“זמנים קשוחים באל רויאל", סקירה

דרו גודארד כועס. לפחות זה מה שחשבתי מצפייה בסרט החדש שלו. נראה שהוא כועס על "אמריקה", וכדי להוציא את התסכול הוא הפיק, כתב וביים את "זמנים קשוחים באל רויאל" (Bad Times at El Royale). זה סרט שאפתני, יהיר אפילו, שמפגיש כמה דמויות שיכולות לסמל דימויים מוכרים ב-1969 של ניקסון ושלהי מלחמת ויטנאם. כולן מגיעות למלון בעל עבר מפואר ומפוקפק, והווה לוטה בערפל ואבק. המלון הנושא את שם הסרט ממוקם על הקו, פשוטו כמשמעו, בין נבאדה לקליפורניה, ואם פעם הוא אירח את כל המי ומי של הפוליטיקה והחברה הגבוהה, עכשיו הוא שומם למדי, והעובדה שזו לא עונת התיירות לא ממש עוזרת.

כל הדמויות שמגיעות אליו באותו ערב מחפשות משהו. הקאסט המפואר מגלם טיפוסים כמו כומר מסתורי בשם דניאל פלין (ג'ף ברידג'ס, שמצטיין כהרגלו) וזמרת בשם דרלין סוויט (סינתיה אריבו הנהדרת, גם בשירה) שעדיין נאבקת בחלומות שלה. הם פוגשים אותנו מחוץ לבית המלון, ומבססים אמפתיה קלילה מולם, שתחוש חיונית מול האנטגוניזם שיעורר עוד רגע מוכר שואבי אבק גזעני ונפוח בשם לאראמי (ג'ון האם, גם הוא מצוין כאן). בעודם מנסים להבין את המקום אליו הגיעו, שנראה מרהיב מצד אחד, אבל ריק ונטוש ברמה של המלון ב"הניצוץ" מצד שני, הם ממתינים לפקיד הקבלה שהוא גם הבל-בוי וגם בחור אומלל ותמוה כמו המלון עצמו בשם מיילס (לואיס פולמן, ודי, כולם משחקים טוב מאוד לכל הפחות, סיימתי עם הסופרלטיבים לעת עתה).

הניגוד בין משהו זוהר למשהו עלוב נוגע גם במלון, גם בפס הקול וגם בדמויות, כשכל אחת מהן היא סתירה מהותית בפני עצמה. טיב הסתירות החיצוניות והפנימיות ברור למן ההתחלה עבור חלקן, ומקבל יותר עומק ועניין עבור אחרות ככל שהתפניות עלילה מתגלות. לקלחת מצטרפת חיש מהר גם "היפית" (דקוטה ג'ונסון, כן, גם היא עושה עבודה טובה, ולא, "50 גוונים" הוא לא המותג לפיו צריך לשפוט את כישוריה) שמכונה ככה רק בגלל סגנון הלבוש שלה. סגנון הדיבור והגישה שלה מעידים על ההפך המוחלט. בהמשך ניתקל גם בבילי-לי (כריס המסוורת') ובצעירה עם בעיות (קיילי ספייני) שיניעו את העלילה לכל מיני מקומות ולפעמים גם יעכבו אותה. כבונוס, לרגעים ספורים תזהו את הבמאי המוערך והשחקן זאבייה דולן במשחק קפסולה של כל מה שרע באנושות ובעסקי השעשועים.

אם לתרגם בסגנון חופשי את התקציר כפי שהוא כתוב ב-IMDB, כולן זקוקות לסוג כלשהו של גאולה כדי להימלט מהגיהנום אותו הן נושאות עמן. בדרך יהיו דם, זיעה ודמעות, וגם אש, כמצופה. העלילה תתפתל בין נקודות מבט שונות עם תזוזות קלות קדימה ואחורה בזמן, כשהסרט מחלק את עצמו לפרקים בצורה מלאכותית מכוונת, עם שקופיות בעלות כיתוב שקוטעות את ההתרחשות. מה שעוד מניע ועוצר את ההתקדמות לפרקים הם הדינמיקה בין הדמויות, והנאמברים המוזיקליים שבו. זה לא מחזמר, אבל דרלין סוויט היא זמרת, זו חלק מהמהות שלה – והיא שרה. יש לפחות שני שירים שהיא מבצעת כמעט במלואם שמגלמים חלק אינטגרלי מהמתח שבסצנות בהן הם מופיעים, ועוד כמה וכמה שירים שמושמעים מהג'וק בוקס המלכותית שניצבת במרכז הפריים ברגעים רבים בסרט.

בראיון לאתר "מטרו" סיפר גודארד שהוא בחר את המוזיקה בקפידה, משלב אותה בתסריט ומאפשר לה להוביל חלקים מהעלילה, כאשר עבורו הדמות של דרלין סוויט לא מביעה את רגשותיה בדיאלוג בו היא עצורה ומוקפדת, אלא אך ורק בשירה. עוד מרכיב שהשפיע על כתיבת התסריט לדבריו היו הדמויות עצמן. גודארד אמר שהוא ביסס את התפתחות העלילה על הפעולות שהדמויות יחליטו לבצע, על האופן שבו הן יגיבו להתרחשויות, ולא על האופן שבו "העלילה הייתה רוצה להתקדם". ואכן הסרט מתעכב הרבה פעמים על התגובות שלהן למתרחש סביבן, לפעמים הן מגיבות בצורה הגיונית בסיטואציה מוטרפת, ולפעמים נראה שהן נטרפות ועולות בלהבות יחד איתה.

עוד דבר שגודארד ציין בראיון, הוא ש"אל רויאל" אינו מבוסס על מלון אמיתי אחד, אלא על כמה בתי מלון מהתקופה, כולל אחד בשם קאל נאבה שממוקם על הגבול בין נבאדה לקליפורניה במציאות. הוא גם אמר שמבחינתו הוא רצה ליצור סרט מהנה עם קריצה לפילם נואר שמתרחש בתקופה שבה הייתה תנועה מעניינת בין אפלה לבין אור, הרבה חדשנות מוזיקלית לצד התפתחויות פוליטיות לא פשוטות והתנקשויות. מעניין שגודארד מתייחס לסרט כאל משהו שאמור להיות כיף, בעוד התוצאה הסופית כוללת בתוכה לא מעט אכזריות וביקורת.

עניין הגאולה שחוזר בסרט הוא הדבר שעכשיו, במחשבה שלאחר צפייה, הכי מפריע לשאר המרכיבים ולזרימה שלו כאשר הוא נמשך על פני למעלה משעתיים. זה לא משהו חריג בנוף הקולנוע היום,וכמו רוב הסרטים הוא היה יכול להיות מהודק ולהרוויח מקיצור קל, אבל נוסף לעיסוק הבנאלי משהו באמונה, יש בסרט עוד די הרבה תוכן, שממלא אותו.

למי שמחפשים המלצה או אזהרה, אוכל לציין שמבחינה זריזה של הרושם הראשוני שהוא עשה על הצופים סביבי בתום ההקרנה, הסרט די פיצל אותנו. היו מי שאהבו אותו מאוד, ומי שהתעייפו ממנו מאוד. יש בו, בעיני, כמה דברים מלהיבים, למשל סצנת הפתיחה שפועלת לפי קצב השיר שמתנגן בה בצורה נהדרת, גם אם לא בהכרח מקורית, המשחק, עיצוב החלל, השירה של אחת הדמויות וחלק מהדיאלוג והרעיונות המוצגים בו. יש בו גם אלמנטים שיכולים לעייף, כמו כבדות, עומס ואווירה כללית של "לא באנו ליהנות" שמשתלטת עליו בשלב מסוים וכל העניין המדובר עם אלוהים, וגם כמה סצנות שמעט נמתחות. אישית לי המשך לא הפריע כמעט בכלל.

מעבר על חלק מהפרויקטים הקודמים של גודאר יכול לייצר תיאום ציפיות הולם לגבי "זמנים קשוחים באל רויאל", לטוב ולרע. הוא מפיק ותסריטאי עסוק מאוד, וגם במאי. בטלוויזיה הוא חתום כיוצר של "דרדוויל", אחת הסדרות הכי טובות, אם יורשה לי, ביקומי גיבורי העל שמסתובבים כיום על המסך הגדול והקטן. "דרדוויל" של מארוול שמשודרת בנטפליקס עוסקת בעורך הדין העיוור מאט מארדוק, שניחן ביכולות חישה על-טבעיות ובהמון זעם פקוק. הוא נותן פורקן לעצבים שלו בלילה כעוד גיבור במסכה שפועל מתחת לרדאר. בניית הדמויות והדיאלוגים בסדרה הזו אמינה ולא פחות ממרהיבה, לצד סצנת מכות במסדרון שעדיין מדברים עליה מהעונה הראשונה. הדיבור הצפוף של מרדוק עם הכנסיה והאמונה שלו מזכיר את העיסוק בכך בסרט לשמו התכנסנו. גם האפלוליות וכובד המשקל שהוא נושא על כתפיו זרמו לכאן.

גודארד כתב וחתום כמפיק גם ב"באפי", "אנג'ל", "זהות בדויה" וב"אבודים", הוא מפיק בפועל ב"המקום הטוב", שוב, אחת מהתופעות הטלוויזיונית הכי מקוריות וחכמות של העת האחרונה, רק שלמרות הפרמיס שלה על אנשים שמתו והאם מגיע להם או לא מקום ב"מקום הטוב", כלומר, סוג של גן עדן – היא מתעסקת הרבה יותר בפילוסופיה על טבע האדם מאשר בטבעו של האל. בקולנוע גודארד חתום כתסריטאי על "קלוברפילד" "להציל את מארק וואטני", "מלחמת העולם Z" ועל "בקתת הפחד" אותו כתב יחד עם ג'וס ווידון – וגם ביים. החשש מכתיבה קצת נמרחת וקצת צדקנית מובן. ומ"בקתת הפחד" שגם הוא מפצל את חברי סריטה בדעות עליו (אני מחובביו) אפשר לקחת את החיבה למחוות לצד אכזריות מושחזת שמופנית כלפי המין האנושי. סוג של "מגיע לנו" שהסרט אומר לצופים.

האכזריות ניכרת גם כאן. בזה אחר זה אנחנו כצופים ניצבים בפני סטריאוטיפים תרבותיים שגודארד מבסס ואז שובר לנו מול הפרצוף, או לפחות פוגם אותם מאוד. בחלק מהדמויות מדובר בשברים ופגמים מעוררי חמלה ואהדה, בחלקן הם מעוררי אימה, ובחלקן הם מעוררי גיחוך. הן מתנגשות, מתכתשות ומתחברות בתוך סטינג קולנועי-תיאטרלי, כשהן מדברות כמו דמויות על במה, כולל אי אלו מונולוגים, וכאשר אמנם יש כמה לוקיישנים בסרט, אבל האופן שבו המלון מצולם, חללים שלמים שנתפסים בעדשה בהרבה לונג שוטים או בסצנות מתמשכות ללא קאטים נותנים תחושה של שחקנים על במה.

ההשוואה לטרנטינו עם כל המחוות, הצבעוניות והאלימות שבסרט התיאטרלי הזה מתבקשת, ואני רוצה לעמוד לרגע על ההבדל בין השניים בעיניי. גודארד כאן מייצר לכאורה דמויות, לוקיישן ועלילה "טרנטינואים" כדי לייצר אינספור מחוות לאלמנטים מהתרבות וההיסטוריה האמריקאית. אני כותבת "לכאורה", כי יש כאן גישה אחרת לאיקונות. אם טרנטינו לוקח אלמנטים מבי מוביז ומערבונים, מערבל אותם יחד, מייצר דיאלוג מהיר ושנון ומפאר אותם, גודארד משתמש בסגנון דומה שפועל ככסות. הוא מציג מרכיבים מוכרים – היפית, כומר/קאובוי, פורעי חוק, פוסט טראומה, גזענות, הקרבה, אידיאלים, משפחה, תככים, קונספירציות ומזימות – רק כדי לפרק אותם על מנת לייצר אמירה ביקורתית על התרבות בה צמחו, זו בה אנחנו עדיין חיים.

מבחינת לוקיישנים ומבחינת עלילה הסרט מכיל ייצוגים של השתקפות והתבוננות, כאשר המתבוננים נעים בין מציצנות לשיפוטיות. אלו אלמנטים ויזואליים מעניינים שמספקים משחק מאוד יפה בין סאונד לתמונה, גם אם הקונספט לא בהכרח חדש. משהו יפה שהאמת עליו מתגלה מאחורי הקלעים או מתחת לפני השטח הוא אלמנט מוכר. עדיין, הביצוע שלו כאן לא רע.

גם אם לא במתכוון, יותר מסרט של מעריץ לתקופה ולקולנוע שלה, יצא לגודארד סרט של נביא זעם, או סוג של מטיף. כתבתי שזה שאפתני, השאלה האם הוא מצליח לומר לנו משהו, או רק להפציץ בעיצוב צבעוני ובדמויות מדממות. גם האלימות שלו, בשונה מזו של טרנטינו אגב, היא מאוד ריאליסטית למרות שהיא עדיין פועלת כספקטקל. אנחנו מרגישים כל טיפת דם ואת כל כובד משקלה של כל גופה.

יש בסרט שינוי טונאלי בין ההתחלה שלו, שמייצרת ציפיות לאור העיצוב והדמויות למשהו קופצני וקליל, לבין ההמשך שהולך ונהיה חמור סבר. יכול להיות שיש כאן יומרנות, קצת קיטש ופומפוזיות יתר, אבל יש בו גם כמה תצוגות מרשימות ומדויקות של משחק ושל דיאלוגים ומונולוגים. ברגעים שבהם הסרט מדבר על אופיים של בני אדם והיחסים ביניהם, הוא עבד עבורי.
הוא לא חושש לתת לדמויות שלו לבצע החלטות איומות שעומדות במלוא כיעורן בתוך התפאורה היפה, ויש בו למרות הכל גם כמה נגיעות של רכות וחמלה אנושית. ואחרונה ולא בדיוק חביבה, הדמות של בילי לי מאריכה את העלילה קצת יותר מדי, אבל היא גם כוללת כמה מהסצנות המצמררות, המעניינות והמבחילות. וכן, העובדה שיש בסרט אינספור שירים שאישה שרה, אבל כאשר יש בו פרפורמנס שמציג לראווה גוף – הוא שייך לגבר, לגמרי משחקת לטובתו ומוסיפה לו נקודות זכות.