“Polar: המתנקש", סקירה

הייתי רוצה לומר שאנחנו בעיצומו של טרנד סרטי וסדרות מתנקשים בקולנוע ובטלוויזיה, אבל יכול להיות שארבע יצירות זה לא ממש מספיק כדי לייצר תופעה. ובכל זאת,"Polar: המתנקש" (או פשוט ״Polar״ באנגלית) שזמין החל מיום שישי האחרון בנטפליקס, מזכיר את "ג'ון וויק", "Deadly Class" ו"מלון ארתמיס" שעוסקים גם הם במתנקש מקצועי כחלק מארגון היררכי ומסוגנן. כבר מהצבעוניות של הטריילר ניתן היה לזהות אלמנטים שאיך נאמר, שואבים השראה כבדה מיקום מתנקשים אחר שקורם עור, גידים וקליעים בכמה מדיומים בשנים האחרונות. אפשר להאשים אותי בנטייה להכניס התייחסות מפארת אל "ג'ון וויק" בכל הזדמנות וסקירה שיש לי, אבל הפעם לא הייתה לי שום אפשרות אחרת, באמת. על אחת כמה וכמה כאשר הסרט שביים במאי הקליפים יונאס אקרלונד ("Lords of Chaos" על להקת המטאל הנורווגית מייהם) לפי תסריט של ג'ייסון רות'וול מחוויר לעומת המותג הנ"ל.

במרכזו של "Polar: המתנקש" ניצב דנקן ויסלה (מאס מיקלסן), שהוא כמובן מתנקש ותיק רגע לפני פרישה בגיל 50, אגדי עד כדי כך שיש לו כינוי מרשים – "הקיסר השחור". הקיסר עשה את שלו, וכעת הוא יכול ללכת לאחד מהבתים שבבעלותו וליהנות ממענק פרישה שמנמן של שמונה מיליון דולרים. אלא, שכמאמר הציטוט הנודע מ"הסנדק 3", הקיסר אולי חושב שהוא בחוץ, אבל למעסיקים שלו, ארגון "דמוקלס", יש תכניות אחרות וקטלניות עבורו. בפתיחת הסרט אנחנו נחשפים לחבורת המחסלים הצעירים והיעילים של החברה משוויצים בשיטת העבודה בה הם נוקטים כדי לחסל כקבוצה מתנקשים ותיקים שפורשים. כבר בדקות הראשונות האלו הסרט בונה ציפיות קלות לחוויית צפייה קאמפית, מופרכת ומודעת לעצמה, וגם טומן את הזרעים של כל מה שלא בסדר בו ועומד לאכזב ככל שהוא יתקדם.

החבורה משתמשת בפיתיון אנושי – אחת מהם פועלת בתור ספק סטוץ ספק זונה, מפתה את המתנקש הפורש, ותוך כדי האקט המיני מסיחה את דעתו מספיק זמן כדי לאפשר לשאר המתנקשים לחסלו וגם לבצע וידוא הריגה. כל זה קורה תוך כדי שיר פופ קליל, כמיטב המוסכמה הקולנועית. השימוש בשיר מקבל תפנית עוד יותר מודעת ומבדרת שאפשר לרשום לזכות הסרט, אבל כל יתר המהלך לא ממש עובד בצורה הגיונית. החבורה לוקחת יותר מדי זמן עד שהיא טורחת באמת לחסל את המתנקש, ופועלת באופן מאוד לא יעיל. נוסף על כך, הפיתיון האנושי נשארת לאורך כל הסרט כלא יותר מגוף עם נקבים למילוי, נעדרת כל כישורי התנקשות, מה שלא מעלה נקודות על בניית דמויות, פוגע עוד קצת באמינות ומוסיף נגיעה של זלזול במין הנשי על הדרך, כי למה לא.

גם אם לאף אחד מכם אין רקע קודם בחיסולים, מספיקה צפייה בסרטים דומים אחרים או בשימוש קל בהיגיון כדי להבין שהאופן שבו פועלת החבורה שאמורה להיות יחידת העילית של הארגון לוקה בחסר. ואם הם מי שעומדים לצאת בעקבות הקיסר השחור, כמה מעניין זה כבר יכול להיות? אפשר היה להתנחם בינתיים בהומור של הסרט. למרות שקו העלילה המרכזי שלו מזכיר מתנקש קולנועי אחר, כמו שציינתי, הסגנון הרבה יותר מוגזם. ההגזמה וההומור ב"ג'ון וויק" נובעים מכך שהדמויות פועלות בצורה קצת על-אנושית, ומכך שהאקשן מתוזמר בצורה מוזיקלית ממש. סצנות האקשן בו מופרכות כי אף אדם לא אמור לשרוד את מה שמתרחש על המסך, לא כל שכן לשמור על קור רוח. עם זאת, העולם בתוכו הוא פועל נאמן לעצמו ולוקח את עצמו ברצינות. כאן, לעומת זאת, הדמויות צעקניות יותר ומתנהלות כמו קריקטורות במתכוון, והצבעוניות של הסרט רוויה עד כאב ראש קל.

כל זה יכול היה לשחק לטובתו, ולהפוך את "Polar: המתנקש" לבידור מטופש, קיצוני ומצחיק מאוד, או לפחות קצבי מאוד. על אף שדמותו של הקיסר קצת מעניינת ונחמד ללוות אותה, המבנה של הסרט וכל מה שקורה בו עלילתית בהמשך הופך בהדרגה מבידור קליל לפיהוקון מתיש. כמו הקושי להחליט על שמו שהוביל לעירוב של עברית ואנגלית, כך הסרט לא בטוח באיזה ז'אנר או סגנון הוא רוצה להיות. ההתנהלות של הארגון מזכירה את קיומה של סדרת מתנקשים חדשה שבינתיים יצא רק הפרק הראשון שלה: "Deadly Class", המבוססת על קומיקס של ריק רמנדר ו-ווס קרייג. שם מדובר על נער אבוד שמוזמן להצטרף למכללה בתנאי פנימייה שבונה את דור המתנקשים הבא. גם שם יש צבעוניות חזקה ולא ריאליסטית, סצנות אלימות (מן הסתם), הומור שחור ומוזיקה מעולה, במיוחד אם יש לכם חיבה לניו ווייב. אם חבורת המתנקשים של הסרט הזה היו לומדים בסדרה הנ"ל, הם כנראה היו נכשלים ועפים בסמסטר הראשון.

זה מאכזב עוד קצת אם בוחנים את חומר המקור עליו הסרט מבוסס. מדובר ברומן גרפי ראשון מבין כמה, מאת ויקטור סאנטוס, שהספקתי לקרוא בזריזות לפני הצפייה. הסיבה לחיסולו המהיר היא שמדובר בספר ארט יותר מאשר בקומיקס. הוא נוצר במקור אונליין וללא מילים כלל, ורק כאשר עמד לראות אור במהדורה מודפסת ומהודרת היוצר הוסיף טקסט שיעשיר אותו. זה יופי של קומיקס, באמת, אבל הוא באופן מפורש שם דגש על צורה ועל אסתטיקה מאשר על עלילה וסיפור, שנשאר פשטני מאוד. הוא מזכיר את הסגנון של פרנק מילר ב"עיר החטאים", עם איורים בשחור ולבן כאשר הצבע הנוסף הוא אדום-כתום שפולש לכל פאנל כמעט, מדגיש אלמנטים חשובים, משפריץ דם, או שניהם.

זה לגיטימי לגמרי לעבד יצירה כזו למסך, אבל אם היו רוצים להישאר נאמנים למקור באמת, היא הייתה צריכה להיות וידאו-ארט, קליפ ארוך או סרט קצר יחסית, לא עוד סרט אקשן עלילתי שנמתח על פני קרוב לשעתיים. זה גם לגיטימי לגמרי להחליט שהסרט רק שואב השראה קלה ולוקח את הדמויות המרכזיות והעלילה בצירוף אלמנטים נחמדים של שימוש ברובים, ולהפוך אותם לבסיס למשהו אחר ופרוע הרבה יותר. אם התוצר היה טוב לא הייתה לי שום בעיה עם זה. אבל הסרט לא מצליח להתחייב ולא הולך עד הסוף עם שום החלטה סגנונית או עלילתית – גם כשהוא מכניס כלב לעלילה רק כדי להגיד משהו על עברו של הגיבור ועל איך זה לא הולך להרפות ממנו.

כשחושבים על הקילומטראז' היצירתי של אקרלונד, הסרט מעורר תמיהה, כי הוא היה יכול לייצר ממנו מטעמים פרועים ומוזיקליים, כמו שראינו שאפשר לעשות בפרק הראשון של הסדרה שציינתי. אקרלונד אחראי לקליפים צבעוניים, דרמטיים, מצחיקים, מטרידים או שניהם, שגם יודעים לספר סיפור. הוא עבד עם חלק מהיוצרים הכי מוכרים היום כולל ליידי גאגא, ביונסה, בריטני, מדונה, קולדפליי, קישה, דרך "Smack my bitch up" של פרודיג'י ועד רמשטיין ומטאליקה. רואים שיש בסרט ניסיון לייצר סצנות מרהיבות, אבל לא הצלחתי לקבל כאן משהו שלא ראיתי בעבר, ודווקא ההתעקשות להיצמד לסיפור ועלילה מכבידים עליו ולא מאפשרים לו להמריא ולהיות מרשים באמת.

אם אקח עוד השוואה קטנה מחומר המקור – כל הדמויות הנשיות שיש בו, מסומנות ככל שיהיו, הן שוות ערך למתנקשים הגברים. גם אם חלקן משתמשות במיניות כחלק ממכלול כלי הנשק שלהן. בגרסת הסרט, כמעט כל הנשים הן דמויות חלשות שקיימות בעיקר כדי לאפשר לגברים לפעול או לקבל עוד קו קטנטן של אופי. ביניהן אפשר למצוא את ונסה האדג'נס בתור שכנה מבוהלת מהחיים, שגרה בבקתה באותו מקום פסטורלי ומושלג בו הקיסר מנסה לפרוש בשקט. השניים מפתחים קשר שכולל כמה מרגעי הנחת, דווקא בגלל ששניהם כל כך כושלים חברתית וכל הרעיון של שיחת חולין די זר להם. החברות ביניהם מובילה גם לסצנה אחת בבית ספר יסודי שעדיין לא החלטתי אם הייתה מצחיקה או קרינג'ית, והאמת כנראה עוברת אי שם באמצע. אותו קשר גם מוביל את העלילה למקומות רציניים יותר, ועל הדרך גורם לכל הסגנון שנבנה בתחילת הסרט להתפורר.

שינוי סגנוני, או משחק עם הציפיות שלנו כצופים כך שנחשוב שאנחנו מקבלים סרט מסוג אחד ובהדרגה נבין שאנחנו צופים במשהו אחר לגמרי, גם הם טריקים שיכולים לעבוד. אבל כאן מה שבעיקר עבד הוא תחושת הנמנום שנחה עליי. אמנם לא נרדמתי, אבל אף סצנה שבה המון מתנקשים כושלים מנסים לחסל את הקיסר בכל מיני דרכים לא הצליחה לגרום לי להתעורר כמו שצריך. אפילו מאט לוקאס בתור ראש הארגון המפונק והמטופש וקת'רין וויניק ("הוויקינגים") בתור מנהלת/מתנקשת בכירה לא הצליחו לנער את המתרחש מספיק. לוקאס מצחיק, אבל לא קורע מצחוק הפעם, והאינטראקציות שלו עם שאר הדמויות הופכות אותו לילד מגודל, מפונק ובכיין, ולא לבוס הקצת דוחה וקצת מבעית שניסו לגרום לו להיות.

מבחינת האלימות, חלק מסצנות העינויים שיש בסרט מאוד אגרסיביות ולא נעימות, אין כאן חשש להראות קלוז אפים של איברים מדממים, אבל אלו לא מתחברים למכלול קבוע אחד של אקשן או gore, הם רגעיים וחולפים. יש גם קצת סצנות סקס כדי לתבל את הסרט ולאפשר למיקלסן להראות שהוא עצמו עדיין לא מתכנן לפרוש. האם הן והאקשן שוות כמעט שעתיים מבולבלות וקצת עייפות? אני לא בטוחה. אעדיף להמשיך ולהמתין ל"ג'ון וויק 3" ול"Deadly Class", בשניהם המתנקשים הם אלו שמבולבלים, ולא היצירה עצמה.