• הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • סרטים חדשים: ״הנוקמים: סוף המשחק״ כבר כאן
  • חוגגים 80 שנה ל״חוקי המשחק״ של ז׳אן רנואר
  • אימת החודש - אפריל 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה
  • על כמה וכמה תימות ב״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל
  • גלוריה בל
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות

״Triple Threat״, סקירה

22 במרץ 2019 מאת אורון שמיר

כמה שמחתי בדיעבד שמי שכתב את הסדרה על ״משולש הגבולות״ היה אור, שאשכרה ישב ונהנה מהסרט של נטפליקס בעוד אני ניקרתי מול המסך בחוסר חשק. קשה לקטלג אותו כאכזבה אבל בחיי שכל מה שרציתי היה סרט אקשן גברי ומטופש, רצוי בסגנון אייטיז-ניינטיז, אך סיימתי אותו עם תשוקה קלה לסוג של פיצוי. הייתי בטוח שהגורל צוחק עליי כשבדקתי מה מוקרן בבית הקולנוע השכונתי, משום שלאחד הסרטים קראו ״Triple Threat״. חוץ מהדמיון בשם ל-״Triple Frontier״ המדובר, הכותרת מביאה עימה ניחוחות דומיננטיים של סרטי ז׳אן קלוד ואן דאם או סטיבן סיגל (אולי משום שזה גם השם תחתיו מאוגדת טרילוגיית סרטי ״מבצע בעורף האויב״ עם צ׳אק נוריס?). כשהתקציר הבטיח בדיוק את מה שאפשר לחשוד משם כזה, הסתקרנתי וקראתי את רשימת המשתתפים. כמעט התעלפתי במקום.

שוחרי ושוחרות אקשן ואמנויות לחימה, אני צריך שתשבו, או לפחות תנו מתיחה טובה ללסת שעומדת להישמט, לפני שאתם קוראים את הרשימה הבאה. בסרט הזה מככבים טוני ג׳ה (״אונג באק״), איקו אואייסהפשיטה״), טייגר צ׳ן (״איש הטאי-צ׳י״), סקוט אדקינסדוקטור סטריינג׳״) ומייקל ג׳יי ווייט (״בלאק דינמיט״). תודו שזו חמישייה שלסוגה לא נופלת מזו של ״משולש הגבולות״, וכולם יחד על מסך אחד זה אומר שממש לא היה אכפת לי מי הבמאי. מה שהתגלה בדיעבד כצעד לא מבריק שלי, אבל כבר מצאתי את עצמי באולם. אם אפילו אחד מהשמות הללו מעורר בכם או בכן יראה, אתם חייבים ואתן חייבות את הסרט הזה, שמופץ בימים אלה במדינות ספורות בקולנוע ובשאר העולם ב-VOD. אין לי מושג האם ומתי הוא יגיע ארצה אז נתחיל בלגזור ולשמור את שמו, שייקרא מעתה ״איום משולש״ או ״סכנה משולשת״. אנסה להסביר בהמשך למה כדאי לעשות זאת, אבל עצם איחוד הכוחות הזה כבר אומר הכל למי שרגעים כאלה הם בדיוק הגילטי-פלז׳ר הקולנועי שלו או שלה.

העלילה אינה החלק המצטיין או הקוהרנטי בסרט אבל נעבור עליה בכל זאת כי יש די הרבה ממנה יחסית לסרט של שעה וחצי. זה מתחיל עם הגעתה לתאילנד של יורשת סינית אמידה (סלינה ג׳ייד), שמגיעה במצוות אביה המנוח לנסות ולפרק את ארגוני הפשיעה המקומיים מנשקם. הרעיון לא מוצא חן בעיני הגורמים הקרימינליים בזמן שכנופיית מתנקשים חמושה היטב מקבלת משימה להעלים את הזרה המתערבת. במקביל, סצנת לחימה בג׳ונגלים מפגישה אותנו עם הדמויות המרכזיות הנוספות משני צידי המתרס. ג׳ה וצ׳ן מגלמים שני חברי צוות שנבגדים ויעברו צד בהמשך, בעוד אואייס מוצא עצמו בצד המותקף ומחפש נקמה בכל שכירי החרב שפגעו בו. את החמישייה הראשית שהוא מבקש לחסל מגלמים אדקינס ו-ווייט שהוזכרו לעיל, לצד מייקל ביספינג, רון סמורנברג וג׳יג׳ה יאנין, הלוחמת התאילנדית הזכורה לטוב מ״שוקולד״. בהמשך ינסו כל אלה לצוד את המטרה הסינית שלהם, שנעזרת לסירוגין בכל אחד משלושת אלה שחטפו אש בשלבים הראשונים של הסיפור.

סיקוונס הלוחמה בג׳ונגל שבעצם מתחיל את הסרט מאפשר גם מנוחה מהפוליטיקות שפותחות אותו וגם העלאת הדופק, שכן הוא כולל לא רק פיצוצים ויריות אלה גם טעימה מקרבות אחד על אחד שיהוו את האטרקציה המרכזית. החלפות הצדדים המרובות של הדמויות הן לא רק מכשיר עלילתי, אלא גם מאפשרות כמעט כל קומבינציה של עימותים ישירים. כך, איקו מתמודד מול ווייט בקרב הכי לא שווה מבחינת משקלים, או שאולי זה העימות בין צ׳ן וביספינג? ג׳ה נלחם מול אדקינס, עם או בלי עזרתו של איקו, ולפני שהדרום-מזרח אסיאתיים מתאחדים למשולש קטלני שנתן את שמו לסרט, יש כמה קרבות מרשימים ביניהם. כולל סיקוונס שלם של קרבות רחוב לא חוקיים רק כדי שיהיה לו עוד תירוץ להניח שני לוחמים מיומנים בזירה, והקרב המוקדם של צ׳ן ואואייס הוא משיאי הסרט בעיניי. בעיקר משום שהוא כולל תרגיל היחלצות מלפיתה שלא ראיתי שנים – הנפת רגל אל מעל לראש ופגיעה בתוקף האוחז מאחור (טעימה בטריילר, בדיוק ב-0:50, כולל היילייטס נוספים). קיוויתי שזה יהיה סימן ההיכר של הדמות שיחזור בהמשך, אבל לכל אחד מן השחקנים יש ארסנל של וירטואוזיות מתכלה וכל מהלך נראה חד-פעמי כשם שהוא מזוהה עם הלוחם שמבצע אותו.

לכל אחד מכוכבי אמנויות הלחימה מגיעים דברי הלל משלו, נתחיל עם טוני ג׳ה התאילנדי. אולי הוא כבר מעבר לשיא, ומעולם לא היה דומה יותר לזאב רווח כמו בסרט זה (תמונה להמחשה בראש הפוסט), אבל הוא עדיין שיאן העולם במרפוק או בהנפת ברך לגובה. לדעתי רוב מה שהוא עושה בסרטים יכול להיחשב כתעופה לכל דבר. טייגר צ׳ן הסיני, שהחל כפעלולן ב״נמר דרקון״ וסרטי ״המטריקס״, הוא מסוג אמני הלחימה שכבר מזמן חייבים קריירות בהוליווד. אל תתלשו ריס ותביעו משאלה כפי שעשיתי אני, כי מסתבר שזה בכל מקרה עומד להתגשם ממש בקרוב ב״ג׳ון וויק 3״. צ׳ן הוא בעל נוכחות מסך קצת משונה אבל כשהוא מתחיל לזוז קורים דברים עוצרי נשימה. אם אנחנו כבר בנושא, אין אף אמן לחימה קולנועי היום שנע יותר יפה בעיניי מאיקו אואייס האינדונזי. אני פשוט מוכן לצפות שעות בבנאדם הזה שולח רצף אגרופים מהיר ובעיטות עקומות. דווקא משום שיש משהו לא נקי בתנועות וכי הוא נראה כמעט אנטי-כוכב, אני רק אוהב אותו יותר ויותר מסרט לסרט. קשה לומר שמאפשרים לו להתבטא כאן כמו בסרטי ״הפשיטה״ או אפילו ״עם רדת ליל״, אבל הוא כן משתתף בכל הקרבות הכי טובים בסרט אז זה לזכותו.

אל מולם ניצבת מי שהולכת ומצטמצמת לשלישייה המרכזית של החבר׳ה הרעים. הבריטים/אמריקאי מגיעים בגדלים שגורמים ללוחמים הקשוחים מן המזרח להיראות כמו נמיות שנלחמות בקרנפים. הם כמובן זזים יותר לאט אבל לא פחות מהפנט, וכל מכה שלהם נראית קטלנית בפוטנציה, דבר שהסרט מנצל היטב בכוריאוגרפיית הקרבות, עליה חתום טים מאן יחד עם הכוכבים. ווייט וביספינג הם באמת בטון יצוק אז כל מהלך זריז שלהם מפתיע, אבל מי שבאמת הוציא ממני (ובעיקר מהקהל סביבי) קריאות תדהמה הוא אדקינס. השחקן הבריטי אמנם אינו מגדל של עוצמה כמו שני חבריו אבל בהחלט מדובר בבחור כבד למראה, אבל זה שביצע כמה בעיטות מסובבות, סלטות וקומבואים מן המרשימים ביותר בסרט. לא משימה פשוטה כשמולך שלושה אסיאתים שמעופפים כל אחד בסגנון שונה.

יש בסרט גם לא מעט סצנות אקשן סטנדרטיות יותר. מלבד הג׳ונגלית שכבר הוזכרה, יש לא מעט אקשן אורבני הכולל פילוס דרך באמצעות ירי בתחנת משטרה, או מרדפים ברגל וברכב באיזור שוק הומה. כמובן שהרובים נתקעים והתחמושת אוזלת בדיוק כשמתחשק לקהל עוד קצת מכות, מה שהוציא ממנה צחקוק בפעם האחת יותר מדי שבה השתמשו בטריק הזה. עם זאת, הקרבות שמתפחים מן הסיטואציות המאולצות בדרך כלל חיפו על הדרך שהובילה אליהם, מה שאי אפשר לומר על כמה וכמה רגעים של תסריטאות עצלה או סתם לא חכמה. תודו שזה מוזר שסצנה אחרי שהסתערו בשחצנות על תחנת משטרה והחלו לרסס לכל עבר, פתאום מתפתח ריב בין שכירי החרב על הורדת פרופיל בגלל פחד משוטרים המסתובבים באיזור השוק. הסרט גם לא עושה עבודה טובה בשום אופן בביסוס הקונפליקטים והרצונות של הדמויות, בעיקר שתי דמויות מפתח שנותרות עמומות מאז ראשיתו – מי שבאשמתה שכירי החרב בכלל מנסים להתנקש ביורשת, וראש ארגון פשע שיתגלה כמהותי בהמשך.

גם בנוגע לדמויות המרכזיות יותר, נראה שחלוקת זמן מסך שווה באה על חשבון פיתוחן. לדמות של ווייט, לדוגמה, יש כנראה מחלה שגורמת לו לדבר אך ורק במשפטי מחץ, שהופכת למדבקת ואף למגיפה עד סוף הסרט בו כל הדמויות מגיעות למצב הזה. אולם, למרות העומס בסופרסטארים איש מהם לא קיבל מעט מדי אקשן, אישיות, או זמן מסך – סוג של הישג. אך קשה לומר את אותו הדבר על הדמויות הנשיות. ג׳יג׳ה יאנין התאילנדית כבר החזיקה על כתפיה סרט אמנויות לחימה שלם, אותו ״שוקולד״ שהזכרתי, אבל הפעם כמעט ולא נותנים לה להתבטא מבחינת הפגנת יכולות הלחימה שלה. סלינה ג׳ייד ההונג-קונגית הראתה כבר שהיא יודעת לעשות עוד דברים מלבד להיראות מדהים ולרוץ מהר יותר מרודפיה למרות שהיא על עקבים, למשל בתפקיד שאדו בסדרה ״החץ״. אבל ביכולות שלה אין אפילו ניסיון להשתמש משום שהיא רוב הזמן בתפקיד מטרה ניידת ותו לא.

האם לשמוח על מה שקיבלנו או להתלונן על מה שיכול היה להיות היא השאלה הנצחית, שאני בוחר לא לענות עליה הפעם. רק להפנות את הכל אל הבמאי שהוא גם פעלולן במקצועו, ג׳סי וי. ג׳ונסון, והתסריטאי ג׳ואי אובריאן. לשניהם יש פילמוגרפיה ארוכה שאני לא ממש מעוניין להשלים בהסתמך על הסרט הנוכחי, כי בכל פעם שלא רצים או מרביצים בו יותר מדי דברים חרקו. גם סצנות האקשן עצמן נסמכות על אדרנלין מתמשך יותר מעל תחכום תסריטאי או אפילו חוקי העריכה הקונבנציונאליים, מה שמקבע את ״איום משולש״ איפשהו בין בי-מובי לזי-מובי מבחינתי. אבל לפחות את הקרבות הם עשו כמו שצריך, ולפעמים ללהק את האנשים הנכונים ולא להפריע להם לתת שואו כל הכשרון שצריך.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.