פסטיבל אנימיקס 2018: "קיר"

בתחילת "קיר" (Wall) שכתב דיויד הייר ("השעות") קורה משהו מוזר. אנחנו רואים אדם, שיתברר בהמשך כהייר עצמו, מגיע לישראל דרך נמל התעופה בן גוריון, עובר ביקורת דרכונים ואז נכנס דרך הדיוטי פרי לאזור מקבלי הפנים והחוצה אל המדינה. מי שיצא או נכנס מישראל בדרך הזו יודע שהמסלול של הסופר, המחזאי והתסריטאי המוערך – לא מדויק. אין כניסה לדיוטי פרי בשלב הזה, רק בדרך החוצה. ה"טעות" הזו בסרט האנימציה בסגנון הדוקומנטרי קופצת לעין רק למי שמכיר היטב את המסלול הקבוע של טיסה לתוך ומחוץ לישראל. אפשר לשער, אם כך, שזה לא יפריע לצופים ממדינות אחרות שיראו את הסרט שביים קאם כריסטיאנסן, שמוקרן בסינמטק תל אביב במהלך סוף השבוע במסגרת פסטיבל אנימיקס (ההקרנה הבאה בשבת ב-20:00).

אני תוהה אם מדובר בטעות אמיתית או בחופש אמנותי קל, שמסמן בין היתר את הפער בין מי שחי כאן, בלב "המזרח התיכון שאף אחד לא מצליח להבין" כמו שהייר מכנה את האזור המסוכסך, לבין מי שבא לביקור. ההבדל בין נקודות המבט מובע ובמידה רבה מוביל את הסרט. מבוסס על מחזה של הייר באותו שם,"קיר" עוקב אחריו ואחרי מחזאי בריטי צעיר בחיפוש אחר שחקנים ישראלים-יהודים ופלסטינים. הפרמיס הזה הוא סוג של תירוץ להתנהלות דוקומנטרית, שמשלבת דעות, ראיונות ומפגשים עם אנשי רוח, בעלי עסקים מקומיים ואקדמיה משני צידי החומה, או "גדר ההפרדה".

הסרט לא נכנס לעובי הסכסוך הישראלי פלסטיני כיום, אלא מתמקד ביום-יום, בישיבות בבתי קפה בהם פוגשים אנשי התיאטרון והספר את המקבילים שלהם בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. אפשר לזהות מקומות מוכרים בתל אביב ובירושלים וגם אישים כמו דוד גרוסמן, מול אירוח במסיבה ובבית קפה בשכם וברמאללה. הסרט מסמן את ההבדלים בין ישראל לגדה המערבית על ידי ניסיונות שונים לעבור במחסומים עם רכב, שמצביעים על שרירותיות ותסכול מסוימים, לצד יחס שונה שמתקבל כאשר חושבים שמדובר במתנחלים, למשל. אם המשפט הזה גרם לכם לחוש שלא בנוח, זה רק הגיוני, ואפילו מתבקש. במחשבה בדיעבד לא מדובר בסרט ביקורתי מאוד, אך עדיין יש משהו שמעורר אי נוחות בצפייה בדעות שונות, כולל זו המתלבטת ומלאת סימני השאלה של היוצר, ריבוי דעות שמציב מראה מתסכלת מולנו.

הקושי הגדול ביותר בעיניי מבחינה זו טמון בדקות הראשונות של הסרט, בהן רואים את הייר יושב בתל אביב, מאוייר באופן גס בשחור לבן ואפור, ומדבר על החומה או הקיר. הוא מתאר את האופן שבו שני הצדדים מתייחסים אל מאות קילומטרי הבטון שמפרידים ביניהם, ומהטונים שלו ברור לאיזה צד הוא נוטה. בלי להיכנס כרגע לנטיות הפוליטיות שלי עצמי, יש משהו קשה בשמיעת אבחנות על המצב שבו את נמצאת, שאת חלק ממנו, מגורם חיצוני. הקושי הזה מתעצם כשנשמע שהייר מתאר עמדות ודעות, ועוד לא מבסס את תמונת המצב הזו על פרטים נוספים. עם זאת, אם תצלחו את החלק הזה בלי להשתבלל במגננה, צפויה חוויה לא קלילה אמנם, אבל גם יותר רכה ומעוררת מחשבה מאשר מבקרת, בסופו של דבר.

לאורך 80 הדקות של הסרט אנחנו רואים את הערים בשני הצדדים בגוונים של אפור, עם הבלחות של חום-צהבהב מדי פעם. אולי הבחירה בצבעים אלו נעשתה כדי להדגיש את מורכבות המצב, אולי כדי לטשטש הבדלים בין הצדדים. יש רגעים בהם סגנון האנימציה משתנה, מסגנון ריאליסטי שחלקו נעשה על פי צילומים באולפן לקווים יותר מופשטים, אבל רוב הזמן אפשר למצוא דמיון באופן שבו נראים המקומות והאנשים, גם אם הם נמצאים במציאות חיים שונה. בהתאמה, הסרט כן מקפיד לתת ביטוי לאירועים קשים ומהלכים מדיניים משני צידי החומה. בנוסף, הוא מנהל דיון שמשתמש בדימויים, בסיפורים סמליים במטאפורות כדי לנסות ולשפוך אור על המצב, ולא מתיימר לפתור אותו.

גרוסמן מיטיב לתאר את השקפת העולם, לדעתו, של ישראל, בזמן שמשל על האופן שבו חמאס מענים נחקרים מקבל פרשנות סמלית על המצב הפלסטיני. אלו ודימויים נוספים נכנסים תחת המטאפורה הראשית שמתנוססת בשם הסרט ולאורך המתרחש בו, והוא אותו קיר או חומה. השם באנגלית הוא דו משמעי, והדקויות שהוא מספק מתאימות לאופן שבו הסרט מנסה לתאר את המצב. למרות השימוש הציורי במילים ובסיפורים, אין כאן עידון בהכרח, והדברים נאמרים בשלב מסוים באופן די ברור: "גדר ההפרדה" או "חומת ההפרדה על בסיס גזע", כפי שהיא מכונה בצד השני לפי הסרט, היא מזמן לא רק אמצעי בטחוני – היא סמל לתקיעות, כליאה, היעדר תקשורת ועוד.

החשיפה למאסיביות של החומה המדוברת, ודיון שסוקר את הנסיבות להקמתה לצד שיחות עם אנשים שחיים משני צידיה, הם הערך המוסף של הסרט. היעדר היכולת של הייר לנקוט עמדה, העובדה שהוא מנסה רק לתאר את המצב, כל זה מאפשר לקחת מהסרט את הרשמים השונים ולספוג אותם. מה שהוא לא מאפשר זה להתעלם מקיומה של מציאות בלתי נתפסת, והאבסורדיות של המצב, או לכל הפחות רמת המורכבות שלו, ניכרים פי כמה כשהם מגיעים מנקודת מבט חיצונית.

עם זאת, אותה נקודת מבט היא גם אחת החולשות של הסרט לדעתי. הייר אמנם מסייג את עצמו כל זמן מה, אבל העובדה שאתה מסתייג ממשהו ואז ממשיך לעשות אותו לא מבטלת את המעשה. הוא נשמע יותר מדי פעמים בסרט כמו תייר עם נקודת מבט מערבית אירופוצנטרית, כזו שמסתכלת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כעל ריגוש אקזוטי, כולל ציפיות וביקורת על איך שירושלים ושכם נראות. הוא מחפש נופים שייראו עבורו כמו גלויה מהעבר, של נוף תנ"כי ובתולי כלשהו, ומתאכזב שוב ושוב כשהוא לא מוצא אותם. הוא מבקר את עצמו על כך, אבל ממשיך להתמרמר בכל מקרה.

עוד נקודה שעוררה אצלי שאלות היא השימוש באנימציה. זו בחירה אמנותית שההצדקה שלה לא אחידה לאורך הסרט, ויש מקרים שבהם היא אף מקשה על הבנת המתרחש, ספק בכוונה. רוב הזמן היא נראית יותר כמו אפקט שנועד לטשטש את המציאות, ושוב אולי זו הייתה הכוונה, מאשר להוסיף עליה פרשנות או רובד מעשיר נוסף. רק בחלקו האחרון ממש של הסרט חלה התפתחות באופן הטיפול בנרטיב וברעיונות דרך אנימציה. הייר המספר עובר למושב האחורי, והשימוש בדימויים שעד כה באו לידי ביטוי בעיקר בדיבורים מקבלים ביטוי במדיום המאויר. בעיניי, ברגעים אלו הסרט עשה קפיצה של ממש ברמת המעורבות הרגשית שלי כצופה בו. הוא מותיר טעם קצת מריר עם תום הצפייה, אבל מייצר עניין, גם בגלל הרלוונטיות שלו, וגם בגלל ההבנה שכך דברים נראים מעיניים מרוחקות, גם אם ספציפיות מאוד.