין זעם לעצב, אך גם יודעת ליהנות ממבט אל העבר או צפייה בטלוויזיה, גם באשפוז בבית חולים בו מאבק על הערוץ הופך לקרב של ממש.

היופי בסרט הצנוע הזה נובע גם מן הבחירה של הבמאית לשחק עם השפה הקולנועית מדי פעם באופן המשתעשע עם הציפיות של הקהל. זה קורה למשל בפתיחה בה המצלמה נעה בבית כמו דמות המחפשת דבר מה, או ברגע בו הדמות המרכזית אינה נוכחת אך מכשירי החשמל בבית שלה מתחילים לפעול מעצמם.

האברך מהחיזבאללה

כותרת סרטו של איתמר חן מלמדת לא מעט על הדמות הניצבת במרכזו, והסקרנות מן הסרט נובעת ספציפית מן הרצון של הקהל לשמוע את סיפורו של גיבור היצירה – אברהם האברך מצפת שנולד כאיברהים, שיעי מלבנון. מדובר ברועה צאן שצה"ל עזר לו בנסיבות מיוחדות בראשית מבצע שלום הגליל ומאוחר יותר גייס אותו כמשתף פעולה, תוך שהוא עובר לא מעט תהפכות ביכולת שלו להתקרב לארגון חיזבאללה וביחס שלו לאל. את כל זה הכותרת פחות או יותר מספרת אבל יש עוד הפתעות או רגעי מתח בתוך הסרט, גם אם יודעים את סופו שנראה כבר בדקת הפתיחה.

מדובר בדמות מעניינת, אך דומה כי לחן לא היה הרבה חומר מצולם על מנת להעשיר את סיפורה. רוב הסרט הוא פשוט מונולוג של הגיבור לגבי עברו, כאשר מדי פעם גם המפעילים שלו מדברים, או נשמע דיווח חדשות ישן אודות פעולה כלשהי. על מנת להימנע מסרט שכולו ראשים מדברים,  הבמאי מצא באופן מרשים כמות גדולה של חומרי ארכיון המציגים חזותית את הסיפור יוצא הדופן של אברהם. אולם, דקות הפתיחה והסיום חושפות גם סרט אחר – את שגרת חייו של אברהם כיום, כאברך בגליל. יש מימד יפה בצילומים אלו, אך בתום הצפייה אני יודע מעט מדי על חייו וחיי משפחתו. הדבר גם מקרין על הסרט כולו ולבסוף חשתי כי אני צופה בסיפור מדהים על הישרדות בסבך פוליטי, סיפור שיש בו גם דיון באמונה, אך בתום סרט של שעה על דמות אחת, קשה לי להגיד כי הצלחתי לקבל תמונה מלאה על האופי שלה.

הקרנה נוספת:
יום ו' 31.05 | 11:45 | סינמטק 1

מקבץ סרטים קצרים:
גבולות גזרה

לסיום, אציין ולא בפעם הראשונה כי תחרות הסרטים הקצרים הבינלאומית היא המקום הכי טוב לתפוס בו עשייה קולנועית מרעננת. צפיתי עד כה בשני מקבצי הסרטים קצרים הראשונים ומביניהם, המקבץ הראשון הקרוי "גבולות גזרה" הציג שלושה סרטים מרתקים ויוצאי דופן.

אנימציה תיעודית היא כלי יעיל בעיקר בכל הקשור לביטוי הנפש האנושי במצב לא שגרתי כמו חולי. "ביצה" (Egg), סרטה של מרטינה סקארפלי הדנית, אינו מחדש בכך שהוא בוחר בז'אנר על מנת לבטא מאבק פנימי במחלת האנורקסיה. אולם, מבחינה טכנית ואמנותית, כל בחירה של הבמאית בדימוי שמיוצר באופן בו נעשה שימוש בפסקול (הן בקול בו היא מדברת והן באפקטים) סחף אותי פנימה והדהים אותי בעושר שלו ובחרדה שהוא מבטא. יש לא מעט דברים שלא הייתי מסוגל לקלוט לו רק הייתי שומע את העדות על הקושי ברעיון האכילה, או הפחד והמשיכה לצורות.

עוד באותו מקבץ, הסרט "דג'ו" (Djo) של הבמאית לאורה הנו עוסק פשוט באדם אשר התחבר למספר כלבים, ואת הכלב האהוב עליו הוא לא מחזיק בבית – יש בניהם חברות. בלילה שמצולם באופן מהפנט, הגבר קורא לכלב, קריאה שהופכת מאוהבת לנואשת. החושך הממלא את רוב הפריים והנוכוחת של כלבים אחרים, מייצרים רתיעה וגם אימה לצד תיעוד של הנושא המוכר – הקשר בין אדם לבעל חיים.

בין שני הסרטים הללו הוקרן "בית בוטו" (ButoHouse) של הבמאים/ארכיטקטים ותיקי דוקאביב אילה בקה ולואיז לימווני ("אושר אינסופי"). כמו תמיד, הם מתארים בית יוצא דופן ואיש שחי בו, רק שבסרט זה קרה להם משהו שאני תמיד אוהב לראות – הם יצאו לצלם סרט אחד, אך יד המקרה שלחה להם סרט שונה לגמרי וגרמה להם לתקשר בלי מילים עם אדם שהם לא מבינים את שפתו, אך הם מפגינים הבנה לתשוקה שלו.

הקרנה נוספת:
שבת 01.06 | 16:15 | סינמטק 5