פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 10: "סילבר בולט" (1985)

9 שנים לאחר שהקולנוע גילה את סטיבן קינג לראשונה, סוף סוף עיבד הסופר בעצמו את אחד מתסריטיו לסרט באורך מלא. עד כה הוא עיבד חמישה מסיפוריו הקצרים לפרקים באנתולוגיות (שלושה ב"קריפשואו" ושניים ב"עין החתול"), אבל עם "סילבר בולט" (Silver Bullet) הגיעה הפעם הראשונה בה הוא התמודד עם בניית תסריט לסרט באורך מלא. באופן חגיגי למדי, זה גם היה העיבוד הקינגי העשירי במספר.
זה אמנם כמעט קרה לפני כן, עם "ילדי התירס", אבל האולפן ויתר על התסריט של קינג, שהיה איטי מדי לדעתם, ובחר באופציה של ג'ורג' גולדשמיט. הספר הבא שקינג יעבד בעצמו יהיה "בית קברות לחיות" שייסגור את העשור הקינגי העמוס הזה.

"סילבר בולט" מבוסס על מקבץ הסיפורים "מחזור הזאב" שראה אור ב-1983, והוא מחזיר אותנו חזרה לכמה אלמנטים קינגיים מוכרים: העיירה הקטנה, סיפור שסובב סביב ילדות והתבגרות (זה כבר העיבוד החמישי ברציפות שהחלק המרכזי בו עוסק בילדים), וכמובן העובדה שהרוע האיום ונורא ביותר נמצא לא בעולם מקביל ולא בבקתה מבודדת באמצע היער – אלא ממש בצד השני של הרחוב, אצל האנשים הטובים והנעימים שחולקים אתנו את הקהילה.
הסרט מתרחש בעיירה טרקר'ס מילס אשר במדינת מיין, כמובן, ונפתח כאשר קולה של אישה (טובה פלדשו, מ"המתים המהלכים", "האקסית המטורפת" וזוכת הטוני על גילום גולדה מאיר ב"המרפסת של גולדה") מספרת לנו על העיירה בה גדלה, ופותחת ברצח מחריד של אחד מתושבי המקום שלצערו הרב היה אלכוהוליסט מוחלט.
המספרת היא ג'יין (בגרסה הצעירה מגלמת אותה מייגן פולואס, המוכרת לרוב ילדי שנות השמונים כאן מ"האסופית") לה זוג הורים לבנבנים וחביבים, דוד פרוע ואהוב (גארי ביוסי) ואח קטן המרותק לכיסא גלגלים (קורי האיים), מרטי, שהוא בעצם גיבור הסרט.
סצנת הרצח הבאה בסרט היא של אישה העומדת לקחת את חייה בעצמה, אותה ראתה ג'יין במקרה בעימות עם גבר שהכניס אותה להיריון אך לא רוצה להיות איתה בקשר – רגע שמזכיר באופן מחשיד סצנה כמעט זהה בתחילת "יורקת האש", העיבוד הקינגי מ-1984.

בעקבות סדרת הרציחות מתבטל הקרנבל המקומי ששיאו מופע זיקוקים, וכדי שמרטי לא יהיה מאוכזב, מביא לו דודו זיקוקים אישיים להצית בעת לילה. כמו כל ילד מרותק לכסא גלגלים שהעיירה שלו נרדפת על ידי רוצח קטלני, יוצא מרטי באישון הליל לשחק עם הזיקוקים ושם נתקל במפלצת אך נחלץ בעור שיניו. למרבה המזל אחותו ודודו מאמינים לו, ויחד הם מנסים לפענח מי הוא תושב העיירה שהופך לאיש זאב, זאת בזמן שאנשי העיירה עצמה לא מחכים למשטרה שתבצע את עבודתה, ויוצאים למסע חיפוש משלה. כך שברור שלא רק סרט המפלצות המפורסם "איש הזאב" היה בתודעת היוצרים, אלא גם "פרנקנשטיין" והמשכיו. אם יורשה לי, סצנה אחת של השריף המקומי ואחד ההורים גם הזכירו לי סצנה מקבילה ב"מלתעות" האיקוני, והמרדף והפאניקה המקומית החזירו אותי ל"M – עיר מחפשת רוצח" הקלאסי. לא רומז חלילה שהסרט הזה משתווה אליהם בשום אופן, אבל זה בכל זאת גורם ל"סילבר בולט" להרגיש כמו יצירה של אנשים שמאוד אוהבים את הז'אנר, יודעים לתת כבוד למורשת, אבל גם מרשים לעצמם לצחוק מדי פעם ולהזכיר לנו שאנחנו באייטיז.
בשונה ממקרים אחרים, המחוות והמודעות לא מרדדים את הסרט, אלא להפך. זה אחד מהעיבודים הפחות צ'יזיים וקאמפים לקינג עד כה, למרות שיש בו כמה החלטות מטופשות (שני משפטי מפתח שמעידים על כך יותר מהכל הם "Oh, that hurts my parts!" והחביב עלי "האם אתה עומד לעשות לימונדה במכנסיים?" שבאופן מפתיע לא נאמר בין הילדים).

"סילבר בולט" נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר מהעולם הקולנועי של קינג, ובצדק רב. הוא פשוט מהנה מאוד, עשוי היטב, ואני חושב שאם הייתי רואה אותו בגיל מוקדם יותר הוא היה הופך לאחד מסרטי האימה המכוננים של חיי, כפי שקרה לשאר בני דורי, בעיקר האמריקאים שבהם. אחד מהם, אם להמר שוב בנושא השפעות ומחוות, הוא ריצ'רד קלי, שלדעתי לקח לא מעט מ"סילבר בולט" לסרט הראשון והגדול שלו, "דוני דארקו" כמובן. בואו נגיד שהבחירה בעין הפצועה של פרנק הארנב מזכירה באופן מאוד קיצוני משהו שקורה בסרט הנוכחי, וגם אווירת העיירה הקטנה והמסויטת די מזכיר.
יש בו כמה סצנות שהן מהנפלאות שראיתי (סצנת סיוט הכנסייה היא אחת הגדולות), ולקראת הסוף יש בו הקפצה אחת מעולה שהוציאה ממני צווחה מפתיעה. הוא גם לא מוותר על עיצוב הדמויות, ואפילו יש בו רגעים עצובים למדי, כמו זו של מרטי מביט בילדים בני גילו משחקים במגרש, כאשר הוא בצד השני של הגדר.

דבר מה שבולט לטובה כבר בתחילת הסרט הוא שסצנות הרצח הן גרפיות ומדממות במיוחד, הקיצוניות ביותר בסרט של קינג מאז, כנראה, מאז סצנת המספריים הבלתי נשכחת ב"איזור הדמדומים".
מצד שני, זה גם המקום בו נחשפת אחת החולשות הגדולות של "סילבר בולט" וזה עיצוב איש הזאב שנחשף קצת יותר מדי בשלב המוקדם הזה של הסרט, והיה עדיף להסתירו כמה שיותר כי האמת היא שלא מדובר במשהו מוצלח במיוחד. מסתבר שהיו מריבות קשות על עיצוב המפלצת, כזו שיצרה סכסוכים על הסט ועיכוב ההפקה. "סילבר בולט" יצא ארבע שנים אחרי "זאב אמריקאי בלונדון" ושלוש שנים אחרי הקליפ של "מותחן", אז היה אפשר לצפות ליותר. בטח כשהאיש החתום על העיצוב הוא קרלו רמבלדו האגדי, שלשמו שלושה פרסי אוסקר על אפקטים ("קינג קונג" של הסבנטיז, "אי.טי." ו"הנוסע השמיני"). "סילבר בולט" הוא הסרט המפורסם האחרון עליו עבד.

את הסרט ביים דניאל אטיאס, שזהו אמנם סרט הקולנוע הראשון והאחרון שלו, אבל מה שהבחור עשה אחר כך בטלוויזיה הוא כזה שמעט יכולים להשתוות אליו. האיש הזה חתום, בקטע מפורע, על בימוי פרקים בכל אחת מהסדרות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית מתחילת שנות התשעים ועד היום. זה כולל את "רחוב ג'אמפ 21", "בוורלי הילס 90210", "מלרוז פלייס", "דוקטור קווין, רופאה במערב", "חשיפה לצפון", "אלי מקביל", "שולחן לחמישה", "באפי", "הפרקליטים" ואז היה חלק מתור הזהב של המסך הקטן כשתרם ל"הסופרנוס", "זהות בדויה", "עמוק באדמה", "דדווד", "דמג'ס", "אורות ליל שישי", הסמויה", "גיבורים", "האנטומיה של גריי", "אבודים" (השחקן שמגלם את ג'ון לוק בסדרה השנויה במחלוקת, טרי או'קווין, הוא השריף ב"סילבר בולט"), "אהבה גדולה", "הפמליה" (עליה היה מועמד לשני פרסי אמי), "האוס", "המתים המהלכים", "דם אמיתי", "בלש אמיתי", "הסקס של המאסטרס", "ריי דונובון", "האמריקאים", "הומלנד", ולאחרונה בסדרה שמאגדת את כל העולם הקינגי – "קאסל רוק" שהחלה לרוץ ממש השבוע.

דרמות אמיתיות גדולות היו מנת חלקן של השחקן הראשי בסרט, קורי האיים המקסים. הוא היה בן 14 במהלך צילומי "סילבר בולט", וכבר בשלב הזה לא רק שתפס את תשומת ליבה של הוליווד, אלא גם התחיל להישאב עמוק למערבולת של סמים ואלכוהול. בשונה מילדה אחרת שכיכבה אצל קינג בשלבים מוקדמים – דרו בארימור – האיים לא הצליח להתאושש, וחייו הקצרים נגדעו בשנת 2010, ממוות שנגרם כפי הנראה מתוצאה של מנת יתר ודלקת ריאות.
האיים היה גם אחד הדוברים המרכזיים נגד נושא ניצול הילדים בתעשיית הקולנוע, והיה מהבודדים שהתוודה על האונס שעבר במהלך ההפקות. לא משנה איך מסתכלים על זה, הסיפור של האיים הוא עצוב ומטריד, וחושף את תעשיית הזוהר במלא עליבותה. מי שנחשב לחברו הטוב, וזה שחלק אתו את החוויות האיומות, הוא קורי פלדמן שיככב בעיבוד הבא לסטיבן קינג, "אני והחבר'ה".

הנוכחות של האיים, יחד עם שמו של סטיבן קינג, ועיצוב המפלצת, הופך גם את "סילבר בולט" למין קפסולת אייטיז מרוכזת. אך בשונה מהרבה סרטים אחרים מהתקופה, בטח כמה שהוזכרו במהלך הפרויקט, הוא עדיין מחזיק ולא כצפייה אירונית או קאלטית, אלא כסרט gate-horror משובח שמזכיר לנו למה התאהבנו בסרטי אימה בגיל מוקדם.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "סילבר בולט" (1985)
4. "קוז'ו" (1983)
5. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
6. "כריסטין" (1983)
7. "יורקת האש" (184)
8. "ילדי התירס" (1984)
9. "קריפשואו" (1982)
10. "עין החתול" (1985)