פסטיבל קאן 2018 – ״שחור על לבן״, ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״, ״פרנהייט 451״, ״מתחת לאגם הכסוף״

הפסטיבל ה-71 של קאן כבר מתקרב לקיצו, אבל אשמור את הסיכומים והפרידות לדיווח הבא שיהיה גם האחרון שלי לשנה זו. בדיווח הנוכחי והשלישי במספר (זה הראשון והנה השני) ריכזתי את כל התוצרת האמריקאית שהוקרנה ושראיתי במהלך הפסטיבל – שני סרטים מן התחרות ועוד שניים שהיו חלק מן הבחירה הרשמית אבל הוקרנו מחוץ לתחרות, בעיקר כדי להוסיף קצת אבק כוכבים לשטיח האדום. האירוע הכי משמעותי עבורי בכל הקשור לנוכחות הוליוודית בקאן השנה היה אמור להיות בכלל המפגש עם כריסטופר נולאן, עדיין הבמאי האהוב עליי שפועל כיום במיינסטרים האמריקאי ואולי היחיד שמעולם לא פישל או איכזב אותי. מי היה מאמין שדווקא לראות ולשמוע אותו במציאות יוביל לפעם הראשונה שלא נהנתי עד קצות האצבעות ממשהו שמעורב בו נולאן – גם אם זו לא הייתה אשמתו.

זו הפעם הראשונה של הבמאי הבריטי בריביירה הצרפתית, והוא הוזמן במיוחד להצגת העותק החדש של ״2001: אודיסיאה בחלל״, לכבוד 50 שנה ליצירה המכוננת של סטנלי קובריק. עותק הפילם 70 מ״מ שהוקרן בקאן בבכורה עולמית פותח מתשליל שנמצא במחסני אולפני וורנר, ובפיקוח נולאן הוחלט שלא יעבור שחזור דיגיטלי אלא תהליך פיתוח שאמור להיות הכי דומה למקור. הבמאי פירט על כך גם בכיתת האמן שהעביר בנפרד מן ההקרנה, האירוע אליו עמדתי בתור הארוך ביותר שחוויתי בקאן בתולדותיי. הגעתי שעתיים לפני המועד הנקוב (וממש לא הייתי ראשון) אל אולם בוניואל הלא גדול, ואולי בהשראת המאסטר שעל שמו נקרא המקום – הכל הפך סוריאליסטי. התור נהיה למקשה אחת רוטטת ומהבילה, של בני אנוש שהלכו והתמזגו לאחד. ה״תור״ הזה זלג גם לקומה למטה ועל פי שמועות וחברים שנותרו שם גם נזל עד שמילא את החזית של מתחם הפסטיבל. כאשר סוף סוף הכניסו אותנו, התגלה כי הרוב המכריע של המקומות שמור ואין ברירה אלא לשבת הכי רחוק מהבמה או ממש בצד. בחרתי באופציה הראשונה והשתדלתי להתרכז בעיקר – עוד רגע נולאן יהיה על הבמה הזאת. אפילו הזיתי את אחד האנשים שעמד בכניסה לאולם בתור הבמאי עצמו, ייתכן שמרוב התרגשות, ואני לא נוטה להתרגש משום סלבריטאי.

אל כריס נולאן (כעת אני מרגיש קרוב מספיק בשביל לכנותו כך) הצטרפו על הבמה מבקר צרפתי חמור סבר ומתורגמנית (בתמונה בראש הפוסט), אז ידעתי ומיד שיהיו צרות. לעובדה שחצי מההקרנות בפסטיבל נפתחות עם נאום בצרפתית, או שברחוב מעדיפים שתמות מאשר להגיד שתי מילים באנגלית – כבר התרגלתי. אבל ראיון שלם עם במאי דובר אנגלית בו לא מתורגמות השאלות? רק בקאן. אין לי מושג מה שאל המראיין, אני רק יודע שזה היה משעמם ובנאלי, אם לשפוט לפי התשובות של המאסטר, שדווקא הבין את הבעיה ובדקות הראשונות החל את תשובותיו עם מעין חזרה על השאלה. אבל אחרי שלוש שאלות על קובריק ועוד ארבע-חמש על ההבדלים בין קולנוע אנלוגי לדיגיטלי, התחלתי לתהות האם המראיין מבין שניצב מולו כריסטופר נולאן ולא מנוע חיפוש. זה היה כמו הפרק הזה בסאות׳ פארק שבו אלוהים יורד מן השמיים ומציע לבני האנוש לשאול אותו רק שאלה אחת עליה יקבל תשובה, ואז סטן תוהה בפניו למה עדיין לא קיבל מחזור כמו כל הבנים. בגלל נושאי השיחה ובשל הדינמיקה הבעייתית – 2 דקות שאלה שמתורגמת לנולאן בלחש, 2 דקות תשובה של הבמאי ואז משום מה 6 דקות של תרגום בצרפתית לתשובה – אף אחד כבר לא היה מרוכז אחרי בערך שעה.

את החלק השני של הראיון נולאן המשיך באופן קורקטי עם תשובות מוכנות מראש שאני מכיר בעל פה מראיונות אחרים ומאחורי הקלעים של סרטיו, מה שאומר שגם הוא נכנס למצב אוטומטי. כמות הנטישות את האירוע הייתה מביכה ממש, במיוחד אם לוקחים בחשבון שרוב האנשים עמדו שעות בשביל האירוע וכנראה שכמעט אף אחד מהם לא היה זקוק לתרגום לצרפתית. כמובן שנשארתי עד הסוף וכמובן שאני אסיר תודה על הזכות לשמוע את נולאן מדבר על סרטים, גם אם לא רק על שלו, באותה האדיקות והפרפקציוניזם המאפיין את יצירותיו שלו. אבל מה שהיה אמור להיות השיא של הפסטיבל עבורי הפך לאנטיקליימקס ברמה כזו שהוציאה לי את החשק לצפות בעותק החדש של ״אודיסיאה״, סרט שמעולם לא ראיתי על מסך גדול. במקום זה רצתי לתור הבא שלי לאותו יום, באוויר הפתוח הפעם, לסרט שיתחיל את הדיווח הזה.

Blackkklansman
שחור על לבן

Image Credit : David Lee / Focus Features

רבע מאה עברה מאז ספייק לי הציג סרט בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן, אבל הקולנוע שלו לא התעדכן או השתנה במאום. זה אותו ספייק לי שמערבל על המסך יחדיו פיסות חיים של ההוויה האפרו-אמריקאית, עם הרבה גרוב קולנועי (בעיקר במוזיקה אבל לא רק) והחדרת המסרים שלו כל-כך עמוק וחזק לגרון של הצופה עד כי קשה להימלט מרפלקס ההקאה גם כשאני מסכים איתו. חשוב להזכיר ולהדגיש שזה לא יכול להיקרא קאמבק כיוון שהבמאי המשיך לעשות סרטים בקצב מעורר התפעלות, אלא יותר חזרה לאור הזרקורים אחרי תקופה קצרה של התעלמות. אגב, השם העברי הוא לא המצאה שלי אלא יהיה הרשמי ברגע שיופץ הסרט גם בישראל בתחילת אוגוסט.

את הכיתוב המוכר ״א ספייק לי ג׳וינט״ במקום ״סרטו של ספייק לי״ החליפה הפעם הכתובית ״הג׳וינט הזה מבוסס על שיט אמיתי שבאמת קרה״, מה שהכניס את הקהל לאווירה של צחוקים וכפיים עוד לפני שהגיעה התמונה הראשונה. הסרט אכן מבוסס על ספר של בלש משטרה אמיתי, רון סטולוורת׳, שכתב על הרפתקאותיו בניסיון להסתנן ולהתברג בארגון הגזעני הקו קלאקס קלאן אי אז בשלהי שנות ה-70. סטולוורת׳ (ג׳ון דייויד וושינגטון, הבן של דנזל) הגיע עם הרבה התלהבות אל משטרת קולורדו ספרינגס, אבל נתקל בלא מעט גזענות בתוך התחנה. הוא מחליט לנסות להרשים את מפקדיו ועמיתיו על ידי יצירת קשר טלפוני מלא אמון עם הקו קלאקס קלאן, למטרות מודיעיניות, עד שהם מוכנים לקבל אותו רשמית לשורותיהם. בשלב הזה נכנס למשחק פליפ (אדם דרייבר), בלש ממוצא יהודי שנשלח במקום סטולוורת׳ שחור העור אל הארגון כדי להמשיך במבצע מקרוב. זה מצליח להם מעל למשוער, בעוד סטולוורת׳ האמיתי גם מתחיל קשר רומנטי עם אקטיביסטית רדיקלית (לורה הרייר).

העלילה אמנם מתרחשת בסוף שנות ה-70 אבל הסרט מתייחס יותר מפעם אחת לאירועים מזמננו אנו, בעיקר סביב הנעשה בבית הלבן. למקרה שזה לא היה ברור לקהל האמריקאי אליו מכוון הסרט בראש ובראשונה, לי אפילו ממש סוגר את הסרט עם פוטג׳ של דונלד טראמפ ופותח אותו עם אלק בולדווין, מי שמגלם את הנשיא האמריקאי בתוכנית הסאטירה ״סאטרדיי ניייט לייב״. הדמות של מנהיג הקלאן, דייויד דיוק (המגולם בידי טופר גרייס), ממש אומר בקול רם משפטים שהם וריאציות טראמפיות, מה שגרר כמובן מחיאות כף או צחוק מקהל המבקרים (ואני מניח שכך היה גם בפרימיירה שהתרחשה במקביל). אבל יותר מכל, מבחינת תקופתיות, הסרט הזה הוא קודם כל ניינטיז בעיניי, בזכות הבימוי של ספייק לי. החל ממסך מפוצל בשיחות טלפון, דרך זוויות עקומות וכלה בג׳אמפ-קאטים שהם מעין הילוך חוזר לפעולות שמבצעות הדמויות או להדגשת שורת דיאלוג. למרות שאפשר להעריך את הדבקות של הבמאי בארגז הכלים הקבוע שלו, כפי שכבר כתבתי על מאסטרים אחרים שהציגו סרטים חדשים בקאן – רענון לא היה מזיק.

תחושה של הערכה נטולת אהבה של ממש די מסכמת את החוויה הכוללת שלי. השאיפה ובעיקר ההצלחה ליצור סרט קולח, מבדר ואפילו די מגניב מתוך החומרים האפלים מהם מורכבת היצירה הזו – ראויה לכל השבחים. כך גם המשחק של וושינגטון ג׳וניור בהופעה כריזמטית ומלאת ביטחון ושל דרייבר שמסתבר כי כבר לגמרי התרגלתי למה שהוא מביא למסך ונדמה הפעם פגיע מתמיד. אבל לצד רגעים של עידון יחסי או מצד אחר בדיחות בסגנון קומדיות אמריקאיות אינפנטיליות, קשה לומר שהסרט הזה באמת מעורר מחשבה משום שהוא לא משאיר שום מקום לצופה. הוא פה כדי להטיף, לא לחנך ובטח שלא להותיר מקום לספק, ובנקודה זו הביקורת הישירה על הסרט ״הולדת אומה״ (אחד מיני רבים שעולים אצל לי על המוקד הפעם) נראית קצת דו-פרצופית כאשר הוא עצמו משתמש באמצעים רטוריים דומים.

בכלל, זה מסוג הסרטים שלוקים בעיניי באותה פרדוקסליות של קמפיינים מטעם ארגונים קיצוניים למען זכויות בעלי חיים, שמראים את תעשיית הבשר והחלב במלוא הזוועתיות שלה. בהנחה שהפעילים רגישים הרבה יותר ממני להתעללות בחיות, האם ההתעסקות שלהם בחומרים שכל כולם תמונות קשות לא אמורה להיות קשה פי כמה? האם יש משהו מרטירי מבחינתם בהקרבה הזו למען המטרה? כי את אותו הדבר אני יכול להגיד על ספייק לי, שגם בסרטו הנוכחי יש כמויות בלתי ניתנות לעיכול של גזענות, ברמה שלפחות אותי הפכה לכמעט קהה לעניין – בסרט שמנסה לעשות את ההיפך. אם השעון המעורר שלי צורח בכל בוקר להתעורר, והתגובה היא לבקש ממנו רק עוד כמה דקות של חסד, אולי זה לא כזה מפליא שסרט שמתנהג אותו הדבר זוכה ליחס דומה.

Under the Silver Lake
מתחת לאגם הכסוף

Image Credit : 2017 BY UNDER THE LL SEA. LLC. ALL RIGHTS RESERVED

אתחיל בווידוי – לא ראיתי את ״משהו עוקב אחריי״, הסרט שקנה לדייויד רוברט מיטשל את שמו ותהילתו והפך את יצירתו הבאה למצופה כל-כך. הגעתי לחלוטין בלי לדעת לאן אני נכנס, מלבד התקציר (את הטריילר הפסקתי באמצע) והידיעה כי על המסך ירצדו מולי אנדרו גארפילד וריילי קיו. לא לדעת כלום הייתה טעות די איומה מצידי, וכיוון שאני לא רוצה שזה יקרה לאיש מלבדי אנסה כמיטב יכולתי לתאר את הסרט מבלי להרוס או לספיילר דבר מתוך שעתיים וחצי שלעולם לא אקבל בחזרה. מה שבאמת הייתי רוצה לעשות הוא להתריע מפני הסרט החלול, היומרני, המאוהב בעצמו, חסר הפואנטה והפשוט באמת מיותר הזה. אבל אנחנו כאן מאהבת סרטים, ואם אפילו הקשקוש הנרקסיסטי והמיזוגני הזה קיבל כמה מחיאות כף ותגובות סמי-נלהבות בטוויטר, אולי באמת לכל סרט מגיע לפחות מעריץ או מעריצה.

כדי להסביר מה הולך פה ולמה זה הדבר הכי נורא שהוקרן בפסטיבל בעיניי (כן, הרבה יותר מהחדש של לארס פון טרייר אותו אשמור לסוף הסיקור), אשתמש במשחק החביב על מבקרי קולנוע. אז דמיינו מה היה קורה אם מ. נייט שיאמלאן היה מביים את ״ערים של נייר״ בתור קומדיית סטלנים נטולת הומור. או תארו לעצמכם של״לה לה לנד״ ו״בריק״ נולד ילד היפסטרי וסהרורי. זה הכי טוב שאני יכול להסביר את הווייב של הסרט שהוא ברובו ניאו-נואר מודע לעצמו המתרחש בלוס אנג׳לס השמשית והצבעונית, ואותו מוביל בלש מטעם עצמו שפשוט משוכנע כי שכנתו הנעדרת השאירה לו סימני דרך למציאתה והצלתה, ולעתים אין דרך לדעת מה הוא מדמיין ומה בעצם קרה.

מגלם אותו גארפילד, כאמור, בג׳ינס הדוק וחולצות טי נורמליות בקטע אירוני, כבטלן מקצועי שעומד להיזרק ממקום מגוריו בשל אי תשלום שכר דירה. נשים נופלות לרגליו באופן שהופך אותו אדיש אליהן והסיגריה התמידית בפיו מרמזת לנו בעדינות של שלט ניאון כי הנה, הוא בלש ממש וכל מה שהוא צריך זו תעלומה. הפאם פטאל שלו מגיעה בדמות השכנה החדשה (ריילי קיו), שמפתה אותו בערב ונעלמת בבוקר, כולל כל תכולת דירתה. גיבורנו יוצא לתור את סצנות המסיבות של הוליווד כדי לגלות מה קרה לבחורה היחידה שלא הצליח להשכיב בתוך סצנה וחצי.

אל השלד העלילתי הזה אפשר להוסיף עשרות עלילות משנה (אני לא מגזים) שרובן לא הולך לשום מקום וגם ממש לא היה מעניין לעקוב אחריהן בדרך לאבדון. הקצוות הפרומים הם לא מה שמפריע לסרט להיות מלאכת מחשבת, וגם לא אינספור המחוות חסרות הטעם לקולנוע של היצ׳קוק או להיותו של השחקן הראשי ספיידרמן לשעבר – זו לא הבעיה אלא הסימפטומים. הבעיה היא שהכל ריק מתוכן, בזמן שהוא גם לא מעניין לצפייה. אם להישאר בגזרה ההיפסטרית שהסרט כל-כך מתאמץ להשתייך אליה, אז הוא לא משעשע או מחוכם כמו הסרטים האחרונים של הרמוני קורין וגם לא מגניב באגביותו כמו הקולנוע של ג׳ו סוואנברג – אלא פשוט גבב של התחכמויות נושאיות, מגובות בתנועות מצלמה נטולות משמעות ואפס נוכחות של יוצר בתוך הבלאגן שהוא ברא.

כדי להפוך את זה לבלתי נסלח באופן מוחלט ככל האפשר, כל הדמויות הנשיות בסרט ללא יוצא מן הכלל הן וגינות מהלכות ותו לא, שלפעמים פולטות איזו שורת דיאלוג אקראית מבלי לקדם את העלילה, וכל הגברים בסרט הם פונקציות טיפשיות שאובססיביות לכל מיני שטויות במקרה הטוב. אפשר גם להזכיר את רגעי האימה וה-gore שלא הבנתי מה תכליתם, את אשליית העומק בסרט שיש בו לפחות שלוש דמויות שאומרות לגיבור שהמסע שלו נטול מטרה והחיים שלו ריקניים ומלאי ציטוטים מאחרים, או את ההופעה התמהונית של גארפילד בתפקיד הראשי.

אגב, גם כאן משחק טופר גרייס, הקמע של הקולנוע האמריקאי בקאן השנה – אבל אפשר היה לחתוך את הדמות שלו, או כל דמות אחרת מלבד הבלש והפאם פטאל שלו, מבלי שתיפגם העלילה במאום. אני יודע שלכל סרט מגיעה אהבה, ואני בהחלט שמח שגם ״מתחת לאגם הכסוף״ זוכה לקהל שמצא מה לאהוב בו כבר בבכורה בקאן, אבל לסרט שבכוונה מבזבז לי את הזמן בשביל להגיד לי שהוא מבזבז לי את הזמן – אין לי מחילה. שום סיכוי שאצפה שוב במשהו של הנאד הנפוח וחסר הכישרון הזה, כולל להשלים את סרטו הקודם.

Fahrenheit 451
פרנהייט 451

Image Credit : Michael Gibson/HBO

נטפליקס אולי לא בפסטיבל קאן השנה אבל סרט טלוויזיה אמריקאי אחד מובהק דווקא כן קיבל את המקום שלו בשמש, או יותר נכון תחת קרני הירח בהקרנת החצות שלו. רק HBO יודעים מדוע היינו צריכים עוד עיבוד ליצירה הספרותית המפעימה של ריי ברדבורי, ורק פסטיבל קאן יכולים להסביר מדוע היה להם דחוף להקרין את הסרט, ועוד במקום הראשון בכדור הארץ שבו מיד יקפוץ לזיכרון העיבוד של פרנסואה טריפו לאותו הספר. במנותק מההקשר של הפסטיבל, הסרט מגיע לשידור בטלוויזיה ממש בסוף השבוע הנוכחי, ואולי על המסך הקטן על הספה בסלון דווקא כן הייתי ממליץ עליו כרעש לרקע לפעילות מרתקת יותר ובנאלית פחות. אבל בתור סרט שהוקרן בקאן, גם אם לא בתחרות, יש לשפוט אותו כאירוע קולנועי בפוטנציה וככזה, סרטו של ראמין בהראני אינו עומד בציפיות הלא גבוהות מלכתחילה.

כותרות הפתיחה היו הפעם הראשונה והאחרונה בסרט שבה עלו בי רגשות, בעודי מתכווץ מול כל יצירת אמנות שנשרפת בקלוז-אפ על המסך, כשברקע מרעימה מוזיקה שבדיעבד הייתה הסנונית הראשונה בלהקת קלישאות טרנדיות שלמה שחגה מעל הסרט לכל אורכו ובכל תחום. העולם הדיסטופי בו פועלת יחידת לוחמי האש, שקרויה על שם הטמפרטורה בה היא משתמשת כדי לשרוף ״גרפיטי״ (כינוי לכל יצירת אמנות ובעיקר לספרים), מזכיר יותר את זה של ״1984״ ונראה כמו כל הסרטים והסדרות שגונבים מ״בלייד ראנר״ בשנה-שנתיים האחרונות.

גיבורנו (מייקל בי. ג׳ורדן) הוא לוחם אש בכיר האוהב את עבודתו ומקורב למפקד התחנה (מייקל שאנון, שוב בתפקיד הנבל המוחלט). הוא נעזר במשת״פית (סופיה בוטלה) כדי להשיג מידע על ״צלופחים״ שמחביאים ספרים ואז מבצע שריפות פומביות של חומרי הקריאה האסורים, להנאת הקהל ברשתות החברתיות, אבל נחשו לבד האם הוא מפתח גם רגשות כלפי המודיעה שלו. הצרה היותר גדולה היא שגם הוא וגם מפקדו משתוקקים בסתר לקרוא או אפילו לכתוב, ובעולם בו שולטת מערכת הפעלה כל-יודעת בשם ״יוקסי״ – האם באמת יש דבר כזה בסתר?

כתבתי קודם שהיוצר העצמאי המוערך ראמין בהארני (״איש דוחף עגלה״, ״99 בתים״) הוא שחתום על הבימוי, ואוסיף שגם על התסריט במשותף עם אמיר נדרי (״קאט״), אבל באותה המידה הבמאית הייתה יכולה להיות טבלת אקסל של כל מה שהולך היום חזק בהוליווד, עם או בלי סיבה. זה אומר שהסרט מלא משחקי תאורה בצבעים עזים (התמונה לעיל די מייצגת), עם נטייה קטלנית לכחלחלות מגובה בוורוד או צהוב/כתום כי אחרת איך נדע שדיסטופי עכשיו, שאם האנס זימר ישמע את הפסקול הוא ינקב לעצמו את האוזניים עם קולן, ושהסרט פשוט מוכרח להציף את המסר הפוליטי האנטי-טראמפ שלו עד חנק. בדרך כלל אין לי בעיה עם בידור קל לעיכול על נושא בלתי נתפס, ולהשוות לגרסאות קודמות וכמובן לספר זה בטח לא הוגן, אבל סרט על אהבה עד מוות למילה הכתובה שאין לו נשמה? זה כבר לא סתם פרדוקס, זה ממש קצר קוגניטיבי במוח יחד עם קרע בלב.

Solo: A Star Wars Story
סולו: סיפור מלחמת הכוכבים

Image Credit : ©2018 Lucasfilm Ltd. All rights reserved

כשהצצתי בלוח ההפצה האמריקאי בניסיון לנחש אלו מסרטי מאי אולי יקבלו בכורה נוצצת בקאן, כפי שקורה כמעט בכל שנה, ״סולו״ ממש לא היה אחד הניחושים. כמתבקש, זה אכן היה האירוע התלוש ביותר, אבל גם אחד החוויתיים, שפקדו את הריביירה השנה. לא רק בגלל מראות כמו צ׳ובקה בכבודו ובעצמו על השטיח האדום, או סטורמטרופרז כובשים את הבמה באולם לומייר. זו פשוט הידיעה שעבורי, ומסתבר שעבור המוני מעריצי המותג ברחבי קאן, יש כרגע פאוזה מאווירת הפסטיבל למשך ערב שלם שיוקדש כולו להתרגשויות וחששות מסוג אחר – ההרגשה המיוחדת שלפני סרט חדש של מלחמת הכוכבים.

זהו אמנם סיפור צידי, כפי שהיה עם ״רוג אחת״, ולא המשך עלילות משפחת סקייווקר לדורותיה – אבל אולי אחרי ״אחרוני הג׳דיי״ הפסקה מהטרילוגיה החדשה היא לא רק מרעננת אלא ממש הכרחית. כמות החששות שלי הייתה גדולה מן הציפיות בקשר לסרט הזה, מסיבות שפירטתי בעבר, אבל בשנייה שהשקופית המפורסמת זרקה אותי מאולם דבוסי לגלקסיה רחוקה רחוקה, כמובן שנתתי לסרט צ׳אנס הוגן עד כמה שאפשר.

בתקווה שזה משתמע משמו, ״סולו״ הוא סיפור האוריג׳ן של האן סולו, זה שכולנו מכירים בתור הטייס הטוב בגלקסיה שיחד עם ידידו המגודל והנוהם צ׳ואי חברו אל לוק וליאה סקייווקר בטרילוגיה הקלאסית של ״מלחמת הכוכבים״. הסרט מתחיל בכוכב פח-זבל משולי הגלקסיה בו האן הצעיר (אלדן ארנרייך) עושה את מה שהוא מצטיין בו מלידה – לגנוב, להבריח ולטוס מהר. יש לו אהובה בשם קיארה (אמיליה קלארק) ותקווה לטוס איתה לכוכבים יום אחד ולהיות הטייס הטוב ביותר בגלקסיה. בלית ברירה את אימוני הטייס הוא מקווה להשיג דרך הצי האימפריאלי, אבל מוצא שם הזדמנות עסקית שמציע לו פושע נודע (וודי הרלסון) – שוד רכבת שיסדר לכולם את החיים. יש עוד הרבה מאוד עלילה בהמשך, שלא אסגיר לפחות עד שיגיע הסרט לאקרנים בשבוע הבא, אבל כן נחמד וחשוב לדבר על הדמויות החדשות הנוספות ותוך כך לדון בנקודות החוזק והחולשה שלו.

פול בטאני מגלם את נבל-העל של הסרט, מעין רשע גנרי שכאילו נלקח מסרטי מאפיה וכולם חייבים לו כסף, ובעקבות חולשה באגף הזה נאלץ הסרט להסתמך על בגידות ובריתות בין יתר הדמויות לשם יצירת אנטגוניזם אמיתי. פיבי וולר-ברידג׳ היא הדרואידית התורנית הפעם, שמה L3 ויש לה את כל הגינונים של השחקנית המחוננת (למעט המימיקה כמובן). היא אפילו מעכסת כשהיא הולכת וכל שורת דיאלוג שלה שימחה אותי באופן בל יתואר. הרצון שלה לשחרר את כל הדרואידים מעבדות משעשע ונוגע ללב בו זמנית, בעיקר למי שבדרך כלל מתחבר רגשית לרובוטים ולא לדמויות הקרטוניות ב״מלחמת הכוכבים״, והיא גם טייסת המשנה של לא אחר מאשר…לנדו קלריסאן, אותו מגלם דונלד גלובר הכשרוני. הוא ממלא את מקומו של בילי די וויליאמס כל-כך ללא מאמץ, בחיוך זחוח ודיבור חלקלק, עד כי העבודה שעושה ארנרייך בתפקיד הראשי רק נראית יותר מגוחכת.

כאן מתחילות הצרות של ״סולו״, שכפי שגרסו הדיווחים ברחבי הרשת פשוט מתרסק לאינסוף חתיכות בכל רגע ורגע בו אנחנו נדרשים להאמין שהשחקן הראשי הוא אכן האן סולו המיתולוגי. זה לא עניין של משחק לא טוב (והוא רע מאוד) או שאף אחד לא יכול להיכנס לנעליו של הריסון פורד (הן אכן גדולות אבל בחייאת) כמו שהשחקן שהיה פשוט נהדר ב״יחי קיסר!״ נראה כאן כמו הדמות שהיא גילם בסרטם של האחים כהן – קאובוי בלי סוס, גיבור שלא מתאים לסרט בו הוא נמצא. בהופעה שמזכירה סמור מבוהל, ארנרייך כל כך משתדל שמה שיוצא החוצה הוא מאבק פנימי של שחקן עם תפקיד, שאין לו שום קשר לדמות. אני לא חושב שסולו נולד קוּל כמו חתול, אבל אין מיליגרם של רוקסטאריות או סתם יוהרה בסיסית בדמות שאמורה להוביל סרט שכל כולו מלחמות אגו יותר משהוא מאבק על משאבים. בחיי שגלובר, או אפילו וולר-ברידג׳, היו עדיפים לתפקיד הזה.

הדמות שעל שמה נקרא הסרט רחוקה מלהיות הבעיה הכי חמורה שלו. גם בלי לדעת שרוב מה שמצא את דרכו למסך הוא צילומי השלמות של רון האוורד, לאחר שהחליף את הבמאים המקוריים פיל לורד וכריס מילר (״רחוב ג׳אמפ 21 ו-22״) באמצע הצילומים, קשה להתפעל מן הנעשה על המרקע. סצנות הפעולה מלהיבות במידה אבל נעדרות את אפקט הוואו שהוא הלחם והחמאה של המותג, בעוד כמעט כל רגע של דברת בסרט לא ממש עובד בשום רמה. העובדה שזה לא סרט על ה״פורס״ אלא עלילת צד שאמורה להיות נספח, הופכת למייצגת של כל מה שפרובלמטי בו – הפורס ממש לא חזק איתו. אם לצטט את לורד ויידר, לאחר הצפייה חפשו זאת ברגשותיכם – ותדעו שזו האמת.

בתור שירות למעריצים נדמה שהכל פה – כיצד האן וצ׳ואי נפגשו, איך זכו במיליניום פלקון מידיו של קלריסיאן, מה זה שם המשפחה המטופש הזה סולו וכן, גם האגדה האורבנית על Kessel Run – אבל זהו כנראה השירות הכי עצל שדיסני סיפקו למעריצים ולמעריצות עד היום. לכן, השורה התחתונה והאולי-מפתיעה שלי היא שאם ורק אם מבודדים החוצה את האלמנטים של סטאר וורז, ומתייחסים ל״סולו״ בתור הרפתקאת חלל בז׳אנר סרטי השוד, אז לפתע מדובר על כשעתיים של בידור סביר, קצבי במידה ולחלוטין צפי. זאת כנראה הדרך היחידה בה אצליח בעתיד להנות מאחד הפרנצ׳ייזים הקולנועיים החביבים עליי – להבין שאני כבר לא אצליח להנות ממנו כפי שאני רוצה, אלא בעקיפין בלבד.

עוד קצת אווירה מהנעשה רק כמה פסיעות הרחק מהטירוף של מתחם הפסטיבל