“באמבלבי", סקירה

אני לא זוכרת כמה מסרטי הרובוטריקים של מייקל ביי ראיתי. זה לא בגלל סלידה מהז'אנר, די ברור שאני בעד אקשן וסרטי בידור מרהיבים. במסגרת הסיפורית המתאימה אני גם בסדר עם חוסר אמינות ויכולה ממש לאהוב רובוטים ענקיים שהולכים מכות. למשל, אני חושבת ש"פסיפיק רים" הוא אחד הסרטים הכי מהנים שנעשו בשנים האחרונות. אבל הרובוטריקים של ביי לא עובדים בשבילי, למרות שהם עובדים בקופות. זה לא שמדובר בסרטים עם יומרה לאיכות, אבל קשה לי אפילו ליהנות מהספקטקל. ההתרחשות על המסך נראית יותר כמו מפעל למחזור מתכות ופחות כמו סרט מדע בדיוני, שטותי ככל שיהיה, וחוץ מכאב ראש קל ובדיחות עם נימה קלה עד בינונית של גזענות, שום דבר לא נחקק אצלי.

אותה רמת עמימות קיימת אצלי לגבי סדרת הטלוויזיה המצוירת "הרובוטריקים". אני לא מסוגלת לתאר כמעט שום פרט עלילתי מהסדרה שנוצרה כדי למכור את הצעצועים של החברות הסברו וטקרה טומי היפנית ב-1984. מה שכן חקוק אצלי, לעומת זאת, הוא הרגש כלפיה. משהו בשילוב של טוב מול רע, עם כלי רכב, מטוסים ורשמקולים שהופכים לרובוטים, היה מדויק עבורי ועבור עוד הרבה ילדים וילדות. החיבה הבסיסית עדיין קיימת ולכן כשהבנתי שטראביס נייט ("קובו: אגדה של סמוראי") הולך לביים סרט על הרובוטריק "באמבלבי" (Bumblebee), משהו בי ניעור ואופטימיות זהירה לגבי הסרט הבא בסדרה סירבה להרפות.

לפני שאמשיך, הבהרה: אמנם יש לסרט את אותו מפיק, לורנצו די-בונאוונטורה, שמעורב בכל סרטי הרובוטריקים, אבל הסרט יכול להיחשב יותר כפריקוול, ואולי כסוג של אתחול מחדש לסדרת הסרטים – כי הוא בהחלט לא המשך ישיר שלהם. הוא מתרחש ב-1987 בתור התחלה, מתמקד ספציפית בבאמבלבי ויחד איתו פונה לקהל צעיר יותר בתור המשך, ולקינוח העיצוב שלו קורץ לדור שגדל על הסדרה המונפשת.

בתיאור הזה טמונים כל היתרונות והפגמים של הסרט. הוא מהנה לקהל בוגר שגדל על הסדרה בזכות כמה סצנות מחווה יוצאות מן הכלל – גם טכנית וגם רגשית. הוא רוכב על גל החיבה לשנות ה-80 (אם כי כבר התקדמנו בגל הנוסטלגיה לשנות ה-90 לאחרונה) ולמרות שנעשו מספיק סדרות וסרטים שקורצים לעשור עם השיער הנורא והאיפור הנורא אפילו יותר (וכריות כתפיים, אין דבר מפחיד יותר מכריות כתפיים), הוא מצליח להיות דוגמה נעימה ולא מתישה של פיסת נוסטלגיה כזו ותכף אסביר איך. אבל, הוא גם נופל ופחות מצליח לעבוד במקומות שבהם הוא נתקע בין שני קהלי היעד שלו: המבוגרים (אני מבוגרת, הנה אמרתי את זה) שהעלילה הפשטנית תהיה משמימה וילדותית מדי עבורם, והילדים שהקריצות לעשור בו עוד לא היו בגדר רעיון יעברו להם מעל הראש, ואם הם בישראל יש מצב שגם השפה תהווה מעצור עבורם.

אני תוהה אם הסרט באמת עובד לקהל בגיל חד ספרתי – כי כן ניכר שנעשו פעולות כדי לכוון אליו. בראיון ל-Indie Wire נייט אמר שהוא רצה לוודא שבכל סצנת קרב בסרט נראה את הרובוטריקים כמו שצריך ונבין מה קורה, שהם יהיו דומים יותר לצעצועים איתם גם הוא שיחק בשנות ה-80 ושהדגש הגדול בעיצוב של באמבלבי יהיה על הבעת רגשות.

הצהרת הכוונות הזו ניכרת לטובה לכל הגילים, כשבהתחלה יש סצנת פתיחה שכל כולה רובוטריקים על סייברטרון (כוכב האם שלהם, כמובן) והם פשוט נראים כמו עצמם שוב. הייתי צריכה למצמץ רגע כדי לוודא שאני רואה טוב: לא עוד גווני כרום בהירים ופרצופים שנראים כמו התפוצצות צנרת. אופטימוס פריים שוב נראה כמו המשאית שהפכה לרובוט שהיה חבר הילדות שלי, וכולם נראים כמו חבורה של צעצועים שהתעוררו לחיים כדי להתכתש בחלל. זה מופרך, הכישורים הטכנולוגיים לא הגיוניים וכך גם העובדה שהם מתנהלים לפי כללי התנהגות תרבותיים אנושיים מאוד יחסית לזן אחר ומתקדם יותר, אבל אל תבלבלו אותי עם מוסכמות מד"ביות. לא הטלתי בהם ספק כשהייתי בעצמי בגיל חד ספרתי, ולא הטלתי ספק בסצנת הקרב הנהדרת על סייברטרון עכשיו – שמתנהלת באופן מאוד מאוד דומה לסצנה שפותחת את הסדרה. אני מהמרת שהיא עבדה לא רק עבור מי שאהבו אותם פעם, אלא גם עבור הילדים שהגיעו.

הקרב הראשון הזה עוד לפני שהעלילה של הסרט מתחילה להתגלגל באמת, הוא תרופה לכל מי שסרטי הרובוטריקים הקודמים גרמו לו למיגרנה. להבדיל, קצת כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", יש כאן הבטחה לתיקון לכל מה שהיה שבור בסרטים הקודמים, יחד עם חזרה קלה למקורות. ויש מי שמתייחסים בחלק מהביקורות לסרט כעיבוד מחודש ומוצלח לפרק הראשון של הסדרה, אותה אני כאמור, לא זוכרת – ולכן יכולה רק להסתמך על התחושה הזהה שהוא עורר בי בקטעים שמתכתבים איתה באופן מובהק.

אבל אז מתחיל הסיפור, והעניינים מתחילים להיות מושלמים פחות. התסריטאית כריסטינה הודסון כתבה שני תסריטים קודמים באורך מלא שהופקו לפי IMDB, ואף אחד מהם לא נראה כמו משהו ששווה להתעכב עליו. להגנתה ייאמר שהיא כן בנתה דמות של נערה שלא רוצה שיגידו לה "למה את לא מחייכת?" ושמערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה ובפרט עם ממו, השכן שדלוק עליה (ג'ורג' דייוויד לנדבורג ג'וניור מ"באהבה, סיימון") מספקת דוגמה לדמות נשית מלאה עם אופי שלא נובע רק מהמגדר שלה לשם שינוי. על הדרך היא גם מעוררת יופי של אמפתיה. השבחים האלו מגיעים לצ'רלי (היילי סטיינפלד) בת ה-18 שמחפשת מכונית כמעט כשם שהיא מחפשת דמות אב. היא עדיין מתאבלת על אביה שמת, בזמן שנראה שכל שאר המשפחה המשיכה הלאה, כולל הכלב. היא זו שמוצאת את באמבלבי שהתחבא בכדור הארץ כדי להקים כאן בסיס לרובוטריקים ולתכנן את הצעד הבא שלהם במלחמה. רק שהוא היה בסוג של קומה רובוטית אם תרצו, או בפוסט טראומה פיזית ומנטלית שמחקה לו את הזיכרון, אחרי שבמיתרי הקול שלו טיפל שקרניק מרושע בקרב האחרון.

ברגע שהוא מתעורר וצ'רלי מבינה שהחיפושית החבוטה שלה היא למעשה חבר מכוכב אחר, נבנית ביניהם ידידות אמיצה שמבוססת על קבלת השונה, על מציאת דרכי תקשורת כשמילים לא אפשריות ועל אי אלו רגעים של קומדיית מצבים. באמבלבי של הסרט מתנהל כמו ילד קטן או כלבלב מגודל שלא מודע למידותיו. החיבור שלו עם צ'רלי מזכיר את "אי. טי." ולא במקרה – נייט סיפר שזה היה אחד הסרטים שגרמו לו לרצות לעסוק בקולנוע, והמחווה כאן ככל הנראה די מכוונת. בכלל, שמעתי אי אלו קריאות מהקהל אחרי ההקרנה שדיברו על סצנות גנובות מפה ומשם, ואני נוטה להסכים – מבחינת תסריט ועלילה הסרט לא מאוד מקורי, צפוי ופה ושם נדוש עד לכדי דביק.

השקרניקים שמגיעים לכדור הארץ כדי לאתר את באמבלבי לא בוחלים בחיסול בני אדם ורובוטריקים כדי להשיג את המטרה. דרך הגעה אל הרובוטריק הצהוב הם יצליחו בשאיפה לאתר את כל יתר הרובוטריקים המורדים ובראשם את אופטימוס פריים (בקולו של פיטר קאלן, שמגלם אותו באופן עקבי מימי הסדרה המונפשת). לשם כך הם חוברים לצבא האמריקאי כולל התייחסויות מבדרות למלחמה הקרה, רגעים קטנים של מודעות מטא-נרטיבית ובדיחות על האמצעים הטכנולוגיים שלנו. הם נעזרים בסוכן ברנס (ג'ון סינה בהופעה מפוספסת) שמתחיל בתור דמות מעניינת ומבדרת והופך להיות סתם איש במדים שנמצא ברקע. הדבר המנחם היחיד שאני יכולה להגיד עליו הוא שיש תיאוריות על כך שהדמות שלו תהפוך להיות איש "כוח המחץ" הראשון ושזו תהיה תחילתו של יקום קולנועי ענק של הצעצועים שאהבתי. אבל יש מצב שזו תיאוריה שהיא יותר פנטזיה פרועה מאשר כוונות רציניות של חברות ההפקה.

בכל אופן, בזמן שצמד השקרניקים בהובלת הדמות הנשית מבין השניים, לשמחתי, מחפשים את באמבלבי, הוא מקבל שיעור בתרבות הפופ של שנות ה-80 עם צ'רלי והשכן ממול. אלו המקומות בהם הסרט מצטיין. הם לא מצילים את הסיפור הלוקה בחסר, אבל מערכת היחסים עם צ'רלי כוללת שימוש חכם בשירים ובסרטים מהתקופה, ובמיוחד אלו של הסמית'ס. צ'רלי אוהבת את הלהקה המלנכולית עם הלחנים השמחים בצורה רצינית, כך שהם פועלים כאן כמאפיין מעשיר של דמותה וכנקודת ציון להתקרבות בינה לבין באמבלבי כחברים טובים, וזה הרבה יותר מסתם שיר תקופתי בפס הקול. היא שומעת אותם כשהיא מתעוררת, היא לובשת חולצה שלהם והיא משמיעה אותם לבאמבלבי כדי לבדוק מה הטעם המוזיקלי שלו. הבדיקה הזו כוללת את אחת הסצנות היותר מצחיקות בסרט, ושלל רגעים שנונים בהם הוא לומד להשתמש ברדיו שלו כדי לתקשר בעזרת ציטוטים של אחרים. היחס שלו לסמית'ס חוזר ומתפתח לאורך הסרט ומייצר דינמיקה שובת לב. אני לא אפריז ואומר שהנה, זה סרט שציטוטים הם חלק אינהרנטי בו ולכן זה בסדר שהוא "מצטט" סרטים אחרים בעצמו, אבל כן אגיד שהמחוות הן לא מה שבעייתי בו.

הבעייתיות העיקרית היא התפתחות העלילה. בזמן שהרעיון של הפיכת דמות ילדותית לתחליף לדמות אב הוא מעניין ומרענן, האופן שבו דברים מסתבכים ונפתרים בסרט די משעמם ואפילו קצת מתיש. ציפיתי ליותר ממי שהיה אחראי לסרט הילדים הכבד והמרשים ביותר של השנים האחרונות, אבל בניגוד ל"קובו", העיסוק בהתמודדות עם מוות כאן הרבה יותר שטוחה. ולגבי השאלה מה חשבו עליו הילדים שצפו בו, זו שישבה שורה מעליי ולא הפסיקה לשאול ברצף ובקול רם "מה היא אומרת? מה היא אומרת? מה היא אומרת?" לא קיבלה ממני הסבר כי הוא לא היה יוצא נעים במיוחד. התאפקתי לא לענות לה "היא עצובה כי אבא שלה מת! ועכשיו היא דואגת לחבר הטוב שלה, כי החיים לא תמיד הוגנים!" כך שאני לא יודעת אם היא נהנתה או לא בסך הכל.

אני כן אוסיף שלמרות הפגמים הנרטיביים שלו, נהניתי מהסרט רוב הזמן, וסצנות האקשן הלא מרובות שבו אכן נראו טוב ולפחות איפשרו להבין מי נגד מי ומה קורה. עיצוב הדמויות היה כל כך מוצלח שהוא מחפה כאן על חלק גדול ממה שלא עובד. בינתיים התכניות להתרחבות ממשיכות – כבר יש דיבורים על סרט המשך לעלילותיו של באמבלבי שנייט היה רוצה לביים, עוד סרט רובוטריקים מבהיקים של ביי בפיתוח, מחשבות על סרט שיתמקד רק באופטימוס פריים ואפילו סרט אנימציה שיעסוק במיתוס של סייברטרון, כוכב האם של הרובוטריקים. אם הוא יהיה דומה בצורה כלשהי לרמה של סצנת הקרב על הכוכב ב"באמבלבי" הוא עוד עשוי להיות סרט טוב באמת.