פסטיבל טרייבקה 2019: ״עושים גלים״, ״דרימלנד״, ״לוס״, ״ג'ורג'טאון״

אתמול הסתיימה רשמית מהדורת 2019 של פסטיבל הקולנוע של טרייבקה, השכונה הניו-יורקית שנפגעה קשה באסון מגדלי התאומים וחלק מהשיקום שלה היה הקמת האירוע של ועבור הסרטים, שממשיך מאז בכל שנה כבר 18 פעמים. זו השנה השלישית שלי כאן ובניגוד לפעמים הקודמות, אני מדווח רק לאחר מעשה והרבה יותר בקצרה – פוסט ראשון מתוך שניים שיסכמו את החוויות שלי. הסיבות לכך מגוונות, מדיווח מתגלגל ל״הארץ״, שם למשל כתבתי על ״סקין״ של גיא נתיב, גרסת הפיצ׳ר (בשונה מהסרט הקצר באותו השם מאת אותו במאי שזכה באוסקר השנה), והמשך בלו״ז בלתי אפשרי מצד אחד ומעט מדי סרטים בהם צפיתי מצד אחר, באופן יחסי כמובן (15 אם חייבים לספור ולגלות).

חלק מתכני הפסטיבל יהיו זמינים ממש בקרוב בנטפליקס או ב-HBO (שאפשר לראות בישראל בין אם יש לכם ולכן יס, הוט או סלקום), אחרים יגיעו לדוקאביב או לפסטיבל הגאה והחלטתי ששם יהיה המקום להתייחס אליהם, ויש גם דברים שראיתי שהשתיקה תחמיא להם יותר ממילותיי. יכול להיות שתיתקלו בכמה מהסרטים שכן אכתוב עליהם וייתכן שמקצתם יסקרנו בגלל הנושא, הכוכבים או כל סיבה. אני מרשה לעצמי להאמין שסיקור פסטיבלים מחו״ל חשוב ממגוון בחינות, והיות שאל חופי קאן לא אסע השנה, זה יהיה הסיקור היחיד שלי מסוג זה בזמן הקרוב. החלטתי לחלק אותו לשניים, יחסית שווה בשווה, כל חצי יכיל גם המלצות וגם טינופים. כרגיל בטרייבקה קשה לומר שמצאתי יצירת מופת, אבל בניגוד לשנים עברו השתדלתי להימנע מראש מסרטים שנראו לי כמו בזבוז זמן ואכן לא נפלתי חזק מדי. השמות הם תרגומים ישירים שלי ואינם רשמיים.

Making Waves: The Art of Cinematic Sound
עושים גלים

הנה סרט תיעודי שלא מצאתי בתוכניה של דוקאביב, והוא מומלץ לכל מי שאוהב או אוהבת קולנוע בכלל וסאונד בפרט. אני מקווה שכן יימצא לו מקום להקרנה בישראל על מסך גדול, כי אני די בטוח שתנאי ההקרנה ישפיעו על חווית הצפייה בסרט שמדגים מספר פעמים במהלכו את כוחו של הסאונד באולם קולנוע. הסרט לוקח על עצמו להיות שיעור בקולנוע שיתאים גם למי שמעולם לא חקרו כיצד יוצרים סאונד לסרטים, וגם למי שיודעים דבר או שניים על המקצוע הוא עשוי לחדש. זה אומר שהוא סוקר את התפתחות התחום בתעשיית הסרטים ובכלל, מתחיל עוד לפני המצאת הקולנוע ומגיע עד העידן הדיגיטלי בעודו עובר על מספר תחנות מפתח – וסרטי מפתח. זה גם אומר שיש הסברים מפורטים על כל מחלקות הסאונד השונות, אותן משווה הסרט לתזמורת, כולל אמני הקלטת וליטוש הדיאלוגים, יצרני האפקטים וכמובן האנשים החביבים עליי שמועכים חסה למחייתם כדי שכולנו נדמיין שאיזו עצם באמת נשברה עכשיו על המסך. שקופיות ממקמות על ציר הזמן והכל מלווה בקטעי ארכיון או רגעים אייקוניים מסרטים, מה שמקנה לסרט תחושה שנעה בין סרט לימודי להתרפקות על העבר. הייתי מתלונן על כך, או על העובדה שהסרט אמריקנוצנטרי מדי, שלא לומר מתעלם מכל מה שקורה מחוץ להוליווד, אבל הדוגמאות שהוא כן מביא די משכנעות. בתור מבוא נדמה לי שהוא אפילו די מעמיק.

הבמאית היא עורכת סאונד בעצמה, מידג׳ קוסטין, שעבדה על סרטים כמו ״ארמגדון״, ״הפריצה לאלקטרז״ ו״קון אייר״. האהבה שלה למקצוע וגם לקולנוע ניכרת בדוגמאות שנבחרו ובעיקר בשיחות עם המרואיינים. בשונה מסרט דוקומנטרי ארס-פואטי רגיל, בו במאים ושחקנים מקבלים המון זמן מסך, כאן הם הערות שוליים ומי שהופכים לכוכבים של הסרט הם אלה שבדרך כלל סגורים בחדרי עריכה. כלומר, זה מרתק בפני עצמו לשמוע את דייויד לינץ׳ מדבר על שיתוף הפעולה שלו עם אלן ספלט המנוח, האיש שאחראי לעובדה שהמונח ״עיצוב פסקול״ תמיד עולה לשיחה בהקשר לסרטי הבמאי. אבל לשמוע אנשי סאונד שהם אגדות מהלכות כמו בן ברט, וולטר מארץ׳ וגארי ריידסטרום מדברים על העבודה שלהם בתשוקה של טינאייג׳רים למרות שחלקם כבר עברו את גיל הפרישה אבך עדיין נותנים בראש – זה כבר די מרגש את הסינפיל שבי.

מארץ׳ הוא הוותיק שבהם, האיש שפרץ דרך בתחום בשנות ה-70 עם ״השיחה״ ו״אפוקליפסה עכשיו״, שניהם של קופולה (הסרט המאוחר מביניהם גם הציג גרסה חדשה וחגג 40 בפסטיבל). ברט הטביע גם הוא את חותמו בסוף הסבנטיז עם ״מלחמת הכוכבים״ המהפכני בתחומו, ממנו עבר אל זרועותיו של ספילברג ואחראי לאיך שנשמעים סרטי ״אינדיאנה ג׳ונס״ ו״אי.טי.״, כאשר מועמדותו האחרונה לאוסקר הייתה על ״וול-אי״ המונפש שקם לחיים לא מעט בזכותו. ואיך אפשר לדבר על פיקסאר בלי ריידסטרום, האיש שהיה שם עוד מהסרטון הקצר ״לוקסו ג׳וניור״ (שהפך ללוגו של האולפנים) והמשיך אל ״צעצוע של סיפור״, ״מוצאים את נמו״ ו״מפלצות בע״מ״. יש לו שבעה אוסקרים בבית, יותר מלשני הוותיקים ממנו יחד (מארץ׳ עם שלושה וברט עם שניים) בזכות סרטים כמו ״שליחות קטלנית 2״, ״פארק היורה״, ״טיטניק״ ו״להציל את טוראי ראיין״. רוב השיחות בסרט מעניינות אבל מצאתי את שלושת המרואיינים הללו כמרתקים ביותר, בסרט שמסביר ומדגים את הטענה לפיה סאונד הוא חצי מהחוויה הקולנועית.

Dreamland
דרימלנד

אחד הטרנדים בפסטיבל השנה היה שחקנים שעוברים אל כס הבימוי, ועל כך בהמשך. למרות שאת הסרט הזה לא ביימה ולא כתבה מרגו רובי, הוא הוצג בפסטיבל כפרויקט שלה. הכוכבת חתומה עליו כמפיקה וכמובן מופיעה על המסך, אמנם לא בתפקיד הראשי אבל בהחלט כגונבת ההצגה. העלילה מתרחשת בתקופה שכונתה בהיסטוריה של מדינת טקסס בתור ״אגן האבק״, שכן סופות חול רבות עוצמה חיסלו יבולים והערימו קשיים כלכליים על משפחות ועיירות שלמות. כיוון שמדובר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, גם השפל הגדול לא ממש עזר לפרנס, ומאפיין נוסף של התקופה הם סיפורי גנגסטרים, בין אם בקולנוע או בספרים וקומיקס, המדיום החביב על הדמות המרכזית בסרט – נער בשם יוג׳ין (פין קול).

כפי שמספר לנו קול נשי (לולה קירק) שיתגלה בתחילת הסרט כשייך לאחותו למחצה של הבחור, אביו הביולוגי נטש את אמו (קרי קונדון) כשהיה ילד והוא חולם על שובו מאז. בכלל, יוג׳ין עסוק בחלומות יותר מאשר במציאות, בה אביו החורג (טרביס פימל) מבקש שימצא עבודה ויעזור למשפחה בשעה הקשה. עולמו של יוג׳ין מתהפך כאשר הוא מגלה באסם המשפחתי חסר השימוש את אליסון וולס (רובי), פושעת נמלטת המבוקשת בשל שוד בנק שגבה קורבנות בנפש. וולס, הפצועה מהתקרית, מנסה כל מניפולציה אפשרית על הנער כדי שלא יסגיר אותה לרשויות. מצידו, יוג׳ין מגלה שכדאי להפוך לגבר אולי כל שעליו לעשות הוא דווקא לאמץ עד הסוף את סגנון החיים שברח אליו בין דפי סיפורי הגנגסטרים, במקום לזנוח אותו ולהתחבר למציאות כפי שדרשו ממנו.

אמנות סיפור הסיפורים והעיסוק בה היא אחד הדברים שמייחדים את הסרט ומעניק לו כוח דרמטי. האופן בו וולס מבקשת לשכנע את הנער בצדקתה הוא לספר את הסיפור מהצד שלה, ואין דבר שאמריקה אוהבת יותר מאשר להקשיב לפושעים, משום מה. הגיבור עצמו מנסה לשלוט בסיפור שהוא נקלע לתוכו ומבקש להכפיף את המציאות החדשה לצרכיו, בעוד מי שבעצם מספרת לקהל את כל זה הייתה ילדה בזמן התרחשות האירועים, אבל נשמעת אמינה כיוון שמקריינת אותה אישה בוגרת המוסרת לנו את הפרטים בדיעבד. בזכות כל זאת, תסריט הביכורים של ניקולס זווארט משכיל לבצע כמה תפניות מעניינות, גם אם אותי הוא הותיר מעט מנותק רגשית וניכר שזו ממש לא הייתה הכוונה.

גם עבודות המשחק משכנעות, בסרט בו כל דמות סבורה שידה על העליונה ומעוניינת להציג את הגרסה הנכונה ביותר עבור מי שעומד מולה. הבולטת בהקשר זה היא רובי, שכאילו מנסה בהופעתה לתעל את מרילין מונרו, משלב התספורת וכלה בשפת הגוף והקול המתיילד. אגב, אין לי מושג מה עושה כאן גארט הדלונד בתפקיד של כמעט אפס זמן מסך ושתיים ורבע שורות דיאלוג, אבל בכיף. הבמאי הוא מיילס ג׳וריס-פייראפיט בן ה-23 שמושך לכיוון הדמויות הצעירות יותר, ונעזר מלבד בשחקניו גם בנוף המאובק, שלכד היטב בעדשתו הצלם לייל וינסנט (״גזעיות״, ושני סרטיה של אנה לילי אמירפור, ״נערה הולכת הביתה לבד בלילה״ ו״The Bad Batch״). בסך הכל מדובר בדרמה דרומית ותקופתית לא רעה בכלל, מהסוג שאפשר בקלות לדמיין בבית קולנוע מסחרי, אבל גם יכולה באותה קלות ליפול בין הכסאות ולמצוא גאולה רק על המסך הקטן.

Luce
לוּס

אחד היתרונות של לשאת תג בפסטיבל קולנוע הוא החופש להיכנס לסרטים סתם כך, בלי לדעת עליהם דבר, פשוט כי יש לך חלון של שעתיים וזו הדרך הוודאית למלא אותו עד הסרט הבא. את הסרט הנוכחי בסקירה בחרתי מתוך שתיים או שלוש אופציות במשבצת הזמן שהתפנתה לי במפתיע, על סמך שמות המשתתפים בו בלבד. את שם הבמאי, ג׳וליוס אונה, זכרתי מאיפשהו או כך היה נדמה לי, וקאסט שכולל את נעמי ווטס, טים רות׳ ואוקטביה ספנסר נשמע כאילו יהיה לו קשה לאכזב. רק בסיום, כשבדקתי את הרזומה של הבמאי, הבנתי שמדובר במי שחתום על ״פרדוקס קלוברפילד״ הנוראי, והנה לכם טוויסט יותר מעניין או מטריד מכל מה שניסו לעשות בסרט ההוא. היצירה הנוכחית שלו היא שיפור, אבל הנה גם החסרון שבחופש אותו מקנה תג כניסה לכל הסרטים – לפעמים עדיף לברור מראש ובקפידה.

את הדמות שעל שמה קרוי הסרט מגלם קלווין הריסון ג׳וניור, שם פחות גדול מאלה שהוזכרו לעיל, אבל שחקן צעיר עם רזומה שכולל בין היתר את ״הולדתה של אומה״, ״פרחים בבוץ״, ו״זה בא בלילה״. לוּס הוא תלמיד מצטיין, אהוב על חבריו ועל הסגל המקצועי, כמו גם על שני הוריו (ווטס ורות׳) שאימצו אותו מאריתראה כשהיה ילד ועבדו קשה על מנת שיתגבר פסיכולוגית ויתאקלם בארצות הברית. לכן, כאשר המורה שלו להיסטוריה (ספנסר) מזמנת את האם לשיחה, לרגע לא עוברת במוחה המחשבה שבנה עשה משהו רע. מה שהמורה מספרת אמור להיות הבסיס הדרמטי של הסרט, אז תחזיקו חזק ותהיו איתי שנייה – בתוך הלוקר של לוס נמצאו חזיזים, שהדמויות מנסות לשכנע אותנו בכמה הם מסוכנים, ובמקביל משימה שהוא הגיש למורה עלולה לרמז על מחשבות רדיקליות. בשלב הזה הגוף שלי נותר בכסא אבל הראש איבד עניין לחלוטין, וממש לא הפליא אותי לגלות בסיום שהסרט מבוסס על מחזה, במקרה זה מאת ג׳יי.סי. לי שגם עיבד את יצירתו לתסריט, אבל אולי שכח שקולנוע אינו תיאטרון.

לסרט דווקא יש לא מעט מעלות, חלקן אפילו קשורות לבימוי שמאוד מנסה לא להציג שום אפשרות באופן מוחלט מדי ומצליח לבנות מתח לפרקים, במה שמסלים למאבק מחוייך על פני השטח אבל די אפל בין תלמיד ומורה. השחקנים מצילים כמה סצנות, בין אם זו ווטס שתמיד טובה או רות׳ וספנסר שיוצאים שניהם מאיזור הנוחות הקבוע ומגלמים דמויות שונות מהרגיל. הריסון ג׳וניור מצליח להעביר היטב את המצוקה של לוס מאחורי חיוך מושלם. הוא מגלם את תמצית ההצטיינות האמריקאית, זה שלא ביקש לשמש דוגמה אבל כולם מנסים ״להעצים״ דווקא בגלל שהיה קורבן מלידה וכעת ניתנה לו הזדמנות להגשים את עצמו. הסרט מבקש לשאול האם לא מדובר בלחץ בלתי הוגן שכמוהו כסוגים אחרים של כפייה, אבל כמעשיית מוסר הוא הולך רחוק מדי לטעמי. זה נוגע גם לדמות משנה הלוקה בנפשה, נושא שהסרט מטפל בו בגסות שאינה מתאימה למי שמנופף בתקינות פוליטית, אבל זה בעיקר מובהר בעלילה המרכזית. הרי יש כאן שתי אפשרויות – או שהנער השחור הוא פושע שקרן, או שהמורה השחורה היא כלבה תככנית. תסלחו לי אם זה כבר פרוגרסיבי מדי בשבילי, פשוט לא ידעתי שעשינו סיבוב שלם וחזרנו למצב בו האשם בסרט אמריקאי הוא המיעוט.

Georgetown
ג'ורג'טאון

איך הייתם מדמיינים סרט בבימויו של זוכה שני פרסי האוסקר על משחקו בסרטים של טרנטינו, כריסטוף וולץ? אל תענו לי על זה, מכמה סיבות. ראשית, זה בדיוק מה שקרה כאן – בכורת הבימוי של השחקן האוסטרי, שגם חמד לעצמו את התפקיד הראשי. טכנית, וולץ ביים בשנת 2000 קומדיה רומנטית לטלוויזיה במולדתו בשם ״If you dare״, אבל כיוון שאני אפילו לא מסוגל לדמיין את זה נלך עם ההגדרה של טרייבקה. או לפחות נסכים שזהו סרטו הראשון כבמאי שדובר אנגלית ומיועד לקולנוע. סיבה נוספת היא שהסרט נראה בדיוק כמו שתנחשו – בצלמו ובדמותו של האיש המתמחה בגילום דמויות קטנוניות, נוקשות, מתחנחנות ופסאודו-אינטלקטואליות. זה בקלי קלות לא רק הסרט הכי משעמם שראיתי בפסטיבל אלא גם זה שעשוי הכי רע, ואני מבקש להתענג על כך כפי שוולץ היה מעמיד פני נהנה מעוד תפקיד של נבל פטפטן וחדגוני.

אחרי שוט פתיחה מטעה מאוד בקשר לשפה הקולנועית של הסרט (למרות שיש לו סיבה מוצדקת), מגיעה סצנה שמבהירה היטב כי לפנינו דרמה קשקשנית בחללים סגורים מכאן ואילך. וולץ מגלם את אולריך מוט, המתנהג כמארח המושלם בסעודה דיפלומטית המתנהלת בביתה של אלזה ברכט (ונסה רדגרייב), אישה רבת חשיבות בעולם הפוליטיקה של וושינגטון הבירה. מי שמגיעה באיחור ולא נראית מרוצה ומדושנת כמו שאר הנוכחים היא הבת של אלזה, אמנדה (אנט בנינג), שאחרי אולימפיאדה של גלגולי עיניים נוטשת את המקום בהפגנתיות. במהרה יתגלה שהיא לא מאשרת את הקשר בין אמה הקשישה לבין מוט, שקרוב יותר בגיל אל הבת מאשר אל האם, וחושדת בצדק רב שמדובר במטפס חברתי. ועכשיו כשהתחלתם לנחור בקול רם עוד בסצנה השנייה, אני פשוט אזרוק כמה מילות מפתח כמו תככים פוליטיים, סודות מן העבר וטיפוסים נכלוליים. כי אם זו טקטיקה שעובדת לסרט, צריך להישאר נאמן למקור ככל האפשר גם בכתיבה עליו.

הכישלון של ״ג'ורג'טאון״, הקרוי על שם השכונה הוושינגטונית בה מתרחשת מרבית העלילה שלו, הוא באמת בכל המחלקות. בנינג היא היחידה שיוצאת בשלום מהופעתה בסרט, בעוד רדגרייב די משפילה את עצמה באופן שלא הצלחתי להישיר אליו מבט. וולץ, בהיעדר במאי שירסן אותו, מגביר את המניירות למשהו שבין אופרת סבון, סרט מצוייר וצורך באשפוז בכפייה. חוץ מלצעוק ״אני אדם מפוקפק שאינו מי שהוא טוען!״ הוא עושה כל מה שאפשר כדי שנבין את זה, אבל התסריט של דייויד אובורן (״הבית באגם״) כאילו מלא עידון, ולכן מבקש לחשוף בפנינו את פרצופו האמיתי של הגיבור רק בסיום – כך שהצפייה נגררת לנצח. אין פנייה אחת שהסרט לוקח שלא תראו מגיעה מקילומטר, מה שמייצר את מרבית השעמום, בעוד בשאר הזמן הסרט נותר סטטי וכל-כך קודח בקשר לנקודות מסויימות כמו ״החיים בחברה הגבוהה״ או ״אמנות הקסמת זרים״ עד שיצא ממני לא רק גיחוך של מבוכה אלא גם נפט. למי שהיה זקוק לעוד הוכחה שוולץ הוא קוסם עם טריק אחד בשרוול, בואו לחזות בו מבצע אותו ורק אותו במשך 99 דקות מהארוכות שחוויתי השנה. זה אחד הסרטים היחידים בפסטיבל השנה שאין לו עדיין הפצה מקומית ולגמרי אפשר להבין למה.