פסטיבל טרייבקה 2018 – ״מרי שלי״, ״שאהבה נפשי״, ״שבעה שלבים״, הזוכות, הזוכים ונספחים

פסטיבל טרייבקה נועל היום את מהדורתו ה-17 בה לקחתי חלק מצומצם מהצפוי, בין אם בגלל מחלה שתקפה באמצע או כי מבין 40 ומשהו הסרטים והאירועים שסימנתי עם בוא התוכניה, מצאתי כוח רצון להשתתף רק במחציתם. אם בדיווחי הקודמים ניכר אולי שמצאתי מה לאהוב בכל אחד מהסרטים שראיתי, בהמשך יגיעו הסרטים שהיו תחתית הבור מבחינתי – ולכתוב דברים לא נעימים על סרטים שעשו לי לא נעים בעצמם זה תמיד קשה ומרוקן. אז אתחיל עם החיובי, ראשית עם רשימת הזוכים לצרכים ארכיוניים וגם כדי לשמוח בשנית עבור הישראליות שיצאו עם פרסים וצל״שים, שנית עם כמה נספחים הלא הם יצירות שראיתי שאינם סרטים באורך מלא. לקינוח – זוועות הפסטיבל מהסתם גרוע מכפי שהיה צריך להיות, למרתיח בגריעותו ועד לסרט שמעודד התאבדויות, ביותר ממובן אחד.

רשימת הזוכות והזוכים

הסרט האמריקאי העלילתי הטוב ביותר: ״Diane״ של קנט ג׳ונס, שזכה גם בפרסי הצילום והתסריט.
פרס השחקנית: אליה שוקאט בסרט ״Duck Butter״
פרס השחקן: ג׳פרי רייט בסרט ״O.G.״

הסרט הבינלאומי העלילתי הטוב ביותר: ״Smuggling Hendrix״ של מריוס פיפרידס, הפקה קפריסאית-יוונית.
שחקנית: ג׳וי ריגר הישראלית (בתמונה) בסרט ״אין בתולות בקריות״, כפיים!
שחקן: ראסמוס ברון הדני בסרט ״The Saint Bernard Syndicate״, שזכה גם בפרס התסריט.
צילום: אלברט סאלאס על עבודתו בסרט הבריטי ״Obey״

הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר: ״Island of the Hungry Ghosts״ (שיוקרן בארץ בדוקאביב בקרוב)
צילום: ״Tanzania Transit״
עריכה: ״When Lambs Become Lions״

כשרון עולה בתחום בימוי עלילתי: שון סניידר על סרטו ״To Dust״
כשרון עולה בתחום בימוי דוקומנטרי: דאבה וויסננט עבור ״Bathtubs Over Broadway״
פרס ע״ש נורה אפרון לבמאית מבטיחה: ניה דה-קוסטה וסרטה ״Little Woods״

הסרט הקצר העלילתי הטוב ביותר: ״Phone Duty״ של לינאר קמלוב מרוסיה.
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ״Late Afternoon״ של לואיז בגנאל מאירלנד.
הסרט הקצר התיעודי הטוב ביותר: ״Notes from Dunblane: Lessons from a School Shooting״ של קים איי. סניידר מארה״ב.
פרס החזון האמנותי בסרט סטודנטים: ״The Life of Esteban״ של אינס אשון מבלגיה.
ציון לשבח: ״מכתב אהבה למ״מ שלי״ של עטרה פריש מביה״ס טיש באוניברסיטת תל אביב.

זה בדיוק הזמן לסמוך בו בחלק הבא של הפוסט.

נספחים: שלוש יצירות נוספות שראיתי בפסטיבל

בחלק קצר זה של הפוסט אכתוב בחופזה על שלוש יצירות שראיתי במהלך הפסטיבל ומגיע להן יחס כלשהו. במקרה של כל אחת מהן אסביר גם למה אני כותב בקצרה, זה לא רק בגלל מספר הדקות שמרכיב כל יצירה. שתיים מהן מעלות את מפלס הישראליוּת של הפוסט, אז לפחות אעמוד בהבטחה שלי מהיום הראשון שכל דיווח יכיל התייחסות לסרט ישראלי, אבל אתחיל דווקא עם סרט האנימציה הקצר של אולפני פיקסאר.

״באו״ (Bao) הוא היחיד מבין מקבץ האנימציה שראיתי ששווה לכתוב עליו, גם אם השאר לא היו כה גרועים. אבל לאולפני פיקסאר יש מעמד של כבוד וגם מקום מיוחד בליבי, כך שבתור תרופה להרגעת העצבים עד שיגיע כבר ״משפחת סופר-על 2״, בחרתי לנצל את האפשרות ולצפות כבר עכשיו בסרט הקצר שיוקרן לפניו בבתי הקולנוע. אם אני מכיר נכון את דיסני-פיקסאר, יש פה רמיזה אפשרית לתמה עלילתית של הסרט הארוך, כפי שקורה לפעמים בציוותים מעין אלה. סרטה של דומי שי, אנימטורית שעבדה על ״הקול בראש״ ו״הדינוזאור הטוב״ וכעת קיבלה הזדמנות לביים 8 דקות משלה, עוסק ב״תסמונת הקן הריק״ באופן מקורי. זהו סיפורה של אישה מבוגרת ממוצא סיני (מאוחר קראתי שהיא סינית-קנדית) הנותרת לבד בביתה כל יום כשבעלה הולך לעבוד ומוצאת מזור בהכנת קופתאות מסורתיות הקרויות באו. כאשר אחת מהן מתעוררת לחיים, מחליטה הגיבורה לגדל אותה כבנה – על כל המשתמע מכך. לא אסגיר יותר על העלילה, אבל כן אומר שזהו כנראה הסרט העגלגל והשמנמן ביותר בהיסטוריה. אלה לא רק כיסוני הבצק הכדוריים – גם הדמויות האנושיות מעוגלות וקמורות, משחקות בכדורגל וכן הלאה מעגלים-מעגלים, כולל בעלילה עצמה. הסרט חילץ ממני שתי תגובות רגשיות מפתיעות ורבות עוצמה, כפי שכנראה רק פיקסאר יכולים, אז הקרדיט הולך כמובן גם ליוצרת.

״מכתב אהבה למ״מ שלי״ מחייב אותי בגילוי נאות כפול. ראשית, את הבמאית עטרה פריש והעורך ניב פוקס אני מכיר אישית מהתקופה שניהלו את פסטיבל סרטי הסטודנטים בעוד אני עבדתי בארכיון של ביה״ס טיש. שנית ולמרות זאת, את הסרט ראיתי רק עכשיו במסגרת טרייבקה, שכן פספסתי את הקרנותיו בארץ בשל מגוריי בחו״ל, מאז הקרנתו כחלק מפרויקט ״גיבורה״ בפסטיבל חיפה ועד היום. חברי וחברות האקדמיה ודאי ישימו לב אל הסרט המתמודד על פרסי אופיר, עכשיו אחרי הצל״ש בטרייבקה, ויש משהו סמלי בפרס שכולנו נוטים לקצר באופן צה״לי לסרט המתרחש בטירונות. פריש משתמשת במערכת הצבאית בעלת הקודים הגבריים והמאצ׳ואיסטיים במהותם, כדי לספר סיפור נשי על התהום הפעורה בין אהבה והשפלה ועל מכתב אחד שנישא ברוח בין שתי הגדות המנוגדות. באחת ניצבת מפקדת מחלקה (גילי בית הלחמי) שמקבלת מכתב פיוטי ומפתה, ובאחרת הפקודה שלה (רוית דור), שהיה לה האומץ לחתום בשמה אבל הוא הופך לצחקוקים כשהמ״מ מתעמתת איתה. החשד שמדובר במתיחה אכזרית נמהל בכמיהה לאפשרות של רגש אמיתי במערכת של חוקים וכללים, מה שמשנה את המשמעות של המשפט החקוק על קיר חדר המפקדת: ״רגעי הכאב זמניים, הגאווה היא נצחית״. את הצחוק ההכרחי בסיטואציות הדרמטיות במהותן מספקת הסמלת הקשוחה מדי (שיר אברמוב) ולעניות דעתי יש כאן הצלחה בכל מה שהסרט מבקש לעשות ולהביע.

״על הספקטרום״ הוא שמה של סדרה חדשה מבית yes שוודאי כבר נתקלתם או נתקלתן בה למרות שהיא מתחילה את שידוריה רק בחודש הבא. בטרייבקה הוקרן הפרק הראשון מתוכה במסגרת מקבץ פיילוטים טלוויזיוניים, בפעם השנייה בתולדות הפסטיבל והראשונה להכיל סדרה מישראל, אירוע אליו שמחתי להיות מוזמן. אני גם יכול לומר בשיא האובייקטיביות שלא היו לה מתחרות מבחינת איכות. כפי שמרמז השם, הסדרה עוסקת בדמויות המצויות על הספקטרום האוטיסטי, שלוש מהן חולקות בית במסגרת דיון מוגן. את הסדרה יצרו התסריטאית דנה אידיסיס, בהשראת אחיה הצעיר הלוקה באוטיזם, והבמאי יובל שפרמן, שמאז סרטו ״הדברים שמאחורי השמש״ חתום על סדרות כמו ״תעשה לי ילד״ ו״אורנה ואלה״. כיוון שאיני מרגיש מספיק בקיא בנעשה בטלוויזיה בימינו בכדי להתבטא על סדרה חדשה, ועוד על סמך הפרק הראשון בלבד, אחלוק רק שמה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת לבסס קונפליקט כפול לכל אחת משלוש הדמויות באופן בהיר וקולע.

הכוונה היא לא רק לשוני מבחינת הלקויות, אלא גם למנועים דרמטיים מגוונים – עמית (בן יוספוביץ') הוא אוטיסט בתפקוד גבוה שמרעיפים עליו צ׳ופרים אבל מעוניין לחזר אחר מלצרית שאינו יכול להשיג, זוהר (נעמי לבוב) היא בעלת לקות שכלית המבקשת לשפר את פגם הדיבור שלה וגם כמהה לאהבה, ורון (ניב מג'ר) חי עם אספרגר ונוטה להסתגר אך שואף לעצמאות. ההקנייה של אישיות ברורה לכל דמות נוצרת גם דרך העשייה, משינויים קלים בפלטת הצבעים (של רון נוטה להיות קרירה יותר אם הבחנתי נכון) ועד קומפוזיציות וצילום בכלל: זוהר החפצה באינטימיות וקירבה זוכה לקלוז-אפים, בעוד כל קלוז-אפ של רון גורם לו לאי נוחות כשחודרים לו למרחב האישי. לעומתם, עמית מצולם לא פעם מרחוק כדי להמחיש את זרותו בחלל. בקיצור, יש כאן סיפור המסופר דרך דמויות, עלילה וגם אמצעי מבע שאני מחשיב ״קולנועיים״, למרות שאינם נחלתה הבלעדית של האמנות השביעית כמובן. ואם מעניין אותי לראות איך הסיפור יתפתח – ככה סדרות טלוויזיה עובדות, לא? נדמה שכבר שכחתי, אז נחמד להיזכר.

Mary Shelly
מרי שלי

השנה אנו מציינים יום הולדת מאתיים לספר המכונן "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני" מאת הסופרת מרי וולסטונקראפט גודווין שלי. נדמה כי אין דבר המתאים יותר לחגיגות מביוגרפיה קולנועית על האמא של המדע הבדיוני והסנדקית של האימה המודרנית. בעצם, אולי יש – סרט שגם יהיה משובח מעט יותר מן התוצאה שהשיגו הבמאית הייפא אל-מנסור (״וואג׳דה״) והתסריטאית הטירונית אמה ג׳נסן. איפשהו, עמוק בפנים, מתחבא שם סרט טוב, קבור מתחת למפולת של החלטות אמנותיות פרובלמטיות. או שמא עליי לכתוב מורכב טלאים טלאים כמו אותה מפלצת של דוקטור פרנקנשטיין בספרה האייקוני של שלי, שהסרט מתחקה אחר תהליך היווצרותו.

הליהוק של אל פאנינג לתפקיד הראשי הוא דווקא נקודת פתיחה מצויינת, שכן קשה לחשוב על שחקנית בת גילה שתצטיין ממנה בשילוב של תום נעורים חולף ואופל נצחי ואינסופי. בראשית הסרט מרי היא נערה בעלת דמיון עשיר, כיאה לבת לשני מוחות גדולים, שניהם הוגים – וויליאם גודווין (סטיבן דיליין) שכתב על פוליטיקה ומרי וולסטונקראפט הפמיניסטית המהפכנית. מרי הצעירה לא הכירה את אמא שמתה סמוך ללידתה, אך הנוכחת שלה קיימת בחייה, בין אם בקריאת ספריה של אמה או בביקורים תכופים בקברה המפיח בה יצירתיות. נעוריה של חובבת השירה וסיפורי הרוחות עוברים טלטלות רבות, שהמסעירה מכולן היא הפגישה עם פרסי שלי (דאגלס בות׳), משורר ודושבג. ההתאהבות בין השניים משנה גם את חיי כל הסובבים, ובעיקר מובילה את מרי לרצף של טרגדיות לצד השראות ספרותיות המתנקזות כולן לביקור אחד מפורסם בטירה של לורד ביירון (טום סטארידג׳). שתי יצירות ספרותיות גדולות נכתבו באירוע הזה – ״ומפיר״ של ג׳ון פולידורי ו״פרנקנשטיין״ של מרי שלי, אך בהיותם שני האלמונים שבחבורה נטלו את הקרדיט ביירון ופרסי שלי, ולקח זמן עד שתוקנה הטעות.

התסריטאית וגם הבמאית שלה נצמדות כל העת לשבלונה הנודעת לשמצה של ביוגרפיה קולנועית מסוג ״אה, אז ככה היא חשבה על זה!״. כלומר, הן מובילות את הקהל בסבך של אירועים שאמורים להדליק אצלנו נורות כמו ״אז מפה הברקים של ד״ר פרנקנשטיין״ או ״מכאן היא שאבה את הרעיון של הרכבת מפלצת מחלקי גופות״, לצד רגעים שאמורים להיות מטפוריים יותר. אם בסרטים אחרים זה מגמד את כושר ההמצאה של היוצר, כאילו סופרים או ממציאים פשוט אוגרים חוויות עד שנולד מהן משהו, הפעם זה ממש פשע – הרי ״פרנקנשטיין״ הוא ספר שהמציא משהו חדש וגם עוסק בהמצאת דבר חדש מתוך הקיים. אז למה החיים של הגיבורה כתובים כמו רומן של ג׳יין אוסטין, רק בלי האדג׳יות? היכן הסיפור על מרי שאיבדה את בתוליה על קבר אמה? לא בסרט הזה, צר לי לאכזב, שפשוט זורק פנימה עוד דמויות בכל פעם שרמת העניין דועכת, אבל אין בו סצנה אחת זכירה.

העומס העלילתי מוביל לצרות הקבועות של סרטים המתעקשים לערוך כמה שיותר תפניות עם כמה שיותר דמויות – סכנת התהפכות. כדי למנוע זאת היוצרות משליכות מן הסיפון דמויות מפתח משל היו מטען עודף, רק כדי להשתמש בהן כגלגל הצלה בהמשך. כך שחזרתן למסך תמיד תיראה מאולצת תסריטאית, אפילו אם היא מעוגנת היטב בסיפור. זה נכון למשל לגבי הדמות של קלייר (בל פאולי), אחותה של מרי שהיא מעין הצל של הגיבורה – לפרקים ארוכים בסרט היא פשוט עומדת בצד ונעדרת רצונות משלה. בכל זאת היא קריטית לסיפור, אבל ישנן כמה סצנות בהן הפונקציה שהיא ממלאת בהיותה אוזן קשבת לגיבורה, פשוט מוחלפת בדמות אחרת (בגילומה של מייזי וויליאמס) שכמובן נעלמת אף היא בהמשך. אבל הכי מוזרים בעיניי, וזה תמיד נכון, הם הרגעים בהם שתי דמויות פשוט מתנהלות בחדר הומה אדם כאילו הן לבדן בעולם ואיש אינו מגיב אליהן.

אם להיות ממש מרושע, ברמה של ההמון הנזעם שמגיע עם קלשונים לטירת פרנקנשטיין, יכול להיות שמה שזיהיתי בתור גרעין של סיפור טוב הוא בעצם רפרנסים, או אפילו רוחו של הסיפור המקורי של מרי שלי הנטוע עמוק בעלילת הסרט שקרוי על שמה. ״פרנקנשטיין״ הוא סיפור כל-כך נפלא בעיניי, והמטען התרבותי שהוא נושא כה עצום, עד שביליתי את החלק האחרון של ״מרי שלי״ בצמרמורת מתמשכת. האם זה לזכות סרטה של אל-מנסור שהבנייה העמוסה שלו הביאה אותי להתרגשות בסיום, או שאולי זו ההיזכרות במקורות? אחת הבעיות עם סרטים על הולדתה של יצירה מכוננת הוא שאין לדעת, אז גם במקרה הזה אחלק את הקרדיט, אבל הפעם לא שווה בשווה.

Disobedience
שאהבה נפשי

יש סיטואציות בחיים בהן אני לא יכול שלא לתהות איך אדם מסויים הגיע למעמד ולעבודה שלו. זה יכול להיות מפגש לא נעים עם מנהל סניף בנק שלא מצליח להתמודד עם משימה פשוטה, ראיון טלוויזיוני עם מומחה שפשוט אין לו מושג על מה הוא מדבר, או במקרה של הבמאי סבסטיאן לליו – צפייה בסרטיו (ביניהם ״גלוריה״ ו״אישה פנטסטית״ שזיכה אותו באוסקר). אני כנראה מחמיץ משהו אקוטי, אבל לא רק שלא אהבתי אף אחד מהסרטים של הבמאי עד כה, אלא שאני פשוט לא מצליח להבין איך אחרים מצליחים. לא ייתכן שרק לי מפריעות ההתאבססות שלו על דרמות ברגעים נטולי עניין, הפליקלקים הרגשיים המלאכותיים, הלחץ המסיבי על הצופה בעזרת קלישאות של קולנוע אמנותי, ההתעכבות על רגעים שהיו יכולים הברקות אבל נהרסים כי שום סצנה לא נחתכת בזמן והפואנטה פשוט תקועה על המסך ומתייבשת מול העיניים, השימוש הקל מדי במוזיקה פופולרית להעצמת סיטואציות שלא היו זקוקות לכך אילו היו בנויות נכון – ואני יכול להמשיך ככה כל היום. אפשר לפתור את זה בכך שהקולנוע של לליו ואני סתם לא מתממשקים, אבל העובדה שהוא רק נעשה מצליח יותר ויותר מותירה אותי מבולבל ומתוסכל מול האהבה והקרדיט שהוא מקבל.

הפעם בחרו בו אולפני פילמניישן, בליקר סטריט ופילם פור, כולם די מגניבים בדרך כלל, כדי שיביים עבורם את העיבוד לספרה של נעמי אולדרמן. אותי זה קצת הפתיע כי מקריאת התקציר והצפייה בסרט הייתי מוכן להישבע שמדובר בסרט המשך ל״הסודות״ של אבי נשר, אבל מסתבר שלא. לליו גם חתום תסריט הביכורים שלו באנגלית, יחד עם רבקה לנקייביץ׳ (״אידה״) ושמו של הסרט בישראל יהיה ״שאהבה נפשי״ כשיופץ בקולנוע לב בעוד כחודש. לפני שתספיקו להתלונן על כך שכל סרט רומנטי חייב את המילה ״אהבה״ בכותרת העברית, או על שימוש לא נאות בשיר השירים, אספר שעלילת הסרט דווקא מתכתבת עם הפסוקים המפורסמים כולל הרבה שיטוטים ברחובות כדי לחפש אהובה שחמקה.

הסרט נפתח עם מותו של רב גדול בקהילה לונדונית יהודית-חרדית. האירוע משיב אל המקום את בתו הסוררת רונית (רייצ׳ל וייס) לאחר שנים ארוכות של נתק. האבל על האב שהתנכר לה עקב התנהגותה מפנה מהר מאוד את מקומו לסיפור רגיל יותר של ״דמות חוזרת הביתה אחרי שנים ומחרבת לכולם את החיים״, אבל באופן שאני לפחות לא הצלחתי להבין את פשרו. רונית מתרגשת לראות את דוביד (אלסנדרו ניבולה) ומגיבה באופן משונה אל אסתי (רייצ׳ל מקאדמס), כולל התחרפנות שהיא מנסה להסתיר כשהיא מגלה שהשניים נשואים. אחרי יותר מדי ויכוחים לגבי איפה רונית צריכה לישון, היא נשארת ללון בביתם של השניים ונתקעת שם רוב הסרט למרות הפצרותיה שמחר היא טסה חזרה לניו יורק ושבה אל חייה כצלמת. ממש הלילה היא טסה. עכשיו ומיד. מחר. בינתיים, היא מאמינה שזה זמן טוב לחדש את רומן נעוריה עם אסתי, שהיו לו השלכות גורליות בעבר ומן הסתם יהיו לו עכשיו. כל זאת מתחת לאפו של דוביד, שמתכונן להספד על מורו ורבו לקראת כניסה לנעליו הגדולות. כמה שהסרט אוכל את הראש וחופר במוח על ההספד המזורגג, ככה ניחשתי מהכירותי עם הקולנוע של לליו שגם זה יהיה וואחד אנטיקליימקס.

אם בסרטיו הקודמים שהוקרנו בארץ לפחות היו לבמאי דמויות שאפשר להתחבר אליהן ותסריטים סבירים להישען עליהם, הפעם זה לא המצב. מקאדמס מגלמת את הדבר הכי קרוב לדמות מעוררת אהדה, שכן היא מתחילה כחלשה וכנועה לתשוקות ולמאווים שלה ומבקשת לעבור מסע של השתחררות והתפכחות. הדמות של וייס פשוט בלתי נסבלת, לא הצלחתי להבין האם בכוונה או לא, בתור המורדת לשם המרד שמגיעה חזרה לעיר הולדתה בשביל להציף את הביוב סתם כדי שיהיה מסריח לכולם. מהרגע שמתבררת המטרה האמיתית להגעתה, כל החלק הראשון של הסרט נותר נטול היגיון, והמבנה שלו גם ככה היה קלוש למדי. מה שנותר הוא אוסף של סצנות דרמטיות מדי, בין אם בשתקנות או בצעקנות שלהן, שבכל מקרה לא מתחברות לכדי שלם. אפילו ברמה הטכנית, יש בסרט כמה מהקאטים הכי שרירותיים ומפוררי משמעות שראיתי בקולנוע לאחרונה.

אם לבמאי סתם אין מושג מה הוא עושה, על השחקנים אפשר לומר שנראה כאילו הם מרגישים לא בנוח בתוך העור של עצמם. למרות שהם משחקים בשפת אימם, להגנתם ייאמר שלא מעט מהדיאלוגים כנראה היה די קשה לירוק החוצה. ברגעים הגופניים יותר המצב לא הרבה יותר טוב, כולל אחת מסצנות הסקס הביזאריות שראיתי לאחרונה. אם היא תמשיך לעשות רעש, אני אצרח יותר חזק ובגנותה. או סתם אקווה ביני לבין עצמי שמין בין שתי נשים אינו מחוייב בביגוד או במשחק בול פגיעה אחת לתוך הפה של השנייה. אני גם מקווה שלא ״חסכתי״ עכשיו לאף אחת או אחד כרטיס קולנוע, פשוט באמת לא יודע מה לעשות מול הסרט הנורא הזה. אם כי הוא לא האיום ביותר שראיתי בפסטיבל השנה.

Seven Stages to Achieve Eternal Bliss By Passing
Through the Gateway Chosen By the Holy Storsh
שבעה שלבים להשגת אושר נצחי על ידי מעבר בשער שנבחר בידי סטורש הקדוש

שם כל-כך ארוך ורציני בטיפשותו בדרך כלל מעיד על סרט בסגנון דומה, ואת זאת גיבה התקציר שהבטיח קומדיה על זוג שעובר להוליווד אבל במקרה גר בדירה שהיא מקדש של כת מטורללת. אלא שכבר בזמן כותרות הפתיחה חושי העכביש שלי אותתו לי לנוס מן המקום. ממש ברמה ששרירי הרגליים שלי נדרכו לקראת קימה, אבל אני לא אחד שבורח מסרטים – וחבל שכך. בסצנה הבאה כבר הבנתי מה הווייב שהדאיג אותי – הסרט נורא הזכיר לי את ״דייב בנה מבוך״, הכי הרבה סבל שנגרם לי מקולנוע בשנה שעברה. איך לנסות ולתאר את סוג הסרטים הזה? דמיינו שהדמויות הן לכאורה אנשים מבוגרים המשוחחים במשפטים של אנשים מבוגרים, אבל ההתנהגות, הטון והבעות הפנים הן של זאטוטים היסטריים וצווחניים. בתוך כמה דקות כבר הרגשתי כמו גננת מחליפה שנדרשה להשגיח על צי של ילדים היפר-אקטיביים שבדיוק צרכו קילו סוכר כל אחד, ובנוסף מישהו החליט שזה רעיון טוב לפזר סכינים ומספריים בחצר המשחקים. הרגעים שבהם הרגשתי ככה היו כמובן המוצלחים יותר בסרט, כי בשאר הזמן ייחלתי למותי בכל צורה שהיא.

הפתיחה מוקדשת למאורע שמתואר בחלק השני של הכותרת, כלומר הרגע שבו גורו בשם סטורש (טאיקה וואיטיטי. כן הטאיקה וואיטיטי הזה, כמה עוד טאיקה וואיטיטי כבר יש?) נטל את חייו שלו באמבט רנדומלי. עוד לפני שהתחלנו, שתי הערות על הפתיחה הזו – סגנונית וגם תכנית. סיקוונס הכותרות הולך על כיוון של קולנוע פיוטי, שלא ממש ישוב בהמשך אלא בהבלחות, אבל הוא לא מספיק מוגזם בכדי להיות פארודיה ולכן אשכרה מציג את האירוע בתור משהו נשגב. שנית, להתאבד באמבטיה ריקה ממים קצת מביס את המטרה. יכול להיות שהיוצרים מעולם לא תהו למה גיבורים קולנועיים חותכים ורידים בתוך מיכל מלא מים? שהם לא מבינים את העניין של המשך זרימת הדם החוצה מהגוף? או שיש כאן אמירה על עצם האקט שלא הבנתי, או שהיוצרים לא מבריקים, אני לא רואה אופציה אחרת. ואנחנו עוד לא בסצנה הראשונה.

הבעיה שיוצרת הסתלקותו של הגורו מן העולם באופן בו בחר לעשות זאת, משליכה על ההמשך. מדי כמה סצנות תיכנס דמות דרך החלון ואל הדירה בה שוכנת המקלחת המקודשת, כדי לבצע טקס קטן בו תיטול את חייה. הכת מאמינה כי זו הדרך להשגת אושר נצחי, אחרי שכמובן עברתם את שבעת השלבים המחלקים את הסרט לשבעה פרקים שהיו עבורי שבעת מדורי הגיהנום של השעמום והטעם הרע. יש גם בלש משטרתי שמגיע לדירה בכל פעם שמתרחשת שם התאבדות (דן הרמון, שמזמן היו צריכים לשלול לו את רישיון המשחק) – אבל הסרט בכלל לא על כל זה. זוהי רק התפאורה לסיפורם של הגיבורים, זוג מאוהיו שעובר ללוס אנג׳לס כדי להצליח בגדול. שכר הדירה הנמוך מפתה, אבל מרגע שהם מגלים את הסיבה לכך הם…נשארים. האישה (קייט מיקוצ׳י) התקבלה לעבודה בתעשיית הפרסום ונחושה להצליח, בעוד הגבר (סם האנטינגטון) עדיין מחפש את דרכו ואין לו אישיות. לאורך כל הסרט, איש מהם לא עושה שם דבר הגיוני או אנושי מבחינה דרמטית או נכון ושעובד מבחינה קומית.

הניסיון של הבמאי ויויאנו קאלדינלי להיות כמה שיותר ״קולנועי״ – בעזרת זוויות צילום לא צפויות, תאורה לא שגרתית ועריכה המבקשת לשלב בין האמנותי לשטותי – רק מדגישים את הגחמתיות והאיכות הירודה עד בלתי קיימת של החומרים שכתבו לו שלושה תסריטאים שטרם כתבו בעבר (ואתפלא אם יחזרו לכך בעתיד). אני לא חושב שהיה עוזר במקרה הפרטי שלי לצפות בסרט מסטול או שיכור בהקרנת חצות מלאה באמריקאים שיכולים לצחוק מכל דבר, פשוט כי אין ממש קשר בין הסרט הזה לאולם קולנוע. יש פה רעיון למערכון בינוני בן כמה דקות (כת שמתאבדת במקלחת של הגורו שלה), משולב בדרמת יחסים מאוד לא מרתקת ומשובץ בעלילות משנה מביכות בבנאליות שלהם – בלש המשטרה שחולם להיות תסריטאי, צעירה שנישאה למטרות ירושה לקשיש אמיד שמתגלה כעמיד, וגם הרעיון הכי טיפשי ששמעתי לסרט אימה, שנחשף בסצנה מחרידה במיוחד. התכנים עצמם לועגים לרגשנות הקשורה למוות, בעוד כל אלמנט קולנועי מייצר מבוכה אמיתית, מהסוג שמתחיל כחמימות בקצה העורף המתפשטת עד קצות האצבעות. ייתכן שזו דווקא אחת החוויות שאזכור מפסטיבל טרייבקה השנה, אבל באמת שאני מעדיף להדחיק.