פסטיבל דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות לסרטים שכבר ראינו

בעוד עשרה ימים ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל דוקאביב המוקדש לקולנוע תיעודי, שהשנה מציין את שנתו ה-20 וכבר מזמן לא צריך הקדמות. בשנים האחרונות הפך הפסטיבל לאחד מאירועי התרבות המשמעותיים ביותר, ובפסטיבל קולנוע שנותן פייט גם לגדולים שעל הר הכרמל ועל הרי יהודה.

אנחנו, כבכל שנה, מקדימים את החגיגה עם נבירה נלהבת בתוכנייה העמוסה, כדי לעזור לכם להתמצא בין כל הסרטים עם המלצות ואזהרות מטעמינו. השנה הספקנו לראות 25 סרטים, הכי הרבה שאי פעם הצלחנו (זמן טוב להודות ליח"צ הנפלא של הפסטיבל על העזרה הגדולה), ועדיין אנחנו מרגישים שעדיין לא גירדנו את כל מה שיש לפסטיבל להציע.

בנוסף לאלו המפורטים בהמשך, ישנם שני סרטים מדוקאביב 2018 עליהם כבר כתבנו בעבר. או יותר נכון לומר שעליהם כתב עופר בעבר. הראשון הוא האפוס של פרדריק ווייזמן "אקס ליבריס – הספרייה הציבורית של ניו יורק" עליו כתב עופר מפסטיבל ונציה, והשני הוא "ערפל ירוק" שהופיע בסקירת סרטי קולאז'. אור מצטרף בחום להמלצה הזו.

מעבר לסריטה, אם מעניין אתכם, תוכלו למצוא התייחסויות נוספות שלנו. אורון ראיין את הבמאי ברט מורגן למגזין תקריב, ואור יפרסם בסוף השבוע ארבע המלצות ושתי אזהרות במגזין G של "גלובס".

כל הסרטים מסודרים בסדר אלפבתי (להוציא את הדאבל הקצר של עופר בסוף הפוסט).

"RBG – רות ביידר גינסבורג"
(אורון שמיר)

קשה עד בלתי סביר לצאת מהסרט הזה בלי להצטרף למועדון המעריצות והמעריצים ההולך וגדל של רות ביידר גינסבורג. המשפטנית האמריקאית חמורת הסבר הפכה בשנים האחרונות לסמל פמיניסטי ומקור למרצ׳נדייז אינטרנטי בזכות דור המילניאלז, מה שיצר הערכה מחודשת לכל פועלה למען צדק ושיוויון הן כפרקליטה והן כשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית בו היא מכהנת מאז אמצע שנות ה-90. אבל הסיפור של רב״ג מתחיל עוד באמצע המאה הקודמת, במוסדות בהם למדה חוק ומשפט ובמאבקים הרבים שניהלה כאישה קטנת קומה ובלתי מתלהמת בגן החיות של עולם המשפט האמריקאי. כמחווה אוהדת ואוהבת, הסרט נוצר בצלמה – קומפקטי, רהוט, יסודי ומעמיק, מתריס, מרגש ברמות שלא יאמנו (בטח יחסית לדוקו על משפטנית לא סנסציונית דווקא) ובעיקר נשי. זה ניכר לא רק בעובדה שביימו אותו שתיים, ג׳ולי כהן ובטסי ווסט, אלא גם שרוב הצוות מאחורי הקלעים מורכב מנשים, מן הצלמת והעורכת ועד המלחינה.

הדימוי של כותרות הפתיחה מקפל בתוכו את תמצית הסרט כולה – שמות הנשים המעורבות בפרויקט מרצדים על רקע מונומנטים מוושינגטון הבירה, בעוד ערוץ הסאונד מתמלא בדברי לעג ותוכחה שנאמרו על הגיבורה לאורך השנים המוגברים בעזרת מוזיקה קלאסית (שתשוב גם בהמשך יחד עם לא מעט אופרה, תחביב נודע של ביידר-גינסבורג). כך מניח הסרט את היסודות למוטיב המתגלגל שלו – נשים המבקשות לתפוס את מקומן בעולם כוחני ודורסני שלכאורה משקף חוק וממשל אבל מלא בדעות קדומות ודרכים רבות לפרש את הצדק. על פי הסרט, RBG התנהלה בעולם הזה כ-RPG, כלומר כמו רקטה שלא עוצרת גם אם עליה להכניע טנקים בדרכה לצמרת. היא לא הייתה מוכנה להיות מוגדרת בידי המין שלה, המראה המצודד (תמונות הארכיון גרמו לקהל עימו צפיתי בסרט להתפעלות רבה), או העובדה שבתחומים רבים נאלצה לפרוץ דרך או להיות מהראשונות שפוסעות מחדש בשביל טרי יחסית. היא גם לא ויתרה על שום נדבך אחר בחייה, בזכות בעל שנשמע אגדי ותמך בה בכל מובן ועם היותה אם לשניים וכעת גם סבתא לנכדה שלומדת אף היא משפטים, אבל בעולם שונה מאוד – לא מעט בזכות סבתא שלה.
הסרט ישודר ב-yes דוקו.

"אי הרוחות הרעבות" – Island of Hungry Ghosts
(אור סיגולי)

מבחינתי מדובר בהמלצה הקלה ביותר מבין סרטי הפסטיבל שראיתי מבעוד מועד. זאת מכיוון שמעבר לעשייתו הנפלאה, "אי הרוחות הרעבות" הוא סרט מתקשר מאוד, כזה שיכול לפעול גם על צופים שאינם בהכרח מחפשים את החוויה הכי אינטלקטואלית ומקודדת שיש, אבל מצד שני יש בו רבדים קולנועיים לאלו שמחפשים קצת סאבטקסט.
סרטה של גבריאל בריידי מתרחש כולו על אי חג המולד האוסטרלי, ועוקב בעיקר אחר עובדת סוציאלית שמטפלת בפליטים שנכלאו במתקן המעצר שבמקום הפסטורלי הזה. דרך עיניה אנחנו רואים את סיפוריהם ומאבקם בעולם שאיננו מאפשר להם לחיות, כאשר תוך כדי אנחנו נחשפים לתושבי המקום ולפולחנים שלהם. מה שיוצא דופן במקום הזה, הוא הכבוד הרב שרוחשים שם לסרטנים אדומים שיכולים לחיות מאות בשנים. בריידי מייצרת הקבלה מרתקת בין היחס לפליטים והיחס לסרטנים, מציגה לנו בעדינות קולנועית יפייפיה את הקשר שלנו לטבע והחלוקה הלא הוגנת שאנחנו מייצרים.

הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא גם כזו שהופכת אותו לדיון מרתק. בסרט אנחנו נחשפים, כאמור, לסיפורים קשים מאוד של אנשים שברחו מסכנות חיים ואין להם שום מקום אותו הם יכולים להגדיר כשלהם. עם זאת, את כל זה אנחנו מקבלים דרך האישה הלבנה, והקשיים האמיתיים שאנחנו חווים הם שלה. באקלים הנוכחי של ייצוג, הבחירה בה כגיבורה של סרט על תחלואות בני האדם בצבע עור שונה מרגיש לא נוח.

"איש מודרני" – A Modern Man
(אור סיגולי)

קשה להיות צ'ארלי סיאם. מצד אחד הוא חתיך לוהט, מצד שני הוא נולד למשפחה סופר עשירה, מצד שלישי הוא מדגמן לחברות בשמים, ומצד רביעי הוא כנר פנומן שקיבל מעמד של כוכב רוק בעולם המוזיקה הקלאסית. כאמור, מאוד קשה להיות צ'ארלי סיאם, ואת זה רואים בסרט שעשו עליו. ממש מכמיר לב לראות אותו שואל שאלות הרות גורל על עצמו והאם הוא בכלל מאושר מכל השפע הזה שמקיף אותו, ולכן הוא פשוט נוסע בעולם, עובר מהופעה להופעה ומאירוע לאירוע, מדבר עם נשים יפות על זה שהוא לא בטוח שהוא מחפש זוגיות, ומביט על העולם במבט עגום ופוטוגני להחריד.
על פני כשעה ועשרים של צפייה באיש שיש לו הכל מתבכיין על זה שהוא לא מוצא את עצמו או משהו בסגנון, שאלתי את עצמי מי החליט שסיאם הוא דמות מספיק מעניינת לסרט באורך מלא, או שאולי הבמאית פשוט התאהבה בו ושכחה לבדוק האם יש פה משהו יותר מאשר כנר אובר-פריבליג'ד שהחיים היו טובים אליו מדי. לא שאפשר להאשים אותה, אני גם התאהבתי בו בהתחלה, אבל הריקנות והשעמום שלו סגרו את זה לגמרי בשלבים יותר מאוחרים של הסרט. זה מין דוקו סלב חנפני וחסר ערך, שבעיקר גורם לנו להיזכר שיש אנשים שקיבלו קלפים הרבה יותר טובים מאתנו. אם זה מה שעושה לכם את זה, רוצו לראות את "איש מודרני" (הסרט ישודר בהמשך ב-HOT8ׂׂׂ).

"באהבה, ססיל" – Love, Cecil
(אור סיגולי)

יום אחד מישהו יצטרך לשאול את עצמו איך יוצא שהאנשים הכי מקוריים ויוצאי דופן בהיסטוריה, תמיד מקבלים את הטיפול הקולנועי הכי שגרתי ומשמים (כמובן שיש יוצאי דופן, למשל "קראמב" שיוזכר בהמשך). כמו "איש מודרני" שהוזכר ממש פה למעלה, כמו סרט נוסף מדוקאביב בשם "אנטוניו לופז" שעליו אחסוך מילים כי גם ככה התחלתי פה רע, ככה גם "באהבה, ססיל". ההבדל עם האחרון, שביימה ליסה אימורדינו ורילנד, הוא שהאומנות של מושא הסרט, צלם ומעצב האופנה האגדי ססיל ביטון, היא כל כך מדהימה, כל כך בלתי ניתנת לתיאור במילים, שעל אף דרך העשייה חסרת הייחוד של "באהבה, ססיל", אפשר להביט בה זמן רב והלב פשוט נפתח לקראתה.

לצופי הקולנוע ביטון מוכר בעיקר כזוכה האוסקרים מאחורי העיצוב של "ג'יג'י" ו"גבירתי הנאווה", שניים מהסרטים הכי מרהיבים ויזואלית מתור הזהב של אולפני הוליווד בשנות החמישים והשישים. אבל מתברר שלאיש הזה, שהקדיש את חייו לחיפוש אחר היופי (וחי נפשי כמה שהוא מצא אותו), יש היסטוריה מדהימה של צילום ואיור שהשפיעה על האופנה מאז ועד היום. קשה לתאר את הכישרון של האיש הזה, העין המדויקת שלו, המקוריות של עיצוביו. הוא גם מתראיין היטב ויש מספיק חומר תיעודי עליו כדי להביא את אישיותו כמו את מורשתו, כך שבהחלט יש ממה ליהנות, ולאנשים בעלי רגישות לאסתטיקה הצפייה בו על מסך גדול יכולה להיות חוויה משמעותית. עם זאת, כסרט אין לו משהו אקסטרה להביא, ועל כן פשוט מדובר במעקב אחר אחד הגאונים של עולם העיצוב.

"ביזבי 17'" – Bisbee '17
(עופר ליברגל)

ביזבי אריזונה היא עיירה שלווה למראה סמוך לגבול ארה"ב-מקסיקו. בעבר זו הייתה עיירה של כורים והכלכלה בה שגשגה, אך כיום המכרות סגורות והאוכלוסייה קטנה והפכה לענייה יותר. כמו כן, ב-1917 התרחש בעיירה אירוע היסטורי מדהים ותקדמי אשר עדיין מהווה צלקת פתוחה, ודילמה מוסרית מתמשכת לאלו אשר מודעים לו. מכיוון שיש הרבה מאוד מה להסתיר לגבי אותו אירוע, גם בעיירה עצמה לא כולם יודעים את הפרטים על המקרה אשר עיצב את ההיסטוריה של המקום ואולי גם של מקומות רחבים יותר. האופן בו נפתר במקום סכסוך עבודה על תנאי בטיחות וצמצום האפליה במכרה מרמז על הבחירה של ארה"ב כולה במפגש בין התאגידים לאיגודי העובדים, בין קליטת מהגרים ושוויון בין בני אדם לבין שימור ההגמוניה הלבנה-פרוטסטנטית: השריף המקומי, בשליחות בעלי המכרה ועשירי העיירה, קיבץ במגרש בייסבול כ-2,000 כורים שובתים, ואנשים אשר הביעו תמיכה בהם, והעלה אותם לקרונות שלקחו אותם למדבר בניו מקסיקו, תוך איום שלא יעזו לחזור ובלי לספק להם פתרון כלשהו במקום עליו גורשו (זה נפל על גורמים אחרים ולא נידון בסרט).

את הסרט על האירוע יצר הבמאי רוברט גרין ("קייט מגלמת את כריסטין"), במאי אשר תמיד עוסק בייצוג ההיסטוריה לא פחות מאשר הוא עוסק בהיסטוריה עצמה. כך, ביזבי 2017 היא גיבורה בסרט כמו ביזבי 1917, וכל אדם שמופיע בסרט מספר מעט על עצמו ועל המחשבות שלו על המקרה, אשר מהווה פשע לא אנושי עבור רבים והחלטה נכונה עבור אחרים. הזהות האתנית של רבים מן המגורשים, כמו גם הקרבה לגבול, הופכת את המקרה לאקטואלי אם כי גרין מקפיד להראות כי המצב הפוליטי בכל תקופה הוא רב רבדים ולא בהכרח מתחלק לניגודים קלים לקטלוג.

גם את אופי הסרט עצמו קשה לקטלג: הוא מספר את הסיפור בששה חלקים ודרך לא מעט יצירות אמנות והנצחה שנוצרים עקב העלאת העניין באירועי העבר, בין היתר על ידי יוצרי הסרט עצמו. הרובד העיקרי הוא שחזור עתיר נציבים של הגירוש, שנועד להתבצע ביום המציין 100 שנה לאירוע. אבל גרין ואנשי המקום מבצעים שחזור גם של הימים המובילים לאירוע ומציגים בעיירה/בסרט את העבר דרך שחקנים ואנשים אשר לוקחים על עצמם לגלם דמויות, כולל שחקנים ראשיים ושחקני משנה ובניית עלילה מלודרמטית, חלקה זוכה לעיגון היסטורי בעדויות וחלקה נראה כהשערה או עבודה תסריטאית. הדיון באיך לבצע את השחזור ואיך לייצג את המקרה עולה גם בדברים של המרואיינים בסרט, שמגיע גם לז'אנרים שונים כמו טלנובלה, סרט מוזיקלי ומערבון. דיון כזה בייצוג יכול לפעמים להשתלט על הסרט והדבר קרה במידה מסוימת בסרטו הקודם של הבמאי, אבל כאן העוצמה של המקרה והיכולת להסביר ולנמק כל החלטה בעיקר דרך עוצמת הדימוי הופכת את הסרט ליצירה קולחת, מרתקת ומתסיסה.

"בית אפור" – Grey House
(אור סיגולי)

הקולנוע התיעודי, באופן ידוע, הוא סוג עשייה שכולל בתוכו אין סוף סגנונות ודרכי מבע. די מדהים לראות אילו סרטים שונים ומגוונים יכול אירוע קולנוע כמו דוקאביב להביא, בין דברים כמו "אהבה, ססיל" לבין "בית אפור", שתי יצירות הפוכות לחלוטין זו מזו. "בית אפור" הוא בעצם פואמה ויזואלית, כזו שאין בה נראטיב או התפתחות, אבל מייצרת חוויה נפלאה לאילו שלא ילכו נגדה ויתנו לה להוביל.
סרטם של אוסטין ג'ק לינץ' ומת'יו בות' הוא מבט על נושא הבית, אבל כזה שגדול יותר מהגדרות או יכולת לשים אותו תחת כותרות. הוא מחולק, בערך, לשלושה חלקים. הראשון הוא עיסוק במתקן קידוח נפט אליו מגיעים העובדים לחודשים ארוכים של ניתוק מהמשפחות שהשאירו מאחור או מהעבר ממנו הם שואפים לברוח, השני נכנס לתוך בית כלא שבא בניגוד לבחירה "בכליאה" של החלק הראשון, והשלישי הוא כבר נטול מילים או גיבורים לחלוטין והוא כולו בתוך בית חלומות מבודד שיש בו הכל, אבל בגלל המסע שהגענו אליו עד כה רק מחריף את המחשבה שאולי כל בית הוא סוג מסוים של כלא, בין אם פיזי או מנטאלי.

"בית אפור" הוא סרט של מחשבות, של צילומים מרהיבים שבגלל הדרך בה הם נערכו מייצרים שפה שונה ומשמעות אחרת מזו המיידית. בעיני מדובר באחד הסרטים הטובים שראיתי מתוכנית הפסטיבל, כזה שנשאר אתי זמן רב לאחר הצפייה בו גם כי הוא עשוי נפלא וגם כי – בצורה ייחודית ומרתקת – גרם לי לחשוב מחדש על ההגדרות הכל כך מובנות מאליהן של בית ומחסה.

"גברת פאנג" – Mrs Fang
(עופר ליברגל)

הבמאי סיני וואנג בינג ("שלוש אחיות") יציג החודש בקאן סרט חדש נוסף, באורך 8 וחצי שעות. "גברת פאנג", שזכה שנה שעברה בפרס ברדלס הזהב בפסטיבל לוקרנו הוא רק באורך שעה וחצי, אבל גם הוא דורש מהצופים להסתכל בדבר שלרוב יש דחף לא לראות: פני המוות. ליתר דיוק, פניה של אישה קשישה בשם גברת פאנג, אשר כבר אינה יכולה לתקשר היטב עם הסביבה וספק אם היא מבינה את המתרחש סביבה. בינג, במאי אשר מעדיף מבט ארוך על פני התמקדות בדרמה, משתמש לא פעם בקלוז-אפים ארוכים על פניה של גברת פאנג, חושף את היופי שלה ואת המאמץ להמשיך לנשום ולהביט, אלא שאולי זהו מאמץ כואב וחלקים אחרים בגוף מבקשים למות. אבל המוקד בסרט אינו רק בה, אלא גם בכפר הסובב אותה – בעיקר בבני המשפחה שעדיין מנסים ליעל את אופן הטיפול בה בימיה האחרונים וכן את הסידורים שיש לעשות לאחר המוות. הם אוהבים את האישה אשר עומדת למות, אבל כבר השלימו עם גורלה, והדאגה לשלומה נראית לעתים כמו מטלה. בנוסף, החיים בכפר ממשיכים והסרט מראה לא מעט ממאמצי הדייג בסביבה. הסרט צולם כשנה לפני מותה ובימים האחרונים של חייה וככזה הוא מאפשר מבט על שלבים שונים של החולי.

יש חוסר נחת מבחינה אתית בצפייה באישה בימיה אחרונים, עם הסכמת בני משפחתה אך בעדר יכולת שלה עצמה לתת הסכמה. יחד עם זאת, הצפייה בגופה באותה בשלבים האחרונים של מחלת האלצהיימר מעלה את השאלה האם סוגיה של הכבוד או הקשר לזהות אשר הייתה לגברת פאנג לא נוכח יותר בקרב מי שזוכר אותה בשיאה וזוכר גם את האישיות שלה, כלומר בני המשפחה ולא היא עצמה. אולם במקרה זה עולה השאלה מה הופך את הגוף הגוסס של גברת פאנג לאנושי, כאשר דומה כי אין אנושי יותר ממנו, גם בעדר יכולת תזוזה גדולה או הפנמה של המצב. סרטו של בינג לא מכיל הפתעות וכוחו נובע גם בגלל הקצב האיטי שלו, המבט הארוך על כל רגע והחזרה על טענות גדולות לגבי משברים אשר עולים, כמו בן משפחה אשר אינו חוזר לבקר את הגיבורה לפני המוות הסופי. הסרט הוא סוג של הצדעה לכפר הקטן הסיני ולמנהיגי הכבוד למשפחה חיה ולמעבר לעולם המתים והוא נבנה גם על הפער בין הכבוד שהוא מעניק לגיבורה ושבירת הכבוד של צילום שלה כאשר היא עדיין היא עצמה, אבל כבר לא באותו אופן.

"ההרוג ה-17"
(אור סיגולי)

לפני כמה שבועות התבקשתי להשתתף במשאל הסרטים הישראלים הגדולים ביותר בכל הזמנים של כתב העת סינמטק, אותו משאל שהביא ל"וואלס עם באשיר" את תואר הסרט הישראלי הטוב ביותר, כך על פי רוב המבקרים שנבחרו להצביע בו. אתוודה שסרטו של פולמן לא היה בעשירייה שלי, אבל בכל זאת הצלחתי להכניס לשם סרט תיעודי אחר, שאמנם לא מצא לעצמו מקום ברשימה ההיא אך להפתעתי ולשמחתי הוא מוקרן בדוקאביב השנה ויאפשר לקהל חדש לגלות אותו.
הרבה לפני "סירייל", "הג'ינקס" ו"המתחזה", מסתבר שהיה לנו סוג של סרט חקירה דוקומנטרי כחול-לבן, מבית היוצר של אחד מבמאי התעודה המובילים של ישראל, דוד אופק. ב-2003, אופק, יחד עם רון רותם, יצא לנסות לפענח מיהו ההרוג האלמוני היחיד בפיגוע תופת שהתרחש באוטובוס שנסע מתל אביב לטבריה. הם אוספים עדויות, מחברים אינפורמציה, ובונים מסע שהמילה "מרתק" קטנה עליו.

אתוודה שלא ראיתי כמות מספקת של סרטי תעודה ישראלים כדי לעמוד מאחורי המשפט הבא שלי באופן מוחלט, ובכל זאת – זהו לחלוטין הדוקומנטרי דובר העברית המוצלח ביותר שאני מכיר. אם זה לא מספיק, בסרט יש גם את אחת הסצנות הגדולות של הקולנוע הישראלי, תיעודי או בדיוני, והוא הרגע בו מגיע להופעת אורח בלתי נשכחת צייר הקלסתרונים גיל ג'יבלי, שנובר בזכרונו של אחד העדים כדי להוציא תיאור של אותו הרוג מסתורי. ראיתי את הסרט לפני שנים במהלך לימודי בסם-שפיגל והוא לא עזב אותי מאז. לכן תארו לכם את הפתעתי כאשר כמעט עשור לאחר מכן גיליתי שאותו גיל ג'יבלי יושב ממש משרד לידי במערכת "גלובס". עדיין לא העזתי לבוא ולדבר אתו.

"היער הקסום" – The Ancient Woods
(אור סיגולי)

לאוהבי סרטי טבע, "היער הקסום" (לא לגמרי ברור לי התרגום העברי ל"היער העתיק", אבל זורם) הוא מתנה גדולה מטעם דוקאביב. הוא מתרחש על פני שנה ביער, ובכן, עתיק, בליטא שם דרים סנאים, חסידות, זאבים, צבאים ותאואים, מנהלים את שגרת יומם, אוגרים אוכל, בונים מקומות מחייה, ובאופן כללי מזכירים לנו כמה הפלאנטה הזו מדהימה.

מינדאוגס סורווילה הבמאי בהחלט הצליח להישען על אימג'ים מדהימים ועל האנושיות שמקרינות החיות, מוותר לחלוטין על מיני דברים שהפכו את סרטי הטבע האחרונים לנגישים יותר כמו למשל בניית נראטיב כלשהו או וויס-אובר שמקרב אותנו למתרחש. זה סרט מאוד סגפני בהקשר הזה – רק הצילומים של החיות בסביבתן הטבעית. זה מקסים ויפייפה, אבל קחו בחשבון שזה כל העניין.
לאלו החוששים מסרטי טבע, אשמח לספר שהסרט פחות מראה לנו את הצדדים האלימים של הטבע, כך שלא נצטרך לעמוד מול רגעים קשים של חיות נטרפות או מפוחדות. עם זאת, בכל זאת יש בו סצנה אחת שאני מצאתי קשה מאוד לצפייה, והוא טבח שמבצעות ציפורים בשבט צפרדעים שנתגלה להן. הסצנה הזו מובאת פעמיים, לראשונה בצורה ישירה כך שקשה להבין מה לגמרי קורה שם, אבל אז שוב בהילוך איטי שמגלה לנו את האימה הזו. וזו גם סצנה בלתי נגמרת. את שמן הטוב של בעלי הכנף הרעבתנים האלו מצילים גוזלי הינשופים, באמת אחד הדברים הכי חמודים שראיתי. אלו הדברים שלקחתי מ"היער הקסום".

"הנסיך והדיבוק" – The Prince and the Dybbuk
(עופר ליברגל)

ההיסטוריה של הקולנוע, כמו כל היסטוריה, מלאה בדמויות חשובות אך נשכחות. כזה הוא מיכאל ושינסקי, במאי מצליח וחשוב בקולנוע הפולני שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה הפיק קולנוע שעבד באיטליה על סרטי פאר ענקים. ושינסקי, כמו יוצרים רבים אחרים, היה אדם מרובה סתירות, בעיקר ביחס ליהדות שלו: הוא התגייר בשלב כלשהו, אך הסרט הכי אישי שלו (הסרט הכי מוכר שלו כיום כבמאי) הוא עיבוד למחזה "הדיבוק" בידייש, השפה בה נכתב המחזה. הסרט אודותיו חושף את סיפורו מורכב ומעניין אשר משלב בין היסטוריה יהודית להתלהבות סינפלית, גם אם הוא עושה זאת בצורה לא אחידה: לצד קטעים מרשימים הלקוחים מסרטיו או יומנו, קיים הניסיון לבנות את סיפורו כתעלומה והשיחה עם אנשים הקשורים עליו אך לא בהכרח זוכרים אותו בישראל, פולין ואיטליה – ניסיון זה מרגיש מעט מאולץ.

"הקללה" – El Espanto
(אור סיגולי)

יש איזשהו כפר בארגנטינה שבו התושבים לא מאוד מאמינים ברפואה קונבנציונלית. לא בטוח האם זה בגלל שרופא משפחה הוא פריבילגיה שאין להם בעקבות המרחק מהאזורים המיושבים או שמדובר בתפיסת עולם מסורתית ועתיקה, אבל הם מרפאים זה את זה בעזרת אנרגיות ומיני כוחות מיוחדים שהם חושבים שיש להם. יש בזה משהו יפה דווקא, כלומר קולקטיב של אנשים שהחליטו להישען על אנרגיות ריפוי כדי לעזור זה לזה, וזאת הם עושים ללא תמורה כי זה יהרוס להם את הקארמה החיובית. זאת עד שמתחילים לדבר על המחלה המסתורית הנקראת "אספנטו", ואז מתגלה הגרעין הפרימיטיבי והחשוך של חיי הקהילה שם, בעיקר מכיוון שיש רק איש אחד שיכול לרפא את "המחלה" הזו, אבל הוא לגמרי המוצא האחרון. לא רק בגלל שקשה להגיע אליו, אלא מכיוון ששיטת הטיפול שלו מעוררות חשד מאוד גדול.

"הקללה" הוא מסוג הסרטים האלה שאיך שלא הופכים את התקציר שלו, זה הרבה יותר מרתק מהסרט עצמו. סרטם של פבלו אפארו ומרטין בנחימול הוא בעיקר טוקינג-הדס של התושבים שם, ועל אף שהעריכה מייצרת כמה רגעים משעשעים במעבר בין הסיפורים, בכל זאת ישנה הרגשה של הליכה במעגלים. בנוסף, קשה לדעת כיצד להתייחס לתושבים האלו, שמצד אחד נראים כמו אנשים פשוטים ורגילים שפשוט חיים את חייהם, ומצד שני לא מפחדים מגילויי הומופוביה מעוררת רתיעה. נראה שהבמאים הבינו שאין פה כל כך חומר לסרט, ועל כן משבצים במהלכו כל מיני קווי עלילה שלא הולכים לשום מקום, כמו מישהו שמוצא את מותו באישון לילה ולא בטוח אם במקרה או בכוונה (כנראה במקרה, אבל ממש מנסים לגרום לנו לחשוב שיש פה איזה קטע אפל), או אותו איש מסתורי שמרפא מחלות מסתוריות, שהסרט מנסה לבנות סביבו מיתולוגיה אבל המניפולציה די נחשפת.
בסופו של דבר יש יותר מדי סימני שאלה ב"הקללה", ולא מהסוג המסקרן.

"חורף שמח" – Happy Winter
(עופר ליברגל)

בפסטיבל העמוס בסרטים על נושאים קשים ומטרידים, סרטו של ג'ויבאני טוטארו יכול להספק הפוגה מעט יותר אופטימית, מצחיקה ומהנה,  גם אם הסרט לא מייצר תמונת עולם לגמרי שלווה ולא חף מביקורת כלפי חלק מן המתרחש בו. הסרט מתרחש בחוף בסיציליה בחודשי הקיץ, תקופה בה משפחות רבות נופשות למשך כל התקופה בשורות של בקתות על החוף. טוטארו עוקב אחר המכלול האנושי וגם על כמה דמויות חוזרות: מוכר שתייה בחוף המסביר לבנו על סודות העסק, גבר הרץ למושב בעיירה על בסיס מצע מאוד ימני, זוג נערים המוצא מקומות להתמזמז ועוד. הסרט מכיל רגעים של אירוניה ואבסורד, אך הוא בעיקרו מלא באהבה לדמויות שלו, לתרבות הנופש על השמחות והאכזבות אשר היא מביאה עמה (למשל: צפייה במשחקי נבחרת איטליה בכדורגל). הצילום בסרט פשוט רוב הזמן אבל כולל גם כמה צילומים מרהיבים מן האוויר ומן הים, אשר תורמים רובד נוסף לחוויית הצפייה.

"חלקה 35" – Carre 35
(אור סיגולי)

אריק קארוואקה, צרפתי ממוצא מרוקאי, יוצא לברר מה קרה לאחות הגדולה שהייתה לו ואותה לא הכיר, שכנראה מתה בגיל מוקדם ואותה ניסתה אמו להסתיר במשך שנים. את הטרגדיה המשפחתית הזו קארווקה שוזר בהיסטוריה של צרפת ומרוקו, בסיפורם האישי של הוריו ובסיפור הגדול יותר של מוצאו. על אף שהסרט בנוי בצורה מעט מסורבלת ולוקח קצת זמן להבין מי נגד מי, אי אפשר שלא להעריך את הנראטיב שבחר קארווקה ולהתרגש מאוד מהסיפור העצוב שאמו, אחת הדמויות המרתקות ביותר בתכנייה, סוחבת על עצמה. לעיתים קארוואקה לוחץ קצת חזק מדי על המסתורין, למרות שבשלב מאוד מוקדם ברור מה קרה, אבל כסרט על התמודדות עם אבל והדחקה, "חלקה 35" הוא אחד הטובים של דוקאביב השנה.
מזהיר שיש מספר סצנות של תמונות ארכיון קשות לצפייה. מצד שני, העולם הזה הוא מקום אכזרי. צריך להתמודד עם זה.

"כלבים נובחים רחוק" – The Distant Braking of Dogs
(עופר ליברגל)

לא רק קולות כלבים מגיעים מרחוק בסרט זה, אלא גם קולות המלווים מלחמה. הסרט מצולם בכפר אוקראיני קטן, המצוי בלב תו התפר בין האזור הנמצא בשליטה רוסית (או פרו-רוסית) והאזור שנותר בשליטה אוקראינית, כלומר אזור שליו שהפך בשנים האחרונות לזירה של מלחמה סבוכה, אשר גם גיבורי הסרט יכולים היו להיות נאמנים לכל אחד מן הצדדים. אלא שאלו גיבורים אשר דומה כי הם הכי רחוקים ממלחמה: אישה מבוגרת ושתי נכדיה (משתי בנות שונות) אשר נותרים בכפר כי זהו ביתם. הסרט מתאר את העבודה הקשה על מנת לכלכל את המשפחה, את הכאב שבאובדן מכרים וקרובים ובחירות קשות שהמלחמה מאלצת את האנשים לעשות. אולם הלב הוא הדינמיקה המשפחתית, הסמכות של סבתא כדמות מחנכת לעומת דמויות סמכות אחרות בחיי הילדים, חלקן פחות חינוכיות ואף מסכנות את שלום הילדים. הבמאי הדני סימון לרנג וילמונט יצר סרט אשר לוכד את הקהל קודם כל דרך בחירת הנושא והגיבורים, שכן קשה להישאר אדיש למלחמה. אבל הוא שומר על עניין דרך עידון במשך התיאור וגם משחק עם חשיפת פרטי המידע לקהל, כאשר חיי המשפחה עוברים במספר תמורות בתקופה המתוארת בסרט.
הסרט ישודר ב-yes דוקו.

"ממלא מקום" – Standby Painter
(עופר ליברגל)

אמיר יציב הישראלי וגי סלאבינק הבלגי חברו ליצירת סרט זה, אשר צולם ומתרחש בפולין. תחילה נדמה כי מדובר במקרה בלשי פשוט: ציור של קלוד מונה נשדד ממוזיאון קטן והוחלף לזיוף, כנראה על ידי סטודנט שהחליף את הציור כאשר השומרת הייתה במקום אחר. הסרט נעזר בצילום חקירת המשטרה אשר שחזרה את האירוע, כמו גם בציורים של מה שלכאורה התרחש וראיון עם הגנב עצמו. אלא שזה רק השלב הראשון של היצירה, אשר משחזרת לפרקים את הסגנון של מונה ולפרקים את הסוגה הקולנועית של סרט בלש, ומשחקת היטב עם המידע אשר היא חושפת בפני הצופה, באופן המראה שניתן להעמיד זיוף כמקור בכמה וכמה אופנים, לא רק בנוגע לציור. או במילים אחרות: יש יותר מסיבה אחת שהסרט הזה נמצא בקטגורית "עומק שדה" לקולנוע שהוא גם תיעודי אבל גם משהו מעט שונה.

"מקווין" – McQueen
(אורון שמיר)

בעידן שבו סרטים תיעודיים מגיעים כבר בכל אורך אפשרי, החל ממשבצת 40 הדקות החביבה על האוסקרים ועד סדרות לצריכה מסיבית בנטפליקס ודומיו, יש גם סרטים שלא מצאו את האורך המתאים להם. או שאולי עדיף לכתוב את הגזרה הכי מחמיאה, היות ומדובר בסרט על מעצב האופנה אלכסנדר מקווין. זהו סיפורו של האדם שמאחורי המותג – לי אלכסנדר מקווין, בחור בריטי שהגיע משום מקום פינת לונדון, ממשפחה קשת יום, שמעבר לבית אופנה על שמו גם הספיק לעבוד בחייו הקצרים עבור ג׳יבנשי וגוצ׳י. סיפורים כמו של מקווין שהגיע מהיכן שהגיע ועיצב מותגי יוקרה, הוא סוג של הוכחה לכך שכשרון הוא מתת אל. או שאולי היו אלה השורשים הסקוטיים האצילים של המשפחה שיצקו אל הדי.אן.איי. שלו את המשיכה למעמדות הרמים? אולי זו הילדות של מקווין ובמיוחד פצע מסויים בעברו ששיחררו מתוכו את מלוא היכולת האמנותית המיוסרת, בעוד סרט שתומך בתיאוריה (המאוסה בעיניי) לפיה אמנים אמיתיים יוצרים רק מתוך הכאב שלהם?

הסרט מחליט שלא להחליט ובמשך חמישה פרקים מציע כל אפשרות. החלוקה לפרקים, כל אחד מהם על שם תצוגת אופנה מפורסמת של מקווין, דווקא הייתה יכולה לתחום את הביוגרפיה הקצרה אך סוערת של המעצב. אך למרות שהסרט נע באופן יחסית כרונולוגי, מראשית דרכו כתופר וגוזר צעיר ועד לתהילת עולם שסחטה את נפשו, כל פרק מזגזג בזמנים ומלהטט בין נושאים ורעיונות במטרה לנסות להכיל את מלוא האישיות של מקווין. התוצאה כאוטית כמעט כמו האמן עצמו, וזה לזכות הסרט, כולל שילוב של דימויים מטרידים מהסוג שהשפיע ומושפע בו זמנית מעיצוביו של הגאון. אבל אם במשך כמעט שעתיים הסרט רק מנסה לפצח את דמותו אבל נשאר על פני השטח, כאן כבר נגמרת ההקבלה בינו ובין מושאו. תצוגות האופנה של מקווין היו הרבה יותר מדוגמניות בבגדים בלתי לבישים צועדות על המסלול, וכללו אימפקט רגשי שעובר אפילו בצילומים שלהן ומגיע מעיצוב החלל וקונספטים מגובשים. בתור אמן שהעדיף לזעזע מאשר להותיר את הקהל שלו אדיש, שלא הפריד בין האישי (והרומנטי) לבין המקצועי, שהיה לו עור של פיל בכל הקשור לביקורת אבל פגיעה באחת מדמויות האם/אחות-גדולה בחייו הוציאה אותו מאיפוס לחלוטין – מקווין עצמו כנראה לא היה מבסוט מהסרט אודותיו. ייתכן גם שחובבי וחובבות אופנה גדולים ממני ייהנו יותר.
הסרט יוקרן באדיבות יונייטד קינג.

"סטודיו 54" – Studio 54
(אורון שמיר)

אחרי כמחצית מהצפייה בסרט הסוקר את עלייתו ונפילתו של מועדון הדיסקו הניו-יורקי סטודיו 54, התחלתי לתהות מדוע בחר בו צוות הפסטיבל כחלק מן התוכניה. אמנם הוא מתחקה אחר תקופה מעניינת בהיסטוריה האמריקאית, התפר בין שנות ה-70 ל-80, ובויים בידי מאט טירנאואר ("האזרחית ג'יין – הקרב על העיר") אבל התקפת הנוסטלגיה והסגנון התיעודי המתרפק לא עשו עליי רושם מיוחד. אלא שבערך באמצע הסרט מתחילים לנקר ולנקב את הבלון ששמו סטודיו 54 כל מיני גורמים עוינים ואלמנט ז׳אנרי אחר משתלט לכמה רגעים על היצירה. עבורי זה היה מספיק כדי להצדיק את הצפייה בסרט שלכאורה מספר על שיא החופש הבוהמייני של עידן הדיסקוטקים (והסקס והסמים) אבל בפועל הגיבורים שלו הם הנבלים הכי גדולים, בעיניי לפחות. \

הסרט הוא אמנם בעיקר צילומי ארכיון ססגוניים וראיונות צבעוניים לא פחות אודות המקום בו הסלבריטאים הכי גדולים הגיעו כדי לרקוד יחפים על הרחבה, אבל הבמאי גם שותל בחוכמה זרעי פורענות בקרב כל מי שנותר מחוץ לסלקציה (מנהג דוחה שעורר בי מיד רתיעה ממי שאמורים להיות גיבורי הסרט) וגם מסתיר מהקהל כמה אמיתות חשובות עד לנקודות מכריעות יחסית. כך שזהו גם בהחלט סיפור על שני שרלטנים קרימינליים שאין בינם ובין דיסקו או רוח הסבנטיז שום קשר, שפשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעשות מכה – וככזה הוא יותר מעניין בעיניי, גם אם סיימתי אותו סולד עד מאוד ממה שראיתי.

"עבדו הנאמן של קובריק" – Filmworker
(עופר ליברגל)

לאון ויטלי היה שחקן בריטי היפי שבאמצע שנות השבעים התחיל להצליח, כולל תפקיד בעל חשיבות לעלילה וכמה סצנות בלתי נשכחות ב"בארי לינדון" של סטנלי קובריק. בסיום ההפקה, אמר ויטלי לבמאי האגדי כי הוא ישמח ללמוד יותר ולעבוד בצדדים האחרים של עשיית הסרט מעבר למשחק. החל מן הסרט הבא, קובריק החל להטיל על ויטלי משימות שונות – תחילה בעזרה בליהוק ומשם בהקפדה על כל פרט אפשרי בעיצוב, בשיווק ובשימור הסרטים. ויטלי עבד בשורה של תפקידים מוגדרים ולא מוגדרים בשלושת סרטיו האחרונים של קובריק אבל למעשה הקדיש את חייו לעבודה עם המאסטר, במשך שעות רבות כל יום ובזמינות של 24 שעות.

הכותרת העברית של הסרט מדגישה את הצד התובעני של העבודה ואת מעט ההכרה לה זכה ויטלי, אולם הכותרת המקורית של הסרט, "עובד בסרטים", לקוחה מויטלי עצמו ומדגישה גם את התענוג שבעבודה הקשה, לא הגיונית, לעתים סזיפית. ויטלי הוסיף לעבוד למען קובריק אחרי מותו ודומה כי הוא רואה בעצמו בר מזל בכך שזכה לתרום לסרטים טובים ובעלי מראה כמעט מושלם. ייתכן שיותר מעבד, ויטלי שידר על אותו גל עם קובריק בכל הנוגע לדרישה לשלמות ולדיוק מסוים שייתכן ואף יוצר אחר לא היה מוכן להקריב כל כך הרבה, גם נפשית, על מנת להגיע אליו. לא מעט סרטים תיעודים על קובריק יצאו בשני העשורים שחלפו מאז מותו והם עזרו לקבע את מעמדו כגרסה הקיצונית ביותר של יוצר קולנוע. כפי שהסרטים שלו מוסיפים לרתק, גם הסרטים עליו ועל היבטים שונים באופן עבודתו מוסיפים לרתק. דומה כי המבט על העוזר הקרוב חושף בצורה שלמה יותר הן את הצד האכזרי בקובריק והן את הצד העדין והשבר שלו.

"קץ הפחד" – The End of Fear
(עופר ליברגל)

"מי מפחד מאדום, צהוב וכחול" הוא שם של פריט מסדרת ציורים של האמן האמריקאי ברנט ניומן, ציור מופשט אשר כלל רק את הצבעים הללו, בעיקר אדום. הבד הענקי היה חלק מהתצוגה הקבועה של מוזיאון סטיידלק באמסטרדם עד שנחתן במתכוון בידי אמן מקומי שכנראה פחד מאותם צבעים – או אולי ניסה לעשות אמנות על ידי הריסת אמנות אחרת. המעשה שלו עורר זעזוע בקרב צוות המוזיאון וחובבי אמנות, לצד תמיכה נלהבת מאחרים אשר לא הבינו את היחס המכובד ליצירה המודרנית. אבל זו רק תחילת הפרשה, שכן שחזור הציור בארה"ב הוביל למחלוקת אשר לא נפתרה עד היום. סרטה של ברברה ויסר חוקר את האירוע מכמה זווית, דרך תחקיר בארכיון, ראיונות עם אנשים אשר אהבו את הציור (וגם האדם אשר פגע בו) וגם דרך אמנית צעירה אשר מנסה לצייר סוג של רימייק לאותו הציור, באופן שאולי מקביל גם ליצירת הסרט.

בכך, ויסר מעלה מספר שאלות לגבי טבעה של האמנות המודרנית וחשיבתו של המוקר לעומת העתק, כמו גם אקט הצפייה באמנות והתגובה עליה כחלק מן היצירה. סוגיית המקור מול העתק ושאלת הגדולה של הציור עולה במספר סרטים שמוצגים השנה בדוקאביב (כמו "ממלא מקום" שכבר נידון) אבל עבורי "קץ הפחד" הוא זאת בצורה החכמה והסוחפת ביותר. דיון בנושא דרך שחזור יצירה קלסית נמצאה ב"חמישיה גברים וקאראוויג'ו אחד" של הבמאית סיאלו קו – בסרט זה הבמאית מתעדת אמן סיני הבונה העתק בגדול טבעי/זיוף של ציור של קאראווג'ו וארבעה גברים לונדונים אשר רכשו את ההעתק, אגב אובססיה לציור או ליצירה אמנותית בדרכים שונות. סרטה של קו נוגע בהרבה נושאים מעניינים, הן לגבי אמנות והן לגבי החברה המודרנית, אבל משהו בחיבור שלו מרגיש לא טבעי. או במילים אחרות: מזויף. אבל אולי זו בכלל המטרה בסרטים מסוג זה.

"קראמב" – Crumb
(עופר ליברגל)

מסגרת הפנינים שאצרה מייסדת הפסטיבל אילנה צור מאפשרת בין היתר מפגש מחודש עם הסרט הביוגרפי הנהדר הזה שביים טרי זוויגוף. רוברט קראמב הוא צייר ואמן קומיקס משפיע ומאוד לא תקין פוליטית, אשר שובר באמנות שלו טאבויים בנושא ומקצין את הצד הפרוע והמלוכלך באופן הציור. זוויגוף בונה סביבו סרט ביוגרפי אינטימי מאוד, מעריץ מצד אחד נטול פשרות בכך שהוא לא מפחד לצלול לצדדים הלא מחמיאים של האמן שלא לדבר על קן הצרעות שהוא המשפחה אשר מתוכה גדל היוצר. משהו בסרט הזה הופך לגדול ממושא התיעוד שלו (שגם הוא די גדול בתחומו) והופך ליצירה אישית על חיפוש עדינות בעולם פרוע מדי, למשל דרך חיבה לתקליטים ישנים. הדיוקן התיעודי הזה מוביל בצורה ישירה לסרט העלילתי הראשון (והטוב מבין הסרטים העלילתיים) של זוויגוף, "העולם שבפנים".

"רצח במנספילד" – A Murder in Mansfield
(אור סיגולי)

מעטים השמות המוכרים בעולם הקולנוע התיעודי כמו זה של הבמאית ברברה קופל. היא יוצרת מאז שנות השבעים והייתה מועמדת לאוסקר פעמיים, בזכות סרטה הראשון "מחוז הארלן" ובזכות "חלום אמריקאי". היא גם ביימה פרקים לסדרות הטלוויזיה של בארי לבינסון, "רצח מאדום לשחור" ו"אוז", וגם כמה סרטי קולנוע בדיוניים. אתוודה שאינני מומחה גדול בעשייתה הקולנועית, אבל אם להסתמך על הכבוד הרב שרוחשים לה, אני בקלות יכול להגיד ש"רצח במנספילד" איננו אחת מפסגות עבודתה.

במרכז הסרט נמצא קולייר לנדרי, קולנוען אמריקאי בן 38, שלפני תריסר שנים היה לגיבור מדיה בעקבות עדות שנתן במשפט הרצח של אמו, משפט מתוקשר שבסופו הואשם אביו של קולייר. לנדרי הצעיר דיבר ברהיטות כמעט לא אפשרית על החיים עם אביו והגעגוע לאמו, ותפס את תשומת הלב של מיליוני אנשים. במהלך הסרט הוא חוזר למקום בו חווה את הטראומה ודרך עיניו נחשף לנו הסיפור שלא הגיע למשדרי החדשות בשנות התשעים.
עלילת "רצח במנספילד" (והשם שלו, כמובן) מייצרת תחושה של סרט מז'אנר ה-true crime, אבל אני מאמין שזה עושה לו עוול ומערך ציפיות לא נכון. אז אמנם ברקע יש אכן רצח מחריד שמעל פיענוחו תלויים כמה סימני שאלה, אבל לא מדובר בסרט שהוא חקירה, כזה שחושף פרטים שמעולם לא נודעו או שמנסה לבחון מחדש את המקרה הטרגי. חשוב לדעת את זה כדי לא להתאכזב. "רצח במנספילד" הוא סיפור על התמודדות ועל ניסיון להמשיך הלאה, בשונה מלהבין מחדש את העבר.

הבעיה שלי עם הסרט הייתה נעוצה בכך שמצד אחד אין בו סיפור, ויחד עם זאת גם לא דמות ראשית מספיק מעניינת כדי להחזיק על עצמה 87 הדקות שלו. הייתה לי תחושה לאורך כל הצפייה שבאיזשהו שלב קופל הבינה שאין לה פה שום חומר לבנות עליו סרט, וניסתה בכוח לסחוט את החומרים. זה מגיע לשיא בסצנה אליה הוביל הסרט לקראת סופו (אם אתם לא מעוניינים לדעת אתם יכולים לסיים פה. את הקונספט כבר הבנתם) ובו קולייר סוף סוף מתעמת עם אביו הכלוא, שעדיין מכחיש שרצח את אשתו. זאת סצנה בלתי נסבלת וארוכה להדהים, בה קולייר – ממש כמו הסרט שבו הוא מככב – משתדל באופן מזיע ומתיש לייצר דרמה, להוציא את האמת לאור, אבל נתקל שוב בתשובה פשוטה שלא מספקת אותו. ממש אפשר להרגיש את הצוות יושב מאחורי המצלמה והפנסים ומחוויר כשהם מבינים שאין פה שום דבר שאתו אפשר לבנות קליימקס.

"שולה המוקשים" – The Deminer
(עופר ליברגל)

סרט זה מוכיח כי תיעוד עצמי במשך שנים יכול להיות אינטנסיבי ומותח לא פחות מכל סרט פעולה הוליוודי. ההשוואה בין הסרטים הביתיים שיצר קולנול פאח'יר ברווארי עם יחידתו מושווים לסרטי פעולה כבר בדקות הפתיחה של הסרט אשר מלקט אותם לנרטיב ברור. ברווארי הוא כורדי-עיראקי שיחד עם כניסת הכוחות האמריקאים התנדב לבצע פירוק מוקשים שנותרו מימי סאדאם חוסיין והמלחמות השונות. הוא עושה זאת ללא ציוד הגנה, אך כן מציוד במצלמה אשר מתעדת את מלאכת הפירוק, כנראה למטרות הסברה והדרכת צוותים נוספים, שכן יש מוקשים רבים והמלחמה מסרבת לדעוך לאורך שנים. אולם כאשר מלווים מקרוב נטרול מוקשים בשדה הכל יכול לקרות – בסרט הזה הרבה מאוד קורה ונלכד מול המצלמה בדרכים צפויות או מפתיעות – כאשר נדמה לכם ש"שולה המוקשים" נכנס לסוג של שלווה כסרט, עלול להגיע רקע של מזעזע של סכנה או אפילו מפגש עם מוות קרוב.

זהו סרט על אדם אשר מתרחק ממשפחתו מתוך הבנה כי יש מטרה גדולה יותר, גדולה גם מהשמירה על ביטחונו האישי. בימאי הסרט, חוגיר חירורי וסיונוואר קאמיל, משלבים את החומר שצילם פאח'יר עם מבט מאוחר יותר של בנו, גבר בוגר המנסה לעזור לאביו שחי שנים בחזית ובמקביל לומד דרך צילומי הווידיאו על גדול הסיכון המתמשך לעל חייו של אביו כאשר היה רחוק ממנו – אף כי הוא מציין כי כאשר האב היה בבית, הידידות הייתה קרובה יותר מיחסי אב-בן רגילים. בכך הסרט הופך גם לסוג של סרט על משפחה בזמן מלחמה, כפי שהוא סרט שדה קרב כמעט לכל דבר ועניין וגם הערה על העידן הנוכחי, בו התיעוד במצלמה נוכח כמעט בכל מקום ולוכד גם את הדברים אשר בעבר קשה היה לחשוב שנצפה בהם כל כך מקרוב.