פרינט סקרין 2018: המדריך המלא לסרטי הפסטיבל לאמנות דיגיטלית במדיטק חולון

בדרך כלל הוא מגיע בראשית האביב, אבל השנה הפך למבשר של גל פסטיבלי החורף הישראליים -, פרינט סקרין, הפסטיבל הבינלאומי לאמנות ותרבות דיגיטלית שיתקיים זו השנה השמינית במדיטק חולון. יש הרבה סיבות בזכותן הפסטיבל הזה מיוחד, אחת מהן היא שהוא בערך בגיל של סריטה ואנחנו אכן מלווים אותו כמעט מההתחלה (לחצו על התגית בתחתית הפוסט אם לא תאמינו). סיבה נוספת שהיא גם בגדר גילוי נאות, היא שהמייסד והמנהל האמנותי של הפסטיבל, ד״ר ליאור זלמנסון, הוא הראשון בין כמה וכמה חברים וחברות המרכיבים את התוכנית האמנותית. זה אומר שיש בארבעת ימות הפסטיבל, שיתפרש השנה מרביעי ה-31.10 ועד מוצ״ש ה-3.11, עוד הרבה סוגי אמנות מעבר לקולנוע. מטבע הדברים בחרתי להתרכז בתוכניית הסרטים, הפעם בניסיון לדחוס את כולם לפוסט אחד, במקום לבחור יצירה בודדת ולהתמקד בה כפי שהיה בעבר.

התמה השנתית של הפסטיבל היא ״Fake it, Make it״, מה שיכול להוביל למספר אסוציאציות – החל מתרבות הפייק ניוז, דרך טשטוש הגבולות בין המציאותי והווירטואלי או בין האדם והמכונה, וכלה באיזו מן התאמצות והעמדת פנים שמצופה מכולנו בדרך להפוך דבר מה מזוייף לאותנטי או לגרום למציאות ליישר איתנו קו במקום להיפך. התערוכות והאמנים שיתערכו בפסטיבל ודאי יביעו זאת טוב מכפי שניסחתי כאן, אבל נדמה לי שגם תשעת הסרטים עוסקים כולם ביחסי הגומלין בין זיוף ועשייה. הם מובאים כאן בהמשך לפי סדר הקרנתם, ורצה הגורל ואל כמחצית מן התוכניה כבר התייחסנו, אז מילותיי יגובה בלינק עם עוד הרבה מילים, ויחד עם השאר עברנו את החצי ובגדול.

כמה דגשים והבהרות לפני שנתחיל. ראשית, שימו לב שרוב הסרטים מוקרנים פעם אחת בלבד, כאשר בערב הפתיחה של יום רביעי ה-31.10 אין סרטים (אבל עדיין שווה להגיע). עם בואו של חמישי וחודש נובמבר מתרכז לו ההיצע הקולנועי, עם קלאסיקה בחמישי בערב, ארבעה בשישי (שניתן לראות ברצף) ורביעייה נוספת בשבת, עם חפיפה אחת אבל גם הקרנה חוזרת של סרט משישי. הלינקים בשמות הסרטים יובילו אל הדף שלהם באתר הפסטיבל, למקרה שהשמטתי מידע ולטובת הזמנת כרטיסים אם תרצו. עוד אציין מחוץ למניין הסרטים, כי כך הוחלט בתוכניה, שבין ההרצאות מסתתר למעשה סרט נוסף – ״The Seasteaders״, תיעודי קצר של דניאל קלר, שיבוא להתארח ולהרצות אודותיו, המתחקה אחר קהילה שביקשה לבנות לעצמה חיים מנותקים על אי מלאכותי סמוך לטהיטי. המפגש עם הבמאי יכלול את סרטו הקצר, גרסה אחרת של הסיפור מפי היזמים שלא היו מרוצים מהאופן בו תוארו על ידי, ואת הסיפור שמאחורי הקלעים מנקודת מבטו של קלר.

יום חמישי ה-1.11

פחד ותיעוב בלאס וגאס

מועד הקרנה: 22:00, אולם 1

חגיגות 20 שנה לסרטו של טרי גיליאם ע״פ האנטר ס. תומפסון יהיו בעצם אות הפתיחה לתוכניה הקולנועית של הפסטיבל השנה. ומה יותר מתאים לתמה השנתית מאשר מפגש בין במאי שאין לו שום בעיה לערב בין מציאות ובדיה, וכותב שעיצב מחדש את העיתונאות המדווחת כשיצק לתוכה תוכן ספרותי. שלא במקרה התוצאה היא הזיית סמים מוחלטת שיהיה מעניין לראות האם החזיקה מעמד בחלוף השנים, או לפחות להיזכר בתקופה בה היה אפשר להסתכל על הפרצוף של ג׳וני דפ, כאן בתפקיד הראשי. דפ מגלם עיתונאי, בן דמותו של יוצרו פחות או יותר, שיחד עם עורך-דינו ויד ימינו ד״ר גונזו (האלטר-אגו של תומפסון ושם נרדף לסוג הכתיבה שלו, בגילומו של בניסיו דל טורו) יוצא לסקר מירוץ אופנועים בלאס וגאס, העיר שהיא שם נרדף לפייק. כמובן שאחרי מספיק סמים פסיכדליים המירוץ הופך למשני ומה שחשוב הוא הטיפוסים שנקרים בדרכם, אותם מגלמים בין היתר טובי מגווייר, כריסטינה ריצ׳י, קמרון דיאז, הארי דין סטנטון ופלי מה״רד הוט צ׳ילי פפרז״, אם למנות מספיק שמות כדי להזכיר כמה הקאסט הזה הוא הזיה בפני עצמה. הסרט ילווה בהקדמה מאת עידו הרטוגזון (״טכנומיסטיקה״) שיכול לדבר גם על ההקשרים ההיסטורים והתרבותיים של הסרט/ספר וגם על סמים משני תודעה באותה הרצאה.

יום שישי ה-2.11

"The World Is Mine"

The World Is Mine

מועד הקרנה: 15:00, הקופסא

המלצה ראשונה שאני כבר יכול לתת בקשר לסרט הזה היא לבוא עם מושג כלשהו לגבי האטסונה מיקו, הכוכבת הווירטואלית שכבשה את יפן. הסיבה שכדאי לעשות זאת היא שסרטה של אן אורן מרוכז כל כולו בשגעון היפני סביב הדמות הזו, ואני לא בטוח איך הוא ייראה למי שמעולם לא שמע עליה. בכלל, הסרט אמנם דוקומנטרי מבחינת וייב אבל ממש לא מתיימר לתעד או לייצג אמת, סיבה בפני עצמה להקרינו בפסטיבל השנה, ובעיקר אינו עוצר להסביר דבר אלא רק מהרהר בנעשה בו. בהחלט ישנם דברי קריינות אך הם הגיגים מפי היוצרת-כוכבת המובאים מתוך שירים ורשתות חברתיות, הקשורים ברגשות של אחרים בניסיון להסביר את שעובר עליה.

מה שמתרחש במהלך הסרט הוא שהבמאית מחופשת לכל אורכו לדמות הווירטואלית של מיקו, מתנהלת כך ביפן בעודה פוגשת מעריצים נוספים של הסטארית אך גם מנסה לייצר קשרים אנושים ואולי אפילו רומנטיים. יחד עם הפסקול המורכב מאמביאנט מסונתז גם ברגעים שגרתיים למראה וכמובן שיריה של מיקו בקולה המתכתי, התחושה יותר של הצצה אל עולם פנימי מאשר על התופעה עצמה. או כפי שעזר לי להגדיר זאת זלמנסון בעצמו – זו יצירה שקרובה יותר ברוחה לווידאו-ארט מאשר לקולנוע. ברוב המקרים אני לא מאמין שיש בהכרח צורך בהקדמות או בשלותשובות עם היוצרים, אבל במקרה של ״העולם הוא שלי״ זה בגדר חובה. ואכן, בפסטיבל היו חכמים מספיק לכלול דברי פתיחה מאת במאית הסרט, ובתום ההקרנה תתקיים שיחה עימה, מה שלדעתי יסייע להעשיר את החוויה.

משמרת מאוחרת

מועד הקרנה: 17:00, הקופסא
(הקרנה נוספת בשבת ה- 3.11)

מי שמכירים אותי או קראו אותי מספיק מאז 2006 ועד היום, יודעים שאני טהרן מדי כדי להתרגש מחידושים טכנולוגיים בתחום הקולנוע. הפעם האחרונה שבה ניסיתי לענוד משקפי מציאות מדומה היה בשנות ה-90 (בקניון כלשהו בראשון לציון, נדמה לי) ומשהו בי נעול לחלוטין כשאני רק שומע על ניסיון להפוך את הקולנוע לאינטראקטיבי. בכל פעם שנכחתי בהרצאה או הדגמה של סרט אינטראקטיבי, כזה שמחלק לקהל שלו אופציה למשוב בזמן ההקרנה על מה צריך להיות הצעד הבא של הדמות, התוצאה הייתה קצר במוח. מצד אחר, אני מוצא עצמי מרוגז יותר ויותר על הפקעת היכולת של הקהל לחוות את הסרטים שמולו כי הם מסבירים את עצמם עד אובדן עניין, כך שאולי הייתי מוכן לבחון שוב את הקיצוניות השנייה – שליטה על המתרחש על המסך, יחד עם עוד חבורת זרים. בטח ובטח כשרוב מה שקראתי על ״משמרת מאוחרת״ טוען שהפעם זה זה והסרט עוד ייזכר לא רק כראשון באורך מלא שיכול להיקרא קולנוע אינטראקטיבי, אלא כניסיון מוצלח לפיצוח המדיום המורכב הזה.

עלילת סרטו של טוביאס ובר מספרת על סטודנט שטוען כי אולץ להשתתף בשוד מחוכם שהתנהל בעת מכירה פומבית. הסרט הוא מסעו הלילי של הגיבור ברחובות לונדון כדי להוכיח את חפותו ולמצוא מי שעומד מאחורי המזימה, אבל הקהל הוא זה שמחליט כיצד הסרט ייגמר – עם שבעה סופים אפשריים. לא מדובר בסרט כמו ״הרמז״ בו כל פעם מוקרן סוף שונה לקהל, אלא בסיום שמתקבל בהתבסס על החלטת הקהל בכל אחת מ-180 נקודות תפנית שונות המתפרשות על פני זמן ההתרחשות של הסרט, המשתנה אף הוא. זה שוב נשמע לי כמו ספרי ״צמרמורת״ שהטילו על הקורא לבחור בשביל הגיבור האם לעבור לעמוד 34 או 89, או להבדיל כמו הסרטונים של אינטרלוד/אקו. אבל אני לא פוסל השתתפות בחוויה הזו אם הייתי מגיע לפסטיבל השנה.

שגעון פרנטה

מועד הקרנה: 19:00, אולם 1

אם אינני טועה, הסרט הזה הוקרן רק בפסטיבל ירושלים והייתי מאמין שיהיה בו יותר עניין ציבורי. זאת משום שפרנטה מן הכותרת היא הסופרת האיטלקייה והמסתורית אלנה פרנטה (״החברה הגאונה״ וסדרת הרומאנים הנפוליטניים, ״ימי הנטישה״ ועוד). פרנטה מעסיקה את קהילת הספרות ושוחריה לא רק בזכות היצירות שלה, אלא גם או בעיקר משום שהיא לא מוכנה לחשוף את זהותה האמיתית ונותרה להסתתר מאחורי שם העט שלה מזה שלושה עשורים. הדוקומנטריסט ג׳אקומו דורזי מבטיח לחקור את התופעה בסרטו ללא הפן הרכילותי, כך כהגדרתו, מה שכנראה מתייחס לעובדה שבשנה-שנתיים האחרונות היו מי שטענו כי פיצחו את זהותה. לצורך התמקדות בפן האמנותי, בחר הבמאי, לצד סקירת פועלה, גם לראיין שורה של אנשי ספרות מובילים, מג'ונתן פרנזן ועד אליזבת סטראוט. מדובר בסרט שהוקרן באופן פרטני בפסטיבל ירושלים אם אינני טועה, כך שזוהי לגמרי הזדמנות מצויינת להיחשף אליו. מבין סרטי התוכניה שלא ראיתי, הוא כנראה המסקרן ביותר.

חיפוש

מועד הקרנה: 21:30, אולם 1

נובמבר הוא בדרך כלל החודש שבו אני מתחיל לנסות ולהרכיב את רשימת סוף השנה שלי, בשלב ראשון כשעשוע ובהמשך כשמסתברת גודל הרשימה כדי לנסות ולהבין מה צריך להשלים ועד כמה מלאכת הניפוי עומדת להיות סיזיפית השנה. אז אם פספסתם או פספסתן את סרט הביכורים של אניש שג'אנטי כשהציג בבתי הקולנוע, זו ההזדמנות להשלימו. אני לא מבטיח שהוא ישרוד את נובמבר ודצמבר אבל כרגע הוא לגמרי שם, ברשימת סרטי השנה שלי. יכול גם להיות שההיסטוריה תזכור אותו בתור הסרט הארוך הראשון שבאמת הצליח עם הקונספט של ״סיפורי-מסך״ (והתנצלותי בפני סרטי ״הסר חבר״), או ״סקרין לייף״ כפי שהם נקראים כרגע – סרטים בהם כל מה שאנחנו רואים על המסך הוא מה שהדמויות רואות על מסכי המחשב או הטלפונים הסלולריים שלהן.

אם הגימיק הוא כל מה שידעתם או ידעתן על הסרט, והוא גם מה שהרתיע, אז הרשו לי להזמין אתכם ואתכן לתעלומה הבלשית המצטיינת של השנה בקולנוע, שמתעלה מעל נתוני הפתיחה שלה. ואם תגידו שזה לא סרט שערכיו הקולנועיים ילכו לאיבוד בצפייה ביתית, אומר בתגובה שכמות הפרטים בסרט הזה מספיקה לשתיים-שלוש צפיות ושכל הסחת דעת תהרוס חלקים נרחבים מן החוויה, אז אין כמו להיכלא באולם קולנוע כדי למנוע זאת. כתבתי על הסרט סקירה (נטולת ספוילרים) אז אפשר למצוא בה עוד סיבות להגיע להקרנה, אבל בגדול רק אזכיר שג׳ון צ׳ו מככב כאב שבתו הצעירה נעדרת ובהתחקותו אחר עקבותיה הדיגיטליים הוא מגלה שלא באמת הכיר אותה. הפתעות ותפניות עלילה יש לרוב, אבל מה שהכי הפתיע אותי הוא האימפקט הרגשי, שעבורי התחיל כבר במונטאז׳ הפתיחה. כבר אז מגדיר עצמו הסרט ככזה העוסק בקשר שבין הטכנולוגיה והמשתמשים בה ולכן אני מבסוט שפרינט סקרין בחרו להקרין אותו למרות שכבר סיים את הסיבוב הקולנועי שלו.

יום שבת ה-3.11

״שארית״

שארית

מועד הקרנה: 15:00, אולם 1

אל הקולנוע של האמן עומר פסט התוודעתי בזכות יעל דנון, שכתבה עבורנו כמה פעמים. במקרה של סרט זה מדובר בעיבוד לספרו של טום מקארת'י, שהוקרנה פעם או פעמיים בלבד בפסטיבל חיפה לפני כמה שנים תחת השם ״שאריות של זיכרון״. אני בספק כמה נחשפו אליו בארץ וחבל, כי בעיניי מדובר בסרט מעולה עם סגנון סיפורי ספירלי שכמו מגיע מן העולמות של נולאן או קאופמן (גם אם לא ברמה של איש מהם כמובן). הסרט לא מבזבז רגע וניגש ישר לאקשן, עם סצנת פתיחה בה אדם נפגע בתאונה ובסצנה הבאה אנו מגלים כי איבד את זכרונו. נקודת המוצא העלילתית הזו היא כבר סוג של תת-ז׳אנר בשלב בו נמצא הקולנוע, אבל יוצרי הסרט מצליחים להגיע למחוזות שלפחות בעיניי היו מספיק מעניינים ועל-גבול המקוריים.

זאת משום שהגיבור, בגילומו של טום סטארידג׳, מבקש להקדיש את כספי הפיצויים שקיבל כדמי שתיקה על התאונה לא רק להמשך החלמתו הפיזית והמנטלית, אלא גם כדי להתחקות אחר עברו על ידי יצירת המציאות מחדש. כלומר, בניסיון להבין את רסיסי הזיכרון שנותרו לו מאירוע מלא רסיסי זכוכית, ואולי עוד קודם לכן, הוא משחזר את חזיונותיו במציאות. התוצאה היא משהו שבין חקר הדז׳ה וו, הבניית זיכרון ובריאת מציאות במובן שיכול להתפרש כמטא-קולנועי. הגיבור הרדוף כאילו מחליף את הדמויות בחייו בחיקויים בהם הוא יכול לבטוח או לשלוט עליהם, נכנס אל נעליהן או מנסה להעביר תמונות ממוחו אל המציאות דרך כישוריהם של אחרים. כמו במאי קולנוע, גם הוא מבקש להגיע אל האמת דרך זיוף, למצוא את האותנטי דווקא בעזרת המלאכותיות. עבורי זה היה הפן המעניין בסרט, אבל גם כסיפור המתעקל אל תוך עצמו בחיפוש אחר ליבה הוא יופי של מיינדפאק רעיוני וצורני, שלדעתי שווה צפייה. אם תחשבו שלא, יש עוד סרט במשבצת החופפת שלו, הבא בתור ברשימה.

ממלא מקום

מועד הקרנה: 16:00, הקופסא

סרטם של אמיר יציב וגי סלאבינק משחזר וחוקר את אחת התקריות הביזאריות של עולם האמנות בעת הנוכחית – "חוף בפורוויל", ציור של קלוד מונה שהיה תלוי במוזיאון פולני לא מאוד פופולרי, הוחלף בהעתק ממש מתחת לאפה של השומרת. היוצרים לא מסתפקים בגרסת המשטרה ומשחזרים בעזרת ציורים ושלל אמצעים משלהם מה לכאורה התרחש, כולל ראיון עם החשוד, סטודנט לאמנות שהורשה לעבוד במוזיאון בהעתקת הציור. הסרט הוקרן לראשונה במסגרת ״עומק שדה״ של פסטיבל דוקאביב האחרון, אז צפה בו וכתב עליו עופר שהתייחס לענייני הצגת הזיוף כמקור ולהיפך. אם תבחרו להאמין לו יש כאן גם משחק מעניין עם סוגת סרטי הבילוש והתחקות אחר הטכניקה של מונה, והוא יותר מעוד סרט תיעודי על הנושאים הללו.

*שימו לב שיש כאן הקרנה נוספת של ״משמרת מאוחרת״, בשעה 18:15 ובאולם הקופסא*

המנקים

מועד הקרנה: 20:30, הקופסא

יצירה דוקומנטרית נוספת של צמד יוצרים המשתמשים במוסכמות של סרטי בילוש היא ״המנקים״, מאת הנס בלוק ומוריץ ריזנוויק שמצלמים את מסנני הזוהמה האינטרנטית כגיבורי פילם נואר. מדובר בגברים ונשים ממנילה אשר בפיליפינים, העובדים כפילטרים אנושיים לתוכן שדווח עליו כפוגעני ברשתות החברתיות. זה אומר שהם מבלים את זמנם מול כל מה שאתם ואני ממש לא רוצים לראות, ואז חוזרים הביתה להמשך הקיום הדחוק שלהם במדינת העולם השלישי – אסירי תודה ומלאי תחושת גאווה על שהגנו על קהילת האינטרנט מפני טינופת. זה סרט מטריד ומעורר הרבה סוגים של רגשות בעיניי, את חלקן פירטתי כשכתבתי עליו בקצרה לקראת בכורתו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים. מה שמייחד את ההקרנה בפרינט סקרין הוא לא רק הקונטקסט, אלא גם העובדה שעל הרעיון הזה בדיוק כבר חשבו שני אמנים אחרים מישראל. לכן, לפני הסרט תוצג עבודת הפרפורמנס ״I Don't Want to See This״ של ליאור זלמנסון ומיה מגנט, על עבודתם של מסנני התוכן ברשת. במקור השניים תיארו זאת בתור ״הרצגה״, שילוב של הרצאה והצגה (ומילה מגניבה מאוד בעיניי), שוודאי תהיה חוויה משלימה לסרט המציג את הדברים כפי שהם ודורש סוג של פרשנות נוספת.

סליחה על ההפרעה

מועד הקרנה: 21:00, אולם 1

נסיים עם סרט שהוא הבכורה הישראלית המעניינת ביותר של הפסטיבל השנה, סרטו של המוזיקאי-בדרך-כלל בוטס ריילי שהפך מדובר מאז פסטיבל סאנדנס בינואר ומאז צץ בכותרות מפעם לפעם. מי שקראו את דעתי עליו במדור ״מחכים לתרגום״ כבר יודעים ויודעות שאל המסיבה הזאת היה לי מאוד קשה עד בלתי אפשרי להצטרף, אולי בעיקר בשל הציפיות שהתחילו בשמועות על כמה שהסרט מטורף ומקורי והמשיכו בטריילר מעורר תיאבון. אז בין אם תבחרו להאמין לי ולהנמיך ציפיות או להתעלם מן הדעה שלי ולהישאר עם ההתלהבות העולמית – זהו אחד הסרטים המדוברים של השנה ובדיוק אחד מאלה שפשוט חייבים לגבש עליהם דעה לבד.

למי שבחרו להתעלם עד כה, אפשר לספר שלאקית׳ סטיינפלד מגלם צעיר מאוקלנד שמתחיל לעבוד בחברת טלמרקטינג ומאמץ לעצמו ״קול לבן״ כדי להתחבב על הלקוחות. עוד בסרט: טסה תומפסון בתור זוגתו האמנית הרדיקלית, סטיבן יואן כעובד שמנסה לארגן מחאה חברתית נגד ההנהלה, דני גלובר בתפקיד העובד הוותיק שנותן לגיבורנו את הטיפ לגבי שינוי גוון הקול שלו, וגם ארמי האמר שמגלם טייקון מטורף בשם סטיב ליפט. יש עוד לא מעט הפתעות וכמה שתקראו פחות כך על העלילה כך הן ידהימו יותר, או במקרה שלי – יזרקו החוצה מהחוויה. ריילי גם אחראי לפסקול יחד עם ההרכב המוזיקלי שלו, וזה לגמרי אחד היתרונות של הסרט בעיניי. ההקרנה בשיתוף אתר ״עין הדג״, אולי הם יוכלו למצוא עוד נקודות חיוביות.

״סליחה על ההפרעה״