"אהבה בימים קרים", סקירה

אין לי פוסטרים של כרזות קולנוע על קירות הבית. סיבה אחת היא הקושי לבחור, כמובן, והסיבה השנייה היא שחלק גדול מהכרזות יהיו תמונה מהסרט, לרוב של אנשים בשר ודם שיעטרו את החלל. קשה לי לנתק את השחקניות והשחקנים מהדמות ומהביטוי האסתטי והאמנותי שלה. תמונה כזו עבורי מרגישה קרובה מדי להכנסה של מישהו שלא באמת קשור אליי, אליי הביתה. אני צריכה הזרה כדי שלא ארגיש שאני שוגה בהערצה. לא שיש בכך טעם לפגם, חלילה, זה פשוט פחות עובד עבורי בימים אלו. אני שוקלת ברצינות לשנות את הגישה כמה שבועות, מאז שחילקו את כרזות "אהבה בימים קרים" (Cold War) בסיום ההקרנה.

בנו לקראתו תילי תילים של ציפיות. פאבל פאבליקובסקי ביים וכתב את התסריט – יחד עם ינוש גולוואקי ופיוטר בורקובסקי – וגם קטף את פרס הבימוי בקאן. הוא נוקט כאן שוב בצילום שחור-לבן ובהגשה על מסך "ריבועי", ביחס 3:4, שיותר קרוב לריבוע מהמסך הרחב לו התרגלנו, כמו ב"אידה" עטור השבחים והאוסקר, שוב עם צילום של לוקאס זאל. התסריט נכתב במידת מה בהשראת סיפור האהבה של הוריו, ותוך פחות משעה וחצי הוא מתקדם, מתפתח, נפרם, נקטע ומתחבר שוב בדילוגים דרך כמה עשורים.

העלילה חוצה מדינות ולא רק שנים, ומתחוללת ברחבי אירופה, בזמן שזו מנסה לאחות את שברי מלחמת העולם השנייה, כאשר במדינות כמו פולין השבר נתפר ביד גסה על ידי עליית הקומוניזם, בזמן שפריז שבצרפת מייצגת את ההפך הגמור לכאורה, בוהמה חופשיה ובית לפליטים ומקומיים שמחפשים מקום לאמנות ואהבה חופשית. ההתרחשויות הפוליטיות חשובות כאן, כאשר הן משמשות לרקע שמניע, מפריע, מפגיש ומפריד בין ויקטור (תומאש קוט), מלחין שמרכיב להקת בידור בפולין, לבין זולה (יואנה קוליג), צעירה כפרית שנבחנת ללהקה ומתקבלת בגלל כישורי השירה שלה, אבל גם לא מעט בזכות היכולת שלה לייצר עניין סביבה.

מה שמתחיל כמו סיפור בנאלי על גבר בעמדת כוח שלא מסוגל שלא לעשות מהלך מול אישה צעירה ממנו שנמצאת בעמדת נחיתות מולו מבחינת מעמד, עבודה ומה לא, מתגלה בהדרגה כפרשנות יותר מעניינת על יחסי הכוחות והמשיכה. כמו השירים העממיים מהכפרים שוויקטור מקליט בתחילת הסרט כדי לעבד אותם, לרסן, לאפק ולהפוך למנה ראויה להגשה לבכירי פולין, גם זולה נמצאת בסכנה תמידית של ניצול. בניגוד למלודיות שמלוות את הסרט, שום שמלה מתנופפת או צעד מחול מחונך לא יוכלו לאלף אותה.

זולה נחושה בדעתה לעשות מה שהיא יכולה עם הכלים שיש לה: מראה טוב, קול נהדר וציניות כדי לשרוד ולהתקדם בתוך מערכת שרואה בה בובה יפה בשירות הלהקה, המדינה, גברים שונים שמנהלים אותה או רוצים אותה, הבנתם את הרעיון. לאורך הסרט היא עושה את הכי טוב שהיא יודעת ויכולה כדי להמשיך. מה שהיא כנראה לא לקחה בחשבון, הוא שוויקטור באמת ימצא חן בעיניה. וכאן הכל מתחיל לקרות, אבל הכל גם מתחיל להשתבש.

הסרט מתחיל קודם כל בשירה, מפגיש אותנו עם ויקטור ורק אחר כך מגיע אל זולה ואל החיבור הבלתי נמנע ביניהם. שלושת אלו שזורים אחד בשנייה ובשלישי, כשהמוזיקה מחליפה ז'אנרים בהתאם לאזור הגיאוגרפי ולתקופה בה הזוג נמצא, עוברת עיבודים, מחליפה שפה, שוברת מקצבים בג'אז ואז משתנה בהתאם להנחיות של במאי סרטים, חוזרת לשירי עם ולספקטקלים בידוריים מזויפים וריקים. לכל אורך הסרט היא לא מפסיקה להיות מחוברת למה שעובר על ויקטור וזולה, יחד ולחוד.

ויקטור שנמצא בעמדת כוח מאוד ברורה כמו שציינתי מול זולה כשהם נפגשים לראשונה, עובר תהליך בו הוא מחליט על אלו פריבילגיות יסכים לוותר למען אפשרות של חופש, אבל יותר מכך – למען האפשרות לחוות עוד רגע עם זולה. ככל שכוחו של הקומוניזם גובר ומה שנדמה כאיחוי הופך לשיסוע מתגבר והולך, הקשר בין השניים הולך והופך סוער וקשה יותר. הוא קשה לא רק כי משהו שם מתנגש ללא הרף, בין שניהם, אלא כי הוא מתנהל במקוטע, בהיחטף, במרוצת שנים.

הם גונבים רגעי תשוקה אסורים יחד בלהקה, וממשיכים להתגנב גם כשהסכנה גוברת וגם כשהוא במדינה אחת והיא במדינה אחרת. אט אט במהלך הסרט יחסי הכוחות ביניהם נעים ונדים, מתהפכים לא לטובת אף אחד ואף אחת, כי אם יש משהו אחד שהסרט מבהיר הוא שאנשים כמותם לא מנצחים, לא בעשורים בהם הוא מתרחש. אבל יש בסרט עוד משהו, הוא לא מציג רק משל פשטני על התפרקות של ערכים אל מול הקומוניזם. הוא גם לא מדבר רק על נשיות מול גבריות, ועל כוח הרסני שפוגע בשניהם.

המשל והביקורת לא היו עוברים אם סיפור האהבה לא היה עובד. זולה ו-ויקטור הופכים בהדרגה מארכטיפים של דמויות קלאסיות של גבר ואישה במלודרמה רומנטית – היא צעירה ופוחזת ומאני-פיקסית, הוא מבוגר וסמכותי שנשבה בקסמיה וכן הלאה, לדמויות שמשפיעות האחת על השני והאחד על השנייה בצורה הדדית, מקריבות קורבנות ודבקות באידיאל הרגשי הזוגי שלהן גם כשהמחיר כבד מנשוא. זה סיפור אהבה שיכול בקלות להיות דביק להחריד ורומנטי עד בחילה אבל האופן שבו הוא מוגש עובד, גורם לזולה וויקטור להיות אמינים למרות שהסיפור שלהם בלתי ייאמן, ולכן הוא מצליח להיות מסקרן, מושך ומטלטל.

הם זוג שמה שקורה לו הוא "רע לתפארת", אבל בניגוד למילות השיר של אלכסנדר פן שמספק את סוכנות הפעולה רק לצד אלים אחד, כאן פאר הייאוש שייך לשניהם באותה מידה. מנגנוני הדיכוי פוגעים בשניהם, גם אם ברור שזולה מקבלת יחס כאישה וויקטור כגבר. לאורך הסרט אי אפשר שלא גם לתהות מה היה קורה לשני אלו אם היו נפגשים בנסיבות אחרות, במקום שאינו שבור ונתון לשררה. התסריט והשתלשלות העניינים בנויים כך שאי אפשר כמעט שלתאר כזה תרחיש. זה סרט על אהבה שנולדת מתוך מצב בלתי אפשרי, ומתנהלת בהתאם.

כן אסייג לרגע ואגיד שלא מדובר בסרט מושלם (למרות שיש מי שיחלקו עליי) – הוא קשה לפרקים כי הוא יוצר בהצלחה תחושת מועקה כאשר העולם והפריים סוגרים על הגיבורים שנעים בין ניסיון לפרוץ גבולות לבין ניסיון לשמור על החוקים או לכופף אותם בדיוק מספיק כדי להמשיך ולחיות בתוך המסגרת. אפשר גם להתווכח על רמת עומקו של סיפור האהבה בכל זאת. ניתן לסכם אותו בשתי שורות וחצי במבט ראשון, אבל ככל שאני חושבת עליו יותר, יש בשתי הדמויות ובחיבור ביניהן משהו לא מרפה ולא נותן מנוח.

והתייחסות אחרונה אך הכרחית למבע – חיפוש אחר פרשנות לבחירות האסתטיות הוביל אותי לשקול התייחסות של הסרט אל עצמו כאל סרט, בפורמט עם מסך ממורכז וללא צבעים שמספק מחווה אל סרטים אילמים שהמוזיקה החיה שניגנו לצידם שיחקה תפקיד פעיל. היא עושה את זה גם כאן, ברמה כזו שאני שומרת לו מקום מעכשיו לסיכום השנה הבאה על מוזיקה, אם יהיו עוד די סרטים שיצדיקו אחד. עוד אפשרות הייתה שריבוע (או מלבן שמתקרב אליו) הוא הצורה הכי קרובה לעיגול שעדיין תאפשר לנו ליהנות ולשקוע במתרחש מבלי שתסיח את הדעת מדי, ועדיין תייצר תחושה של מעגליות וחוסר אפשרות להיחלץ, שמודגשת בסרט בדרכים נוספות. זו צורה שכולאת את הדמויות ואת הנופים, ממסגרת וממשטרת אותם, מצרה את צעדיהם. ובנוגע לפוסטר, אני עדיין שוקלת אם לתלות אותו, הוא הרי לוכד רגע מסרט שכל פריים בו נחווה כמו יצירת אמנות.