״שתיקה רועמת״, סקירה

״שתיקה רועמת״ (The Silent Revolution) הוא חלק מקבוצה לא קטנה של סרטים גרמניים מן המאה ה-21 העוסקים בעבר האפל של המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה. יייתכן כי לקולנוע הגרמני קל יותר לעסוק בתקופה זו מאשר בעבר הנאצי מכיוון שהיא מציגה באופן טבעי את הגרמנים לא רק בצד השולט, אלא גם כקורבנות של משטר מדכא. אולם, לסרטים אודות העבר יש ערך במידה והם רלוונטים גם עבור המתרחש בהווה ולזכות הסרט שכתב וביים לארס קראומה יש לציין כי המסרים של הסרט על חופש הביטוי והתייצבות למען מי שמותקף רק בגלל דאגה לאחר והבעת עמדה המנוגדת לחלק מן הקו של המשטר, רלוונטיים גם לימינו.

נקודת זכות חשובה לא פחות היא שסרטו של קראומה לא מרגיש כמו סרט מסר, וכי הוא מנסה לצבוע את הסיפור ההיסטורי שלו בגוונים אנושיים ולא מטיפניים. כתוצאה מכך, הסרט מעביר באופן סוחף את המקרה ההיסטורי אותו הוא מתאר, ולמרות שחלק מן ההיבטים הפוליטיים וההיסטוריים מוכנסים אל תוך היצירה באופן מעט גס, הדבר לא מכביד על הצפייה. אך באותה מידה, דווקא הניסיון לבנות סיפור אנושי ודמויות שהן לא רק כלים במשחק חושף כי הסרט לא משוייף עד הסוף, ולכן הוא בכל זאת עלול להרגיש כשיעור בהיסטוריה בלבד ולא כחוויה קולנועית סוחפת.

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1956 ועוקבת אחר מקרה אמיתי שמתחיל בהזדהות של תלמידי תיכון גרמניים עם המפגינים ההונגרים נגד ההשפעה הסובייטית, מחאה שדוכאה בסופו של דבר באופן אלים. אף כי כלי התקשורת במזרח גרמניה דיווחו על החדשות באופן שאוהד את בני הברית המדכאים, האזנה מחתרתית לרדיו מן המערב או צפייה ביומני קולנוע בצד המערבי של ברלין, גורמת לתלמידי התיכון להיות מודעים למצב וליזום דקת דומייה לזכר הקורבנות (בתקופה שלפני בניית חומת ברלין עוד ניתן היה לעבור בין הצדדים עם תירוץ מספק).

במציאות, הדבר התרחש במספר כיתות בכל רחבי גרמניה, אבל הסרט מתקמד בכיתה אחת בעלת ייחוד: בעוד בשאר בתי הספר הדרישה של ההנהלה או של המדינה להסגרתם של מובילי דקת הדומייה גרמה להשעיית המנהיגים בלבד, תלמידי הכיתה שבלב הסרט הציגו, כמעט לאורך כל הדרך, חזית אחידה, מה שהוביל לאיום לשלילת הזכות לבגרות לכיתה כולה. קראומה התבסס בין היתר על ספרו של דיטריך גארסטקה, שהיה חלק מן הכיתה, אבל גם עם שיחות עם תלמידים אחרים מאותה תקופה.

הנקודה המעניינת של הסרט היא שהוא מבקש לספר על אחדות גורל דרך מחאה שמכוונת נגד משטר שמצידו דורש אחדות בעם ואחדות במחשבה. על מנת להגן על הפרט, כל הקבוצה פועלת ביחד. במהלך העלילה, דברים שרק נרמזים בהתחלה לגבי העבר הפוליטי מתגלים כבעלי מעשמעות והדמויות של בני הנוער בסרט מגלות או חושפות קשר משפחתי הן לעבר הנאצי והן למרד מזרח-גרמני נגד המשטר כשלוש שנים לפני האירועים המתוארים בסרט. זה מאפשר לסרט לספק תמונה מורכבת יחסית של המצב הפוליטי ולא רק סיפור של טובים נגד רעים, אף כי גם חלוקה כזו יש בסרט.

הבעיה היא שדומה כי הסרט מבקש להיות לא רק סרט המתאר היסטוריה פוליטית, אלא גם סרט התבגרות. ככזה, כל הדמויות אומנם משוחקת היטב על ידי צוות השחקנים הצעיר, אבל כל אחת מהן מרגישה פונקציונלית מדי לעלילה והדרמה הפרטית שנמצאת בצד המאבק הפוליטי נראית כמורכבת בעיקר כקלישאות. שני מנהיגי המחאה שהכיתה מסרבת להסגיר נופלים לסוג של סכסוך פנימי, שכן הם חלק ממשולש אהבים שלא מצליח להתרומם מן הבחינה הרומנטית או לייצר זעם שנראה אמין. מול החזית האחידה של הכיתה ישנו תלמיד אחד שתומך יותר במשטר והדרמה סביבו מעט מורכבת יותר, אולם היא סובלת מאמינות נמוכה למדי.

חולשת אלו בתסריט לצד בימוי קורקטי שמייצר מעט מאוד סצנות בעלות מעוף, מנע מ״שתיקה רועמת״ לייצר אפקט רגשי חזק במקרה שלי ודומני כי זו גם הסיבה שהוא לא יישאר יותר מדי זמן בזיכרון. אך כאמור, גם בנקודה חלשה זו הסרט אינו כישלון מוחלט וכמה מן הסצנות בו מתארות בצורה מהימנה את התרבות והנוער של התקופה ההיא, כך שהוא בהחלט מתפקד כדרך טובה ללמוד על ההיסטוריה ולחשוב על הדלימות האתיות עימן אנו מתמודדים גם בהווה.

/// תודה לסרטי נחשון על התמונות