"בובה של רצח", סקירה

לפני הכל חשוב לומר שאני שמח שאני חי בעולם בו סרט כמו "בובה של רצח" (The Happytime Murders) קיים. אם הייתם אתנו בתחילת הקיץ, אתם אולי זוכרים שהכרזתי עליו כסרט העונה שאני הכי מחכה לו, ונראה לי שהסיבות לכך ברורות מאליהן. כמו רוב בני דורי, וגם אלו שלפנינו ואחרינו, גדלתי על "החבובות" ו"רחוב סומסום" והאהבה שלי אל הבובות הפרוותיות לעולם לא תתפוגג. בנוסף, אני סאקר גדול של מותחני בילוש, סרטי ז'אנר ופילם-נוארים, כך שהשילוב בין השניים נראה לי כמו מתנה משמיים.
זה גם מאוד לא מובן מאליו, סרט כזה. בעולם קולנועי שנשלט על ידי מותגים ועל ידי פילוח קהלים, כשהקולנוע המסחרי הוא כבר תוצר של ועדות ולא של תשוקה, כמעט ולא סביר שנקבל סרט שלוקח סיכון כמו זה. תחשבו על זה – ל"בובה של רצח" בעצם אין קהל יעד: המבוגרים לא ירצו לראות סרט עם בובות, ולילדים קטנים אסור להתקרב לדבר הזה, כך שסיכוי טוב שהסרט ייפול בין הכיסאות. זה, אגב, מה שקרה לאתחולים האחרונים של "החבובות".
כל זה כדי לומר שאני סופר מפרגן לעשייה כמו "בובה של רצח" ומעריך את כל האנשים שהיו צריכים להילחם כדי לעשות אותו, או לפחות להיות מאוד משכנעים מול בעלי הממון.

"בובה של רצח", כדי לעשות סדר, הוא סיפור בלשי על פיל, חוקר פרטי חבובתי, שהיה שוטר מבטיח עד שטעות בשיקול הדעת גדעה לו את הקריירה והעיפה אותו מכוחות המשטרה בבושת פנים. הוא מקבל תיק חדש מפאם פאטאל חבובתית גם היא, שמבקשת ממנו לברר מי שולח לה מכתבים מאיימים, אבל בכל פעם שהוא מתקרב לקצה חוט, הוא מוצא את עצמו בזירות רצח מלאות פלאף. במהרה פיל עולה על הקשר בין הקורבנות – הן כולן כיכבו בסדרה בשם "חבורת האפיטיים", אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות בתולדות החבובות, בו גם שם שיחקה אהובתו לשעבר של פיל, אישה אנושית בהחלט (אליזבת בנקס), שכיום מתפרנסת מחשפנות. בעזרת שותפתו לשעבר, בלשית קשוחה בשם קוני אדוארדס (מליסה מקארתי), פיל יוצא לפענח מי עומד מאחורי המעשים הנפשעים וצולל עמוק אל תוך הצד האפל של החבובות.

אחד הדברים המגניבים בסרט הוא שהבמאי בריאן הנסון (בנו של אבי כל החבובות, ג'ים הנסון) עם התסריטאים טוד ברגר ודי אוסטין רוברטס, משתמשים בחבובות כדי ליצור אלגוריה ביקורתית. אחד הדברים שתמיד היו יפים בעולם החבובות הוא שהן חלק מהעולם האנושי בלי הסברים או נימוקים מוזרים. הם פשוט פה, וזה לגמרי הגיוני. "בובה של רצח" לוקח את זה למקום מעניין בו מתברר שכאשר החבובות הפסיקו לרצות רק לשיר ולרקוד ולהתחיל להיות חלק מהחברה האנושית, הם נתקלו בחומות של בוז ושנאה, והפכו להיות פלח אוכלוסייה מוקצה, כזה שסובל מהטרדות של אזרחים ושוטרים, נזרק לשוליים של החברה, ולא מקבל הזדמנות לשוויון. לא שזה לא מה שנעשה ב"חקירה בעיר זרה" (Alien Nation), "בהיר" הנוראי של נטפליקס וכמובן "מי הפליל את רוג'ר רביט" בצורה כזו או אחרת כבר לפני 30 שנה, אבל עם המצב של האנושות כרגע זה לא רעיון רע להזכיר ששנאת חינם זה תמיד גרוע.
האמת שגם הניגוד הזה בין משהו שהוא על פניו חביב וידידותי אבל הופך לקיצוני ומפתיע הוא גם לא הקונספט הכי חדש בעולם, ע"ע המחזמר "אווניו קיו", והסרטים "פגוש את הפיבלים", "טים אמריקה" ו"טד" על שני חלקיו, אבל מכיוון שזה מעולם לא נעשה עם המותג הכל כך מוכר של "החבובות", לא נמהר לפסול את זה רק כי חשבו על זה בעבר.

בסופו של דבר הבעיה העיקרית שלי עם הסרט, מעבר לבעיות האחרות שבוודאי אמצא את המקום לפרט עליהן לאחר מכן, הוא שמשהו בניגוד הזה בין ילדותי ומטונף – שעבד טוב בכל הדוגמאות האחרות שהזכרתי – נורא לא הקליק לי ב"בובה של רצח", והאמת שהשאיר אותי כמעט כל הזמן במצב של חוסר נוחות די גדול.
"בובה של רצח" הוא סרט קיצוני באופן יחסי לא רק כי יש בו סקס, אלימות והמון קללות, אלא כי הוא לוקח את זה יותר רחוק. בסרט הבובות הזה תוכלו למצוא פורנוגרפיה, זנות, התמכרויות לסמים, הזנחת ילדים, גזענות, ועוד כל מיני כאלה. לראות חבובון מציע מין אוראלי בשביל סמים כמה פעמים ברציפות באותה הסצנה, לא בדיוק לקח אותי למקום המשועשע, נגיד את זה ככה.

אבל לפני שאתם מבקשים ממני להשתחרר ולקחת הכל בקלות, וזה לגיטימי בהחלט ואני אפילו עלול להסכים, אני אגן על עצמי בכך שהומור מטונף ששובר טבואים הוא ממש לא בעיה בשבילי. למעשה, כבר די קצתי בקומדיות האפאטו השמרניות, ואני דווקא שמח למצוא קומדיות שמבקשות לערער על הסדר הקיים. "מסיבת נקניקיות", אחד הסרטים האהובים עלי בשנים האחרונות, הוא בדיוק כזה. גם "פמילי גאי", אם ללכת לטלוויזיה, ובטח דברים שהם הרבה יותר מתוחכמים כמו "בוג'אק הורסמן".
ההבדל הוא שבעיני כל הדוגמאות האלו הן יצירות שהשתמשו בתבניות קומיות כדי לקחת אותנו למקום אחר, לא צפוי, מטריד אבל מעורר מחשבה, ולא רק כדי לצחוק על עצמן ולחשוב שבזה זה מסתיים. בתחושתי, "בובה של רצח" נשען על הקביים של "חבובות מקללות" באופן מוחלט מדי ולא מעניק יותר מזה, על אף נקודת הפתיחה הסאטירית שאותה הוא זונח יחסית מהר.

אז בואו פשוט נקרא לילד בשמו – התסריט של "חבובה של רצח" הוא עצלני. הן בתחום ההומור (ספרי חוטים שמדמה גמירה חבובתית שלא נגמרת זה משהו שמרגיש כמו גאג ממסיבת סיום), ובעיקר בתחום הסיפור. אם מדובר בפרשיית בילוש, לא יכול להיות שהכל כל כך צפוי, לרמה שבה התחלתי לתהות האם בעצם הסרט הזה כן מיועד לילדים שטרם צברו קילומטרז' קולנועי. באמת שאין שום שלב בסרט שלא מובן לנו דקות ארוכות לפני, ואנחנו נמצאים במצב תמידי שבו אנחנו יודעים הכל לפני הדמויות – אולי הירייה בראש הכי גרועה לתבנית עלילתית שנשענת על גילוי והסתרה.
אז אם הקומדיה הבלשית הזו לא מצחיקה ולא מפתיעה, עם מה זה משאיר אותנו?
ובכן, עם הופעת משנה של מאיה רודולף (ששיתפה פעולה עם מליסה מקארתי ב"מסיבת רווקות". קומדיה שראיתי אולי 700 פעמים) שהתזמון הקומי שלה כל כך מדהים שהיא לא צריכה יותר ממבט אחד כדי לנצח סצנה, עם דיבוב משובח של ביל בארטה בתפקיד הראשי, ועם הידיעה שאנחנו יודעים איך חבובה גומרת.

אבל אם להיות קצת פחות הורס שמחות, האמת היא שבשיחות הראשוניות אחרי ההקרנה הייתי חיובי הרבה יותר, ובטבלת המבקרים של סינמסקופ יכול להיות שנתתי חצי נקודה יותר ממה שהייתי אמור – שזה מעיד על כך שכפי הנראה חוויית הצפייה בפועל מהנה יותר מאשר הזיכרון שהוא משאיר, וזה גם בסדר גמור. אני גם די בטוח ש"בובה של רצח" יכול לעבוד מעולה בצפייה ביתית עם חברים, אלכוהול ומיני מטשטשי תודעה נוספים, שבטח ישדרגו את החוויה. אותי אישית הוא אכזב בסופו של דבר, אבל אולי זה כי קיוויתי למשהו קצת אחר. משהו שלא מתבלבל בין קיצוני לחתרני, או משהו שיגרום לי לחשוב שדבר כזה עוד לא ראיתי, במקום להיזכר בסרטים אחרים שהלכו על אותו הקונספט אבל הוציאו ממנו משהו בלתי נשכח.

מה שכן, יופי של סיקוונס כתוביות סיום.