מחשבות בעקבות "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (כולל ספוילרים)

למי שפספס את הנאמר בכותרת, אחזור שוב על כך כי פוסט זה כולל, החל מנקודה זו, ספוילרים לסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (Avengers: Infinity War). הוא גם רואה אור זמן מה אחרי בכורת הסרט, ואני מניח כי בנקודת זמן זו כל מי שרצה לצפות בשובר הקופות ופחד לדעת מה מתרחש בסיומו כבר עשה זאת, שלא לומר שבע מהדיון ואין לו צורך בנקודת שלי, שחלקן מן הסתם חופפת דברים שכבר נאמרו על הסרט המצליח.

הנקודה הראשונה שלי היא לעצם חשיבות הספוילרים על הדיון – זה סרט שכולו נסוב סביב הציפייה לספוילר – לא רק סרט אליו מתנקזים בדרך זו או אחרת 18 סרטים קודמים, אלא גם סרט שיקרו בו דברים אשר יפרעו את הסדר הקיים, והוא כאמור מספק את הסחורה. עוד בטרם הסיום יוצא הדופן בו עוד נדון, כבר בסיקוונס הראשון נהרג לוקי, אחת מן הדמויות הכי אהובות ביקום הקולנועי, הפעם באופן שנאמר עליו שהוא סופי.
חלק מן הכוח של הסרט נובע גם מן הדחף לגלות את הסוד ולשמור עליו/להדליף אותו. לא בהכרח בגלל שמדובר בטוויסט מפתיע (בסך הכל דמות עושה את מה שהיא אמרה שתעשה לאורך כל סרט ובסדרה של סרטים קודמים) אלא בגלל החריגות של הטוויסט הזה בשוברי קופות בכלל ובסדרת סרטי היקום הקולנועי של מארוול בפרט, אלא גם בגלל אופי הסרט. מדובר בסרט המשך לא רק בעלילה, אלא גם בסגנון. הסרט בונה על צופים שמכירים את הדמויות. למעשה אין בו אקספוזיציה וכמעט אין בו סרט שבונות אווירה או מדגישת רגעים קטנים, מצרך הכרחי בכל סרט הוליוודי. מה שמתקבל הוא רצף של סצנות פעולה, רובן עם תחושת דחיפות והשלכות קשות, במשך השעתיים הראשונות, בדרך לקרב ענק בווקאנדה שגם הוא נראה חזותית כמו הסרטים הקודמים בסדרה הבלתי נגמרת. הסרט לא רק אוסף את כל הדמויות, הוא גם מרגיש כמו לקט של הסרטים הקודמים שגם כך סבלו מעייפות מסוימת בבניית קטעי הפעולה, בעיקר קטעי הפעולה ההמונים. העייפות הזו ניכרת גם בסרט זה – אומנם יש רגעים מוצלחים יותר (עבורי בעיקר "דוקטור סטריינג'" בדרך זו או אחרת) לצד לא מעט דיאלוגים שנונים, אבל יש גם לא מעט רגעים של שחזור או מתיחת יתר של קרבות המון שאולי כבר אין דרך לייצר בצורה מרעננת, אן שאין צורך בכך כי גם כך שהסרטים מצליחים.

הסיום של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" שונה כי הוא מסתיים בניצחון כמעט מוחלט של הנבל. לא מדובר בשובר הקופות הראשון אשר מסתיים באופן פסימי ומדכא, אבל בהחלט מדובר במקרה נדיר בגודל ההרס ובכמות הדמויות המוכרות אשר נמוגות מול עיניי הקהל (פלוס בונוס של מתים נוספים לנשארים עד תום הקרדיטים). זה עובד גם בגלל התקווה לסרט המשך, אולם התבנית הקבועה בסרטים אשר מבטיחה כי הנוקמים/אחד מתוכם עוד יחזור נשברת כאשר מובטח לנו בסיום רק שובו של הנבל. עכשיו יש בסרט רמיזות, בעיקר דרך דוקטור סטריינג', כי ניתן יהי להשיב את הגלגל לאחור, לפחות בצורה חלקית. אבל יש משהו מרתק בסוף הפסימי אשר מעוגן גם בכיוון מחשבה פסימי לאורך היצירה, כזה שרוצה לאמץ את הסרט הנוכחי כמבודד מהסדרה – גם אם בסרטים הבאים הזמן ישוב לאחור או דמויות יקומו לדחייה, יש רצון לשמור משהו מן הסרט הזה כסוף פסוק, כסרט אשר עומד בפני עצמו, או לפחות כסיום העומד בפני עצמו. מדובר ברצון פנימי אשר נובע גם מסתירה פנימית – כמעט אף דמות לא מוצגת בסרט זה ורוב הדמויות לא ממש מעניינות אם לא מכירים אותם מסרטים קודמים. בכל זאת, במובן מסוים הספוילר לסרט צובר מימדים של אגדה מעצם קיומו ולכן דומה כי משהו בו יישאר, בעיקר נוכח ההצלחה הקופתית של הסרט. אולם את המשך הדיון בסיום אשהה לעת עתה ובינתיים אעבור על עוד כמה נקודות מעניינות הקשורות לסרט.

הקרבה

שני זוגות של גיבורי על יש בסרט (כל עוד ברוס באנר ונטשה נותרים בשלב המבוכה), בשניהם הללו אחד מבני הזוג מבקש מהשני להרוג אותו בעת צורך, בקשה אשר גם צריכה לעמוד במבחן הביצוע בבוא הרגע. בשני המקרים, בן הזוג אשר נראה כי הוא האוהב והתומך יותר בקשר מוכן ברגע האמת לחסל את הדבר היקר לו מכל. אפילו ההקרבה הקשה ביותר לא מספיקה במקרה זה. לא מספיקים כוחות על, לא מספיק לעשות את הדבר הנכון תוך ויתור על הרצון הפנימי, לא מספיק רגע רומנטי שובר לב. בשני המקרים דומה כי ההקרבה שבהרג האחר היא גם הקרבה של הדמות ההורגת, אשר במידה רבה שינתה את אישיותה, או לפחות עיצבה אותה מחדש, בעקבות הכניסה לזוגיות.

בנקודה זו אני רוצה לעצור ולתת את הגרסה שלי לסרט ביקום של מארוול, לו הייתה ניתנת לי הזדמנות לכתוב או לביים. אני הייתי עושה סרט על ויז'ן ו-וונדה (סקארלט וויץ'). לא יהיה בו נבל אשר מבקש להשמיד את העולם – אולי איזו בקשת עזרה קטנה מטוני סטארק לקראת הסוף שתוביל לקטע אקשן אשר יסתיים במהרה. הדינמיקה של מערכת היחסים בניהם מעניינת אותי ויש בה משהו שנותר לא פתור. לכאורה, החיבור בקשר מבוסס על חוסרים. וונדה היא בעלת כוחות גדולים, אך גם סובלת מפוסט-טראומה וחוסר ביטחון. היא מגומלת בידי שחקנית צעירה (אליזבת' אולסן) ודומה כי היא צריכה הדרכה תמידית לגבי השליטה בכוחות שלה וצבירת ביטחון בתחומים רבים. ויז'ן (פול בטאני) הוא במידה רבה קול ההיגיון – יודע תמיד מה נכון לעשות, מחשב פתרונות מהר יותר מכל אדם והרי הוא איננו בדיוק אדם. ככזה, יש בו משהו מבוגר יותר, אבל למעשה הוא ילד במונחים רבים – הוא היה תודעה בלי גוף והגוף האנושי הוא משהו שעדיין מרגיש מעט זר לו. הוא רוצה מאוד להיות אנושי ולהביע את אהבתו גם בדרך הפיזית, אבל הוא מרגיש מחוץ למים בתחום זה ודווקא בת זוגו חסרת הביטחון בהיבטים אחרים לוקחת את היוזמה ומדריכה אותו בדרכי הגוף – לא רק בגוון המיני. זו מערכת יחסים אשר מבוססת על למידה והדרכה בכמה דרכים, אך ברגעים הקטנים שלה שניתן לראות בסרט הממשי (ולא זה שדמיינתי בראשי, בלי לקרוא את הקומיקס) היא עדיין לא הגיע למצב של הרמוניה או הבנה מלאה של השני, למרות שיש אהבה גדולה. אבל אהבה גדולה היא כמו הקרבה – היא פשוט לא מספיקה על מנת להחזיק מערכת יחסים. וגם אחרי שסטאר-לורד (כריס פראט) עבד קשות על מנת להשיג את גומורה (זואי סלדנה) ולגרום לה לאהוב אותו – הוא מאבד אותה בקלות, לא מסוגל להציל אותה, אפילו לא להרוג אותה.

בשני המקרים כאמור, הנוכחות לאבד את הנפש הקרובה מכל לא מפסיקה. אבל האובדן נותר בכל זאת אותו אובדן. גם במקרה שההקרבה של הנפש האבודה ביותר משיגה את המטרה והרי יש גם מקרה כזה בסרט.

תבוסת ת'אנוס

התכנית של ת'אנוס לא נבעה מרשע או נקם, אלא מהגיון. הגיון אשר יש בו משהו מאוד רלוונטי גם לכדור הארץ האמיתי בו אנו חיים ואתם קוראים את השורות הללו. יש יותר מדי אנשים (וחיות) וצמצום דרסטי שלהם יעשה פלאים למען המערכת האקולוגית, עדיף צמצום אשר לא מותיר נוכחות פיזית של גופות. יתרה מכך: ההריגה של חצי מהאוכלוסייה בכל כוכב ובכל היקום היא אקראית מבחינה אידאולוגית: אנשים הורגים על בסיס רגש ומצילים חיים על בסיס רגש, אבל יש בכך צביעות ואכזריות לאחר: ת'אנוס אינו נוקם. הוא אפילו חושב כי אלו אשר זוכים למות כחלק מתכניתו הם מבורכים והרוגים. ברגע שנכנס שיקול כלשהו לזהות המת – יש בכך העדפה לא רציונלית בלבד, הליכה נגד כללי ההיגיון. הרגש הוא זה אשר הוביל לעודף אוכלוסייה. על מנת לבצע את תכנותיו היטב, אסור שת'אנוס יהיה מונחה על ידי רגש בכל שלב והוא גם חושב שכך הוא אכן פועל. זה לא נכון באף שלב. אבל הוא מבין זאת רק במהלך הסרט, בדרך להשיג את אבן הנפש, ההכרחית לביצוע המשימה.

בהכרה בכך כי הקרבת גומורה היא אכן קורבן, הוא גם מכיר בכך כי הציל וגידל אותה מתוך בחירה בה על פני אחרים. כי הוא הורג מישהי בגלל רגשות ספציפיים, אשר מנחים גם פעולות אחרות שלו.  נפש תמורת נפש – הוא מקריב למעשה שתי נפשות: מחסל את נפש בתו המאומצת, מכיר ברגשות של נפשו שלו. זה הכרחי על מנת שיכול לשלוט ביקום ובו זמנית עושה אותו לא ראוי לשלטון ולכוח לפי קו המחשבה אשר מנחה אותו. הוא מנצח ומובס.  ותבוסה זה דבר אשר מהדהד פרק זמן ארוך יותר מניצחון.

הלהקה התפרקה

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא למעשה לא סרט של "הנוקמים" – כלומר הם נמצאים בסרט, אבל לא פועלים כקבוצה אלא כבודדים, או בקבוצת מאולתרות של אנשים אשר בהכרח מחבבים אחד את השני. כאשר קפטן אמריקה (כריס אוונס) מתקבל לחזרה לזרועות ש.י.ל.ד הוא די נעלם מן הסרט לפרק זמן ארוך, עד לקרב האחרון בסרט שהוא אולי רגע היחיד של לחימה קיבוצית, אם כי רוב הלוקחים בה חלק לא היו חלק מסרטי "הנוקמים" הקודמים או אפילו לוחמים בדרך שונה. האחים רוסו שביימו קודם לכך סרטים של קפטן אמריקה נותנים דווקא לו תפקיד קטן בהרבה מן הצפוי בתוך המארג של הסרט. כאשר ברוס באנר (מארק ראפלו) שואל אם הנוקמים התפרקו כמו הביטלס, הוא נוגע בנקודה נכונה, אף על פי שהוא אומר משהו בבדיחות דעת.

הסרט מרגיש כמו קלטת לקט של להיטי סולו ולא כיצירה מגובשת של להקה – איחוד וירטואלי בלבד של לנון ומקרטני אשר פועלים ביבשות שונות או כוכבים אחרים, כמו קלטת האוסף אשר אית'ן הוק מכין לבנו ב"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר. לא כולם מצליחים להגיע לקרב המכריע, ניק פיורי נוכח בסרט רק כהערת שוליים ולא כמי שמצליח לעשות סדר בכאוס של סצנות לחימה והקרבה בפלנטות שונות.

מוות דיגיטלי

"איירון מן" הראשון לא רק פתח את היקום הקולנועי של מארוול, אלא גם היה הסרט הראשון אשר הוקרן דיגיטלית בבתי הקולנוע בישראל, מה שהוביל למהפכה מהירה ומוחלטת בדרכי ההפצה וההקרנה בארץ. יש בכך מימד סמלי שכל סרטי מארוול חוגגים את האופציות הרבות אשר מאפשר הקולנוע הדיגיטלי. חלק מהסיבות שיש דמיון רב מדי ותחושת עייפות מקטעי הפעולה ברוב הסרטים היא הדומיננטיות של אפקטים ממחושבים ביצירת חזון הראווה הקולנועי. באותו אופן, הסרט לא מסתיים רק במוות המוני, אלא במוות דיגיטלי המוני. אנשים לא היו יכולים להתמוסס באותו אופן בקולנוע אנלוגי – הם היו יכולים להתמוסס באופן אחר דרך תעלול עריכה, הם היו יכולים לאבד פוקוס בהדרגה, אלא לא להתפזר האופן אסתטי ומרהיב. למות פיקסל אחרי פיקסל. אולי כמו כונן קשיח אשר לפתע הספיק לעבוד או ענן אשר השרתים שלו נפלו. כמעט מפתה לחשוב כי הפתרון בסרטים הבאים יגיע על ידי התגלית שמישהו חשב להכין עותק גיבוי של האוכלוסייה למקרים מסוג זה.

אני יודע שמדובר במחשבה מופשטת שמדברת מראש רק לחלק קטן מן הצופים אשר מודע לפן הטכנולוגי, אבל נראה כי הסיום הזה מהווה גם משהו לגבי טבעו של הקולנוע העכשווי – הוא כבר לא שיחזור פיזי של מציאות, אלא משהו וירטואלי בלבד. הוא לא עותק פילם אשר ניתן להחזיק ביד, לא משהו אשר יעלה בלהבות או יאבד את הצבע הטבעי שלו עקב תחזוקה לקויה. הוא פשוט מתמוסס לחלוטין בהינף אצבע. הוא לא מותיר סימן, מת באופן אשר בני אדם לא מתים בה, מת באופן אשר אינו מייצג מציאות אלא משהו נשגב יותר. גיבורי על לא מתים כאחד האדם – הם אפילו לא ממש מתים, רק מתמזגים על האוויר והופכים לריק. יש בכך משהו שובר לב. זהו ללא ספק סוף עצוב באופן שכמעט אינו נראה בשוברי קופות (והקהל גם רוצה בסוף כזה מדי פעם), אך כאמור יש בו גם משהו מרהיב, סוג של ביטוי שלם של המקום בו הטכנולוגיה של הסרטים נמצאת בימינו. מקום בו הטכנולוגיה חשובה יותר מהאנושיות. כי עד לסצנה שאחרי הקרדיטים, אין עדות למוות של בני אדם רגילים, אין כמעט בני אדם רגילים אשר נוכחים בסרט. העניין הוא לא להציל את כדור הארץ או את האנושות, אלא להציל את האלים. את המיתוסים. את הדימויים. הדימויים אשר הם חשובים יותר מן ממשות והם נעלמים כפי שדימויים נעלמים – בלי צורך בקבורה.