פסטיבל ונציה 2018: ״הצד האחר של הרוח״, ״הבלדה על באסטר סקראגס״, ״לא זכור״, ״אקווארלה״, ״פיטרלו״

בימים הראשונים של פסטיבל ונציה כבר ניתן להבחין במספר מגמות. דומני כי הבולטת בהם היא מספר רב של סרטים תקופתיים, בעיקר בתחרות (ראו סרטי הדיווח הקודם) אבל גם במסגרות אחרות. הנה עוד כמה צלילות אל העבר וגם צלילה לעבר מים סוערים, אבל כל זאת אחרי סרט חדש של אגדה קולנועית שמתה כבר לפני מספר עשורים.

הצד האחר של הרוח
The Other Side of the Wind

סרטו הלא גמור של אורסון וולס שמוקרן במלואו אחרי שנים שנראו מתוכו פרגמנטים והוא הפך לאגדה בקרב סינפילים, עוסק בין היתר בסרט לא גמור שהפך במשך כמה עשורים לאגדה בקרב סינפילים – וזו לא הדרך היחידה בה הגבולות בין המציאות והיצירה הבדויה מטשטשים בו. על מנת לעשות את הכתיבה עליו יותר, שהסרט שבתוך הסרט נקרא גם הוא ״הצד האחר של הרוח״ והוא שונה מאוד באופיו מן הסרט השלם ״הצד האחר של הרוח״.

וולס הוא אחד מן הבמאים הכי ניסיוניים ששמם ידוע לקהל רחב ובסרט זה, אחד האחרונים שיצא לצלם ובסופו של דבר הסרט האחרון שלו, הוא היה אוונגרדי מתמיד. חלק מן הדברים שניסה בסרט שצולם בין 1970 ל-1976 נראים עדכניים לימינו ויש בו גם אלמנטים שייתכן ועדיין מקדמים גם את זמננו. בו זמנית, זהו סרט שהגיב לתרבות ולקולנוע של שנות הששים והשבעים וככזה הוא מאוד נטוע בתקופה, כלומר משהו בו התיישן, בעיקר בכל הנוגע לעיסוק במיניות שהיה מורכב לזמנו ובעייתי לזמננו.

הסרט נפתח בתמונות של תאונת דרכים שהובילה למותו של ג׳ק הנאפורד, במאי הוליוודי אגדי, המגולם בידי הבמאי ההוליוודי האגדי ג׳ון יוסטון. במאי סרטים מדור צעיר יותר בשם ברוקס אוטרלק מספר על האגדה סביב הסרט האחרון שהנאפורד לא הצליח להשלים, והשמועות סביב מותו בבוקר שאחרי מסיבת יום הולדתו ה-70. הוא מסביר כי החליט אחרי שנים להראות צילומים שצולמו באותה אירוע שיחשפו את המקרה באור חדש – צילומים של צוותי טלוויזיה שסיקרו את המסיבה ובעיקר צילומים של סטודנטים לקולנוע שהוזמנו אליה וניסו, כל אחד בדרכו, לעשות סרט תיעודי או תחקיר לקראת ספר על הבמאי, שנוטה לא להיפתח בראיונות. בתוספות מאוחרת לתסריט, מצוין כי באותם ימים לא היו טלפונים ניידים ולכן איכות חומרי הגלם לא אחידה. את אוטרלק שלכאורה מציג את החומרים אחרי ששנים גנז אותם מסיבות אישיות מגלם פיטר בוגדנוביץ׳, במאי הוליוודי שזכה להצלחה בתקופה בה הסרט מצולם, כותב מאמרים וספרים על במאים הוליוודים אגדיים (כולל וולס), ומי שהופקד כל שחזור הסרט עצמו.

כאמור, חלק מטשטוש בין מציאות ובדיה תוכנן וחלקו הועשר עקב נסיבות ההפקה וההקרנה. השלד המרכזי של העלילה מציג רצף אירועים על פי סדר ההתרחשות שלהם, אבל מנקודת מבט של מצלמות שונות, כל אחת מהם מעבירה את הסיפור באופן חלקי ומצוידת בסוג אחר של פילם, כך שהסרט קופץ בין צבע לשחור לבן ואיכות תמונה משתנה. בהתחשב בכך כי הסרט כולל כמות גדולה מאוד של דמויות והוא נע ביניהן בקצב מהיר, קשה לעקוב אחר כל מה שמתרחש בו, בעיקר משום שאנו עוקבים למעשה אחרי שני סרטים מאוד שונים באופי שלהם: הסרט המרכזי והסרט שהנאפורד עובד עליו.

הסרט של הנאפורד לא נראה כמו סרט של במאי הוליוודי ותיק החוזר על דברים שעבדו לו בעבר, אלא הערה על הקולנוע החדש, נכון לזמן עשיית הסרט. ניתן לפרש אותו כסוג של תגובה של הנאפורד לקולנוע האמנותי/מתירני של שנות ה-60 או כפרודיה סקרנית של וולס על אותו סוג קולנוע, בדגש על היצירות של אנטוניוני, אך עם קטעים המזכירים קולנוע אוונגרדי יותר נוסח קנת' אנגר, כולל לא מעט עירום וסצנות פורנוגרפיות. הסרט הפנימי מצולם במצלמות איכותיות יותר על מנת להקנות לו מראה הוליוודי, אך העלילה שלו מופשטת והוא מועבר בלי דיאלוגים: אופנוען צעיר עוקב אחר אישה מסתורית ממוצא אינדיאני (מגולמת בידי אויה קודאר, בת זוגו של וולס בשנות חייו האחרונות ושותפה לתסריט), שייתכן ונושאת פצצה בחלק הראשון של הסרט. בשלב מסוים היא סוחפת את האופנוען לסוג של מרדף חיזור/מאבק נטול בגדים. בתור סרט בפני עצמו, הסרט הפנימי מכיל רגעים של עשייה נהדרת ורגעים שלא עובדים, אבל הוא מתפקד בעיקר כקולב עבור העלילה הראשית, שאינה פרודיה על קולנוע ניסיוני אלא ניסוי קולנועי מסוג שונה לחלוטין.

אותו סרט פנימי מצוי בקשיים: השחקן הראשי, אלמוני בשם ג'ון דייל שהנאפורד מאמין שיהפוך לכוכב כפי שעשה להרבה שחקנים בעבר, נטש את הסט באמצע והבמאי מנסה להחליף אותו בעזרת שורה של בובות. הדבר גורם לסרט לחרוג מהתקציב ולמרות קהילת המעריצים העוטפת תמידית את הבמאי (כל אחד עובד על ספר אודותיו) הוא כבר נחשב סיכון מבחינה קופתית, בניגוד לבן חסותו אוטרלק. הניסיון להציל את הסרט חובר למסיבת יום הולדתו ה-70 של הבמאי ולהקרנת מה שכבר צולם מן הסרט הפנימי בחלקים.

היצירה כולה מורכבת משלושה חלקים שונים, כל אחד מהם משלב בין החגיגה, הניסיון למצוא פתרון למשבר ההפקה, והצפייה בחומרים שצולמו מן בצורה שונה. החלק הראשון הוא הכאוטי ביותר ועבודת העריכה בו, שילוב של חזונו של וולס שערך כחצי מן הסרט ושל בוב מוראווסקי שנקרא לדגל לשלב האחרון, יוצרת בלבול מכוון לצד חיבור בין קווי עלילה שונים בצורה מרשימה. אנשים רבים עושים את הדרך מן הסט למסיבה: הנאפורד נוהג ברכב שלצדו אוטרלק, שורה של סטודנטים שמנסים לראיין אותו וחלקם ממש תלויים על המכונית הנוסעת, אוטובוס שמסיע מקורבים אחרים לצד בובות של הכוכב הנעדר, ואנשים שעושים את דרכם עם הזדמנות פחות רשמיות. במקביל, מנהל אולפן צעיר צופה בחלק הראשון של מה שצולם מן הסרט ולא מצליח לעקוב, כאשר לא פעם הסרט הפנימי, שגם הוא בשלב זה מתרחש בכביש, נראה כשוט נגדי לחלקים מן המסע של הדמויות למסיבה. באותו זמן, הדיאלוגים עפים בקצב מהיר, נקטעים באמצע משפט משום שאנו עוברים למקור צילום אחר, וחושפים בהדרגה מידע על הבמאי ומעמדו כאגדה קולנועית המתמחה כאמור בזיהוי גברים שהמצלמה אוהבת. כל זה מתנהל על רגע פסקול ג'אז חדש שכתב מישל לגרנד, מלחין שעבד עם וולס במהלך השנים בהם צולם הסרט והסרט מתייחס מעט למוזיקה, אף על פי שנכתבה בפועל כמה עשורים אחרי הצילומים.

יותר מידע על הבמאי, כמו גם על הכוכב הנעלם, נמסר במסיבה עצמה, שכוללת גם לא מעט צוותי צילום שונים שמנסים לברר מה בדיוק קרה וקורה על הסט ובעברו של הבמאי, הכולל לא מעט שדים לגבי מערכות יחסים עם שחקנים מובילים. לצדם מצטרפים לחגיגה במאי קולנוע כמו קלוד שברול, פול מזורסקי, ודניס הופר שנהנים לתת גם תיאוריה משל עצמם לעשייה קולנועית. החלק השני של הסרט מוקרן במסיבה, אך הפסקות חשמל פוגמות בהקרנה וגם יוצרות מראה אפל יותר לסרט. לפתע, תוך שמירה על המבנה של חומר שלוקט ממקורות שונים, הסרט הופך להיות יותר ויותר בשחור לבן המזכיר את סרטי הפילם נואר שוולס ביים בעבר. מדי פעם מתקבלים גם קטעי שיחה ארוכים יותר שנותנים סוג של תמונה ברורה לגבי חלק מן הדברים – למשל לגבי השחקן ג'ון דייל שהוא לא מה שהנאפורד חשב שהוא. ככל שהסרט מתקדם, הוא נהיה ביזארי יותר, ככל שגדלה החגיגה גדל גם ההרס העצמי. בסופו של דבר החלק האחרון של הסרט הפנימי מוקרן בדרייב-אין שנשכר במיוחד עקב התקלות בבית. בנסיעה אליו ובצפייה במקום החדש הכאוס של החלק הראשון חוזר, בעוד דומה כי הבמאי עומד לברוח בדרך הדומה לכוכב שלו.

ניתן למצוא בסרט חיצי ביקורת כלפי כל מה שזז בהוליווד, לא רק האולפנים והכוכבים, אלא גם הבמאים עצמם ובעיקר מעריצים אשר קונים כל מילה שיש להם לומר ומפתחים תיאוריות לא רק לגבי היצירה, אלא גם לגבי החיים הפרטים של היוצרים. במידה רבה הסרט גם מבקר את הטקסטים הנכתבים אודותיו, אבל בכל זאת אמשיך.

הסרט בסופו של דבר בונה שורה של מאבקים אדיפליים מנקודת המבט של האב. הנאפורד הוא אב כושל הצופה בילדיו השונים מאפילים עליו – כוכבים שגילה ובמאים צעירים – והוא אוהב אותם אך גם כובל אותם במשחקי כוח. הסרט מציג בחזית גבריות מאוד נחושה והנאפורד יכול להתפרש כשילוב של המינגווי וג'ון פורד באמירות ובפעולות שלו (לצד קישור בלתי נמנע גם לוולס ובעיקר ליוסטון). אך זו גם גבריות אשר מסתירה את טבעה האמיתי, בעיקר בכל הנוגע למיניות וליכולת לעמוד מאוחרי החזות. מה שמתנפץ ודוהר אל מותו הוא התחושה כי הגברים החזקים הללו שולטים בעולם ומעצבים צעירים בהתאם לעצמם. הזמנים הניסיון של הוותיקים להתאים את עצמם הופך אותם לעלובים. הנאפורד בסופו של דבר מופשל וחלש, אבל עדיין אדם גדול מן החיים, כמו לא מעט גיבורים בסרטים של וולס, מה שהופך את הסרט המאוחר והלא פשוט לפענוח הזה לסוג של יצירה שמפתחת נושאים שעלו ב״האזרח קיין״ ואחרים. עוד דבר שיהיה ברבים מסרטיו של וולס נוכח גם כאן: יש הרבה מאוד בדיחות, חלקן מצריכות ידע מקדים, חלקם חולפת ביעף וניתן לפספס אותן. אך בהתחשב בכך שכנראה חלק ניכר מן הצופים בסרט היו סוג של מעריצים של וולס, הם ימצאו מספיק על מה להתענג בסרט זה. עבור צופים אחרים, ייתכן ומדובר בסרט מוזר מדי. בכל מקרה, בקרוב הוא בנטפליקס וכך גם הסרט הבא.

הבלדה על באסטר סקראגס
The Ballad of Buster Scruggs

סרט האפיזודות של האחים כהן הוא מחווה לז'אנר המערבון בשתיים מן הצורות בהן פרץ: הן כספרות זולה והן כקולנוע. כל אחד מששת חלקי הסרט מתחיל מתמונה צבעונית בספר שנראה כמו ספרים שחשפו לראשונה את גיבורי המערב, נפתח בתחילת הסיפור הכתוב בדפים ומסתיים בשורות סיום חשובות הנראות בספר בלבד. ובאמצע – הכל מחווה למערבונים הקלסיים עם שמירה גם על הערכים הקלסיים בייצוג, דבר שמרגיש קצת זר לתקופה, לפחות בכל הנוגע למקום שיש ביצירה לילידים האמריקאים (איום אכזרי בלבד). אף כי אותם שני יוצרים חתומים על כל הסרטים, זה גם מרגיש כמו סרט אנתולוגיה של יוצרים שונים שכן האווירה בסרט משתנה בהדרגה, ומה שבהתחלה נראה כמו חגיגה קומית פרועה הופך להיות יותר אפל ופילוסופי בסיפורים המאוחרים היותר.

הפתיחה מתחילה באפיזודה על באסטר סקראגס מן הכותרת, פורע חוק מבוקש שפורע גם בחוקים של המערבון – הוא לבוש כגיבור אבל הוא נבל מבוקש, מדבר ישירות למצלמה ורוצח באותה מקצועיות בה הוא שר. באופן טיפוסי לאחים כהן, חלק זה משלב בין הומור שחור משובח לסצנות אלימות מוקפדות. הגוון ההומוריסטי נמשך גם באפיזודה השנייה, שהעלילה שלה הולכת למקומות מפתיעים. אולם, לאחר שני אפיזודות אלו, מגיע אפיזודה אפלה למדי על מופע שנודד בין ערים שונות ומבוסס על אדם כשרוני בצורה יוצאת דופן שאין לו ברירה אלא להיות מנוצל. אולם, הסרט הוא לא רק על האדם מוכה הגורל, אלא גם על הגבר המבוגר יותר שמנצל אותו על מנת לצבור ממון, נבל שמתגלה כסוג של גיבור טרגי לא פחות. אף כי כאמור חלק זה של הסרט היה עבורי הפחות מהנה לצפייה, ייתכן והוא זה שיהיה מעניין יותר לניתוח בצפיות חוזרות.

האפיזודה הרביעית מציגה, כמעט לכל אורכה, רק אדם בודד במאמציו מול הטבע – זקן בגילומו של טום ווייטס החוצב בסלעים במשך ימים בעקבות סימנים לזהב. לצדו אנו חוזים בחיות המקיפות אותו בסוג של סרט שהוא מסע פנימי לעבר התעלות, עד לנקודה בה הוא משתנה. הסיפור החמישי הוא בעיניי המרגש מוכלם – אח ואחות יוצאים בשיירה לעבר אורגון, שם ממתינה לאח ספק הזדמנות עסקית שכוללת גם שידוך עבור האחות. במהלך המסע, האחות, בגילומה של זואי קאזאן (שזה הסרט השני בו שיירה בה היא נוסעת לאורגון מתגלה כדבר מאתגר) צריכה, אולי לראשונה בחייה, לקבל החלטות. החלק האחרון לכאורה חוזר לגוון הקומי של הסיפורים הראשונים, אבל ניתן גם לפרש אותו כסרט אימה מופשט ויותר מזה עדיף לא לחשוף בטרם הסרט יוצג במלואו בנטפליקס.

למרות השוני הסגנוני, יש מספר רבדים העוברים בין רוב הסיפורים – כמו הקשר בין בידור לאלימות וצפייה בדברים שעקרונית אומרים לעורר רתיעה. כמובן שגם נושא הגורל הספק אקראי שב ועולה כמו גם הרבה רמיזות למערבונים קלאסיים, אבל אני מנחש כי בעתיד צפויה לי התעסקות ארוכה יותר בסרט.

לא זכור
Deslembro

הבמאית פלאביה קסטרו, שזהו סרטה העלילתי הראשון אחרי סרטים תיעודיים, יצרה בסרט זה שילוב בין סרט התבגרות לדיון בעבר הפוליטי הטעון שעדיין רודף את אמריקה הלטינית. הסרט שמתרחש בסוף שנת השבעים אך מציג גם אירועים מתחילת אותו עשור ויכול מן הסתם להוות אמירה גם על הסערות הפוליטיות ודיכוי מתנגדי משטר גם בימים אלו, בעיקר בברזיל בה מתרחש חלק הארי של הסרט.

גיבורות הסרט היא ג׳והנה, תיכוניסטית החיה עם אמה, אביה החורג ואחיה הקטנים בפריז, אך כבר בתחילת הסרט היא מוחה על כוונת המשפחה לשוב לחיות בריו דה-ז׳נרו, מולדת שהיא לכאורה כמעט ולא זוכרת. היא מעבירה את ימיה בקריאת ספרי פשע וגרירת חברות לקבר של ג׳ים מוריסון. המעבר לברזיל מגיעה בשלב מוקדם והאם ובעיקר האב החורג, שהוא בכלל גולה מצ׳ילה, מנסים להרגיל אותה לחיים ביבשת החדשה/ישנה עבורה. בהדרגה, היא מוצאת את עצמה חברתית ואף חווה אהבה ראשונה, אך ככל שהיא מתאקלמת גוברים חזיונות מעברה – מאב ביולוגי שהיה מתנגד למשטר הצבאי עד שנעלם/כנראה נרצח.

מדובר באירוע שהמשפחה הדחיקה במשך שנים, אף על פי שלא חדלה מפעילות פוליטית. האב החוזר רואה בשיבה ליבשת הלטינית הזדמנות לנסות להפיל משטרים דיקטטורים לטובת סוציאליזם, אם לא במולדתו אז בארצות אחרות בדרום אמריקה של התקופה. רק סבתה של הגיבורה, שגם אינה יודעת פרטים על מותו של בנה, עוזרת לה במחקר שלא ברור אם הממצאים שג׳והנה מוצאת נובעים ממנו או מתחושת אשם אישית שאינה מעוגנת במציאות. גם לאחר שהיא מגיעה להבנות ועימותים, התשובה שנותן הסרט אינה חד משמעית – מה שחשוב הוא ההכרה בתחושת האשמה שמובילה גם לבנייה מחדש של החיים, כחלק מתהליך ההתבגרות.

קסטרו משתמשת בטכניקות שונות במהלך הסרט – קטעי העבר נראים כלקוחים מסרט מתח מנקודת מבט המסתירה את רוב המידע ולפרקים עריכה מהירה יוצרת תחושת סיוט, הקטעים הרומנטיים פיוטים יותר והשיחות עם בני המשפחה מעבורות בצורה ראליסטית. אבל הסרט שומר על לכידות ובהירות, כאשר התמהיל מרגיש מדויק והדיון הפוליטי מעשיר את סיפור ההתבגרות ולהפך.

אקווארלה
Aquarela