“נקמה חריפה", סקירה

אני שונאת שמדברים לידי באולמות קולנוע. נכון, אני מודה שהתבטאתי בעבר בסבלנות יתרה בכל הנוגע לילדים ששואלים שאלות או מביעים קריאות נרגשות וקולניות שנובעות מהעניין העמוק שלהם בסרט, ואני עומדת מאחורי דבריי. אבל בגבולות הטעם הטוב. אם מי שלידי שקועים עד כדי כך במתרחש על המסך שהם חייבים להביע את הרגשות או התהיות שלהם בקול שקט מדי פעם, אני אחיה.
למשל, כששני ילדים שישבו לידי ב"אימה במצולות" איבדו את עצמם בוויכוח סוער על איך ג'ייסון סטיית'הם יחלץ את האקסית שלו ממלתעות התפלץ התת ימי, אם בכלל, הערכתי את המעורבות שלהם ורק אז סבלתי, הערתי וסלחתי. זו דרכו של רעש באולם קולנוע – או שהוא גובר על ההתאחדות שלי עם הנרטיב על המסך והופך להסחת דעת בלתי נסבלת, או, אם הסרט טוב מספיק, הוא נטמע ונעלם ממני לחלוטין, לא מסוגל להפריע כלל כי הסרט מרתק אותי.
רק עכשיו גיליתי שיש אפשרות חדשה ומסעירה ליחס שלי לרעש באולם. זה קרה אחרי שצפיתי ב"נקמה חריפה" – במקור "peppermint", על שם טעם של גלידה, לא משחת שיניים או מסטיק, למרות שגם זה היה עשוי להיות הולם לסרט מלא חורים.

מתברר שכאשר הסרט לעוס מספיק, הדיבורים שכל כך פחדתי שיפריעו לי שנייה אחרי שהתחיל עברו מהפך ונהיו למקור עניין חדש ומסקרן. זה לא קרה באופן מכוון או מודע, תאמינו לי. קצת לפני שהסרט התחיל שמתי לב לדיון ער בין שני צופים לידי על המבנה של אולם הקולנוע, על מקום הישיבה שבחרו, נוחות הכיסא אל מול גודל המסך והמרחק ממנו. ברגע שכיבו את האורות, הם המשיכו לדבר, מפנים את תשומת ליבם למתרחש על המסך. רכב חונה ומתנודד מעלה ומטה באופן חשוד הבליח מולנו. תגובתו של אחד מהם לא איחרה לבוא: "הו, בטח מז****** בפנים!" הוא קיווה. לא לא, גלגלתי עיניים בחשכה, אני יודעת יותר טוב. זה סרט עם ג'ניפר גארנר בתור ריילי נורת', רעייה ואם אמריקנית למופת שאיבדה הכל ועכשיו הופכת לאלת נקמה קשוחה. זה אמור להיות הפאנישר שלה עם נגיעות של ג'ון וויק. קאמבק קטן שיהפוך אותה לגיבורת פעולה. מה פתאום סקס במכונית עכשיו?

ובכן, צדקתי. שני האנשים בתוך המכונית האפלולית גנחו ונגעו זו בזה בצורה די אינטנסיבית, אבל הם לא עשו את זה בקטע ארוטי, יותר בקטע של נורת' מכסחת לבחור עם קעקועים על הפנים את הצורה. אני לא רוצה להגזים ולומר שזו הייתה פתיחה מבטיחה, כי הכל נגמר מאוד מהר, ומיד לאחר מכן הגיבורה שלנו צלעה במשך מה שהרגיש כמו כמה דקות ארוכות בעודה מדממת בנונשלנטיות לעבר הוואן שלה, שמשמש גם כמחסן נשק, מרכז עזרה ראשונה ודירת חדר. כן, אומר שזו הייתה פתיחה מעניינת או לפחות כזו שמרמזת על עוד המון אלימות פנים אל פנים שעתידה לבוא. למשך כמה דקות, בעודי מחכה שנורת' תסיים לסגור לעצמה את החור הענק בירך, תפסיק להפגין כישורים רפואיים ותחזור להפגין כישורי נקמה, הייתה בי תקווה שאולי יתחיל כאן איזה סיפור. משהו שיגרום לי לקום ולהעיר לשני הממלמלים לצידי, אולי איזה רקע מסעיר על הטרנספורמציה שלה מאמא שעוזרת לבת שלה למכור עוגיות לצופים למכונת הריגול והחיסול המתוחכמת והבלתי ניתנת לעצירה שהיא היום.

אז קיוויתי. את הנקמה סרת הטעם הנרטיבי ביים פייר מורל (שביים את "חטופה" הראשון, מה שרק הגדיל את הציפיות והאכזבה שלא איחרה לבוא) לפי תסריט של צ'אד סיינט ג'ון. ובעוד הפרמיס מסקרן, גם אם לא חדשני, ככל שהסרט התקדם הוא הלך והתפרק מכל מה שהיה יכול להפוך אותו  למעניין או אמין. משהו בצפייה גרם לתחושה שהוציאו מהמסך את רוב הצבעים, ואני לא חושבת שזה היה מהלך של מבע מכוון, אולי יותר כיוון של חיסכון בתקציב שהוביל לכך שרוב סצנות האקשן היו חשוכות להפליא וגנריות להחריד.

בכל פעם שסרט אקשן משעמם אותי, קל לי להפנים הבניות תרבותיות שאבד עליהן הכלח ולחשוב שאולי זה כי אני מהמגדר הזה שלא אוהב מכות. אז אני נזכרת בסרטים טובים שמלאים בסצנות של הספקטקל הזה שתואם לריקוד מבחינת ההפוגה נטולת העלילה שהוא מהווה (ברוב המקרים) ומבינה שגם הפעם, הבעיה ככל הנראה לא בי או אפילו לא בטעם שלי.
אם נעשה חלוקה גסה מאוד ורחוקה משלמות של סוגי אקשן – יש את אלו המופרכים ומלאי הנתזים, חגיגה צבעונית של דם וקרביים לעיניים שכבר כל כך רחוקים מהדבר האמיתי שהם הופכים לבידור טהור. יש את אלו האמינים וחשופי המפרקים המדממים, כמו "הפשיטה", הרבה מגע של בשר בבשר בלי סקס, כזה שמפעים בגלל שהוא נראה משכנע, מסוכן ואמיתי מאוד. יש את אלו שהאפקטים מסביב גורמים להם להיראות מרהיבים כמו מסיבת האפילפסיה שמזמנים לנו סרטי "הנוקמים" ו"ליגת הצדק". לצידם יש את אלו שיכולים להיות אמינים או מופרכים, רק שהמכונה היא במרכז, לא רק האדם. וכמובן שיש שילובים ביניהם, כמו מה שגרם לאנשים לחבב כל כך את הסרט האחרון בסדרת "טום קרוז קופץ ממגדלים לתוך מסוקים מתרסקים". ההעדפה היא לפי טעם אישי, מן הסתם, ולא חייבים תמיד שיהיה חיבור רגשי עז לדמות שנמצאת בלב העניינים, אבל לרוב זה עוזר. גם לא חייב להיות נרטיב עמוק או מתוחכם שיוביל לסצנת אקשן טובה, אבל גם זה לא מזיק. כשאין מספיק אופי לדמות שחוטפת או מחלקת מכות, אין עלילה מסעירה והמכות סתמיות – מקבלים אקשן משעמם.

אבל נסחפתי. זו האכזבה מדברת מהמקלדת שלי, כי הדמות של נורת' אמורה להתנהל כמו מישהי שאיבדה את הצפון (ולא, אני לא הולכת להתנצל על משחקי המילים הקלושים שלי כאן) מסיבות טובות מאוד, אבל במקום לקבל טעימה מהאופן שבו היא הפכה להיות מי שהיא היום, קיבלנו את כל סיפור הרקע המעייף שלה מהימים הראשונים שלאחר האסון. הטביעו אותנו בטראומה שלה, הכואבת גם אם עשויה מרצף קלישאות והילוכים איטיים, ושכחו להראות לנו איך היא עוברת טרנפורמציה. כלומר, הציגו לנו את זה – בדיבורים בעל פה על איך היא נעלמה מהמפה אחרי שלא הרשיעו את הרוצחים של בעלה ובתה, והציגו לנו הבלחה קטנה מיוטיוב בה רואים אותה מדממת באיזה כלוב מכות אי שם. הבלשים (ג'ון גלגר ג'וניור וג'ון אורטיז, וחדי העין יזהו גם את מת'וד מן מבליח לכמה רגעים בתור בלש נוסף ממחלק הסמים) מציינים שהיא צצה בתזמון משונה אחרי היעדרות ארוכה, וזהו. 

זה כל מה שאנחנו מקבלים. אישה רעועה ושבורה פיזית ונפשית בפלאשבק הארוך ביותר בעולם בעבר, ומישהי שמחסלת לבדה במומחיות את קרטל הסמים האכזרי שמחובר לאנשים בתוך המשטרה בהווה. היא משתמשת בטכניקות שכוללות עמידות יוצאת דופן, המון רובים, התחבאות מאחורי חפצים שונים והשלכה שלהם. וכמובן שכל אנשי הקרטל כמעט יכולים להיחשב ל"אחרים" של ארצות הברית הלבנה. כי ככה זה כשכותבים קלישאות, הן יוצאות סתמיות עם נגיעות של גזענות. ולגבי המשחק, זה לא שגארנר עושה עבודה גרועה כל כך, וגם שני הבלשים די סבירים. פשוט לא נתנו להם עם מה לעבוד. מבחינת עלילה יש בסרט תפנית אחת או שתיים שלא צפיתי, אבל אני די משוכנעת שהופתעתי בגלל שהדמויות היו כתובות בצורה רשלנית, לא כי נעשה כאן מהלך מבריק של שבירת ציפיות. כלומר כן, שברו לי את הציפיות, בכל מה שקשור למשהו שיהיה לפחות מבדר.

יש ב"נקמה תפלה" גם תיבול של רשתות חברתיות שמנסה לעשות אותו קצת יותר חכם, אבל האלמנט הזה מגיע מעט מדי ומאוחר מדי, הרבה אחרי שהבנתי שכל הסרט לא היה אמור להתרחש. יש חור ענק בתסריט, שבשום פנים ואופן לא מצדיק את הסיבה שבגללה אותו קרטל שחיסל בכזו קלילות את בן זוגה ובתה הקטנה, לא חזר וחיסל גם את נורת' בעצמה קצת אחר כך. ההבנה הזו מעיבה על הצפייה במישהי מסוכנת שדעת הקהל אוהבת כי היא מחסלת "אנשים רעים". נורת' היא מלאך שומר של שכונת עוני שמתגלגלת באופן משמים מחיסול אחד לאחר, בלי שנבין או נראה באמת את כל המהלכים המחוכמים שהיא אמורה לעשות על הדרך. גם עליהם אנחנו רק שומעים. ואני בינתיים מצאתי את עצמי מאזינה בקשב רב לזוג המדבר לידי, שחזרו לשוחח על מבנה המסך של האולם, הגובה שלו והאופן שבו הוא שונה מאולמות איימקס. לא הצלחתי לשמוע את הדברים שלהם עד הסוף, אז לגביהם לפחות אאלץ להישאר במתח.