"מיסטר גלאס", סקירה

הבה נפתח בחדשות הטובות והמפתיעות: "מיסטר גלאס" (Glass) של הבמאי והתסריטאי חובב הסופים המתחכמים מ. נייט שיאמלאן הוא לא סרט גרוע. אני חוזרת, עם כל מה שהיה יכול להשתבש והציפיות שהוא מייצר – מדובר בסרט סביר מאוד, עבור הבמאי והתסריטאי הזה.

ולחדשות בהרחבה: בראשית היה "החוש השישי", סרט של במאי צעיר ומבטיח. מי שהספיק לראות אותו בבית הקולנוע בלי לדעת שיש טוויסט בסוף זכה לאי אלו הפחדות ראויות, מהסוג שלא סתם בנוי על הקפצות אלא עושה לך צמרמורת בגלל שהוא גורם לך להרגיש ולחשוב על דברים. להזדהות עם הדמויות. המשחק היה טוב, האומללות המלנכולית של ברוס וויליס לגיטימית והטוויסט, כאשר הגיע, למי שלא ניחש אותו מראש (לא, לא ניחשתי! אני אוהבת להיות מופתעת) ננעץ כמו סכין בלב ובבטן בבת אחת. צמרמורת.

אם הפסקה הקודמת נקראת בטון נלהב, אולי קצת נלהב מדי, אפשר לסייג מעט ולציין שהייתי בת 17 כשציפיתי בו, בקולנוע, יחד עם עוד משהו כמו עשרה חברות וחברים טובים. הצפייה המשותפת והגיל הסוער גם ככה רק העצימו את האפקט. היום כנראה שלא אזיז יותר מדי שרירים כשאצפה בו שוב, אבל אז היה אפשר לשמוע אולם שלם משתנק כשהבנו למה הרוח של הילדה הקטנה מקיאה כל הזמן, ואישית חששתי להיכנס למטבח בחושך לקחת כוס מים, כי מי יודע איזו רעיה מתוסכלת תצוץ ותצעק עליי בחסות האפלה.

אבל אז קראתי ביקורת, של אורי קליין ב"הארץ" אם אני לא טועה, שדיברה על הסרט ועל האפקטיביות הרגשית שלו, שמובילה אותנו לקראת המסקנה הלא נכונה. (אפרופו, ספוילרים ל"החוש השישי", ל"בלתי שביר" ול"ספליט" יהיו כאן מעכשיו) במקום להמשיך ולטפל בנושא של בריאות הנפש, בבדידות הקשה שאלו שסובלים מתחלואיה מתמודדים איתה, הסרט "ברח" לפיתרון על טבעי. הביקורת הזו טלטלה אותי בזמנו עד כדי כך שהיא כנראה שמורה היכנשהו בבית של ההורים, גזורה בקלסר.

אני חולקת עליה במובנים רבים, כי "החוש השישי" וגם "בלתי שביר" שבא אחריו הם סרטים טובים, אפילו טובים מאוד, ובעיניי הטובים ביותר של שיאמאלן. הדמות של דיוויד (ברוס וויליס) ב"בלתי שביר" היא של גיבור מיוסר בעל כורחו, גיבור-על בסרט שכל הסגנון שלו מדבר בשפה אחרת לגמרי. זו הייתה בשורה חדשנית אז. הטיפול בנרטיב שלקוח ומתכתב עם קומיקס בצורה מאוד ברורה וקולנית במבע כבד ואחר קרה ב-2000, חמש שנים לפני "באטמן מתחיל" של נולאן. אני לא עושה השוואות בין הכישורים של שני הבמאים, אני כן אומרת שהיה ב"בלתי שביר" משהו מאוד רענן וחכם לזמנו.

המוסכמה של ההתלבטות בין פתרון על טבעי לפתרון רציונלי היא דבר מוכר, בעיקר בסרטי מתח ואימה. השאלה האם מישהו באמת רואה רוחות, מתקשר עם המתים, רדוף על ידי שד או סתם זקוק לסיוע נפשי חוזרת די הרבה בקולנוע, בלשון המעטה. יש מקרים של טקסי גירוש שדים "אמיתיים" שבהם היא אפילו זולגת למציאות, עם השלכות בעייתיות מאוד. לבחירה בפתרון העל-טבעי יש אתגרים, כי היא צריכה להיות מוצדקת ומעניינת מספיק, ולספק לנו אמירה כלשהי, מעבר לטוויסט רגעי. גם ב"החוש השישי" וגם ב"בלתי שביר" הבחירה מוצדקת, ועוד איך.
בראשון היא מספקת לילד במרכז הסיפור אפשרות להתמודד עם הבדידות והייחוד שלו, ומספקת סגירה גם לסיפור שלו וגם לזה של המטפל. ב"בלתי שביר" הבחירה בעל טבעי היא לא הטוויסט, היא מתפתחת לכל אורך הסרט. אבל בשילוב הגילוי בסופו, היא מסבירה לנו "באיזה סרט" אנחנו, באיזה סוג של עולם עם אילו חוקים, והיא הופכת להערה מאירת עיניים על מה יכולים לייצג עבורנו גיבורי על, וזה הרבה.

מהצד השני, שיאמאלן עשה עוד הרבה סרטים שלא משתווים לשני אלו. אני לא אכנס לזה, כי באנו לדבר על "מיסטר גלאס", אבל בעיניי יש משהו ילדותי בקולנוע שלו, בפרט בחיבה לריגוש שמגיע עם הטוויסט הסופי. מעין רצון "להכניס לנו" כצופים, להפעיל אותנו ויהי מה, שלפעמים מתגבר ויוצא משליטה, כאשר הסרטים עצמם משלמים את המחיר. ריגוש ובידור הם מרכיבים חיוניים בסרט קולנוע, שלא תהיה טעות, אבל האופן שבו שיאמאלן אוהב לייצר אותם הוא לפעמים מניפולטיבי ואגרסיבי להכעיס.

לראייה, החיבור של "ספליט" לעולם של מיסטר גלאס (סמואל ל. ג'קסון) הודבק בסיום שלו בצורה גסה ו"כפה" על הסרט פתרון על טבעי. ברור לי שזה הכיוון ששיאמאלן רצה ללכת אליו מלכתחילה, אבל האופן שבו הפרעת אישיות דיסאסוציאטיבית (DID) באה לידי ביטוי בדמות של קווין (ג'יימס מקאבוי) הכעיסה מומחים בתחום, וגם לא נתפסה כהברקה קולנועית. בניתוח ארוך ב-The Verge השוו את קווין לדמויות עם הפרעות דומות לאורך השנים בקולנוע, וניתחו כיצד דמויות אלו בעייתיות כאשר הן לא מקבלות מספיק עומק או אמפתיה לטראומה שעברו שהפכה אותן למי שהן. הן עשויות להיות מוצגות בתור "מפלצות" שטחיות ונדושות במקום בתור דמויות מורכבות ושלמות. על הדרך הן עושות דמוניזציה למי שבאמת מתמודדים עם ההפרעה בחיים האמיתיים, הפרעה שרק אחוז מזערי מהסובלים ממנה נוטים לאלימות כלפי אחרים.

עם הבעייתיות בגישה של שיאמאלן, כלומר, עם החיבה שלו לריגושים מיידיים על חשבון תסריט מהודק, הגענו ל"מיסטר גלאס". עצם קיומו של הסרט מעיד על השאפתנות והיומרנות שבו. חיבור בין דיוויד מ"בלתי שביר" שפועל כעת יחד עם בנו ג'וזף (ספנסטר טריט קלארק, שגילם את הבן גם אז), 19 שנים אחרי, ומתחקה אחרי קווין וחבורתו (מקאבוי) כשהמפגש ביניהם יוביל לחיבור בלתי נמנע עם מיסטר גלאס (ג'קסון). בזמן שחלף דיוויד ובנו הפכו להיות צוות לעניין ששומר על אנשים חפים מפשע, כשג'וזף מגבה את אביו בסיוע טכנולוגי מרחוק, כמו מיטב גיבורי העל והעוזרים שלהם. קווין ממשיך לחטוף נערות ולפגוע בהן למען "החיה" שבתוכו, ומיסטר גלאס? הוא נמצא במוסד סגור ושמור.

מה שעוד קרה בזמן הזה הוא שעברנו עשור של סרטי גיבורי-על עם מארוול, נפרדנו מבאטמן של נולאן והתמודדנו עם הניסיון להקמת היקום הקולנועי הרציני עד להחריד של DC, קיבלנו את דדפול, שרדנו את ונום, זכינו בסדרות גיבורי העל של מארוול בנטפליקס ועוד ועוד ועוד. עכשיו כששיאמאלן מבקש להצהיר הצהרות ולספק פרשנויות על האופן שבו קומיקסים הם המיתוסים של העולם החדש, יש לנו מותגי-על ולא רק גיבורי-על להיתלות בהם. זה מסכן את הסרט שלו כי יכול להיות שחלקנו נגיע אליו שבעים וקצת מותשים מדיבורים על חשיבות המדיום שמייצר כל כך הרבה כסף. מדובר בתעשייה שזוכה כיום לאינספור אזכורים והתייחסויות, ולעיבודים בסגנונות ז'אנריים שונים. סרט רציני שמדבר על עולם שבו יש גיבורי על הוא לא חדשני היום. אז מה שיאמאלן כבר יכול לומר לנו על הנושא?

ובכן, למרות כל החששות, המבע הריאליסטי של "מיסטר גלאס" והאופן שבו הוא מתייחס לגיבורים שלו די עובד. שלושת הגיבורים מגיעים לאותו בית חולים, ובזמן שהאינטראקציה ביניהם קצת פחות מסעירה, ודיוויד נראה די אומלל ועייף רוב הזמן, התהליך שכל אחד מהם עובר עם עצמו ועם האנשים שקרובים אליו, מעניין ולפרקים אפילו נוגע ללב. הסרט נע בין החשיבה על ההשלכות של הכוחות שלהם, לבין ההנחה שיש כאן עוד משהו, טראומות, אירועים משמעותיים, מנוע רגשי שמזיז את הגיבורים/נבלים. והבחירה להתמקד קצת יותר בכך, עוזרת לסרט להפוך להיות מהערת שוליים יומרנית, לסיפור שמעניין לצפות בו.

דיוויד והקשר שלו עם בנו מאוד משכנעים, אמא של גלאס (שרליין וודארד) קצת יותר מסומנת אבל כן עוזרת שוב לעבות את הדמות של גלאס ולהבין אותה. היחסים של קווין ו"ההמון" כפי שהזהויות שלו מכנות את עצמן, הם הבעייתיים ביותר, כי מי שיוצרת איתו קשר, ולא אסביר איך ולמה, היא קייסי (אניה טיילור ג'וי המופלאה), הנערה היחידה אותה שחרר אי פעם. האינטראקציה בין שניהם מעלה שאלות על תוקף וקורבן, ובנויה בצורה קצת גסה, אבל מצד שני גם מעלה את אחד הנושאים שהסרט מבקש לטפל בהם, והוא אותה "אחוות השבורים" אם תסכימו לקרוא לה ככה, שהדמות החייתית של קווין רוצה לייצר.

הדבר הכי טוב שקרה בסרט הוא ההפנמה שצריך קצת יותר מטריקים הפעם. הסצנה הטובה ביותר ב"ספליט" הייתה זו בה ראו את קווין "מחליף זהויות" לנגד עינינו, בלי קאט באמצע, בצורה הדרגתית ומרשימה. שיאמאלן כנראה הבין את זה, כי הפעם יש הרבה יותר חילופי דמויות באותה סצנה, שפועלות לפעמים כדי להצחיק, לפעמים כדי להלחיץ ובאופן די אפקטיבי. לא מדובר בניואנסים עדינים כמו בסצנה ההיא מהסרט הקודם, אבל עדיין, יש כאן ביטים מצוינים של מקאבוי שמציג יותר מהזהויות, וגם יותר מהקונפליקטים ומהרקע של הדמות של קווין. הוא הופך לדמות קצת יותר מורכבת ושלמה, וכך גם גלאס, ובמידה מסוימת גם דיוויד, בזכות היחסים שלהם עם אחרים.
הפעם, במקום לנצל את נושא מחלות הנפש לטובת אקשן או דמוניזציה, יש קצת יותר אנושיות בדמויות של שיאמאלן, והשיחה על תחושה של חריגות, של אחרות שהחברה מבקשת לדכא, מגיעה בזמן טוב, ויוצקת קצת יותר משמעות ולב רגשי.

הסרט רחוק ממושלם, וצריך לנקות ממנו הרבה שורות טקסט, בעיקר של הרופאה דוקטור אל סטייפל (שרה פולסון), שמטפלת בשלושת הגיבורים ועוברת כדי מיותרת רוב הזמן, ושל גלאס. שניהם מאזכרים את עניין כוחות העל לעומת בריאות הנפש, כאילו שלא נבין אם לא יסבירו לנו את אותו הדבר שמונה פעמים. ההסברים של גלאס, שאמורים להיות דרמטיים ומוגזמים כמו נבל קלאסי, מתישים וחלקם מגוחכים בהקשר הזה, והיה אפשר להסתדר עם שליש מהם בערך. אולי אפילו רבע. הסרט גם לוקה בבעיות אדמיניסטרציה בכל מה שקשור לניהול ולתפעול כוח האדם בבית החולים, והוא מתנהל בעולם שבו ככל הנראה יש רק חנות קומיקס אחת בה דמויות המשנה יכולות לבלות זמן כדי לקרוא ולתהות על הכוחות של האנשים שחשובים להם.

היה יכול להיות בו גם קצת יותר אקשן, או לפחות עוד קצת חיבור ודיבור גם בין שלושת הגיבורים המרכזיים. ובכל זאת, מתחת לרעש ולרגעים המטרחנים בהם הוא מסביר יותר מדי ונותן הרצאות על קומיקס לקהל שכבר יודע על מה מדובר, לרוב, בסך הכל מדובר בהמשך ראוי ל"בלתי שביר". הוא כולל אפילו שתי סצנות בהן אי אפשר להישאר אדישים למתרחש על המסך, והולך, לפחות פעמיים, עד הסוף עם הסיפור שהוא רוצה לספר, עם עיסוק בכאב ובקשרים אנושיים, ועם בניית הדמויות והעולם שהוא רוצה ליצור.