״7 ימים באנטבה״, סקירה

איני יודע של מי ההחלטה לשבץ את ״7 ימים באנטבה״ (Seven Days In Entebbe) לבכורה ישראלית בסוף השבוע של ליל הסדר, שבועיים אחרי שעלה לאקרנים בארצות הברית, אבל אני בעדה. הסרט אמנם חוזר לאירועים שהתרחשו בקו התפר שבין יוני ויולי של 1976, אבל נפתח עם ״אחד מי יודע״ המתאים מאוד לחג הפסח. הרפרנס הוא לא רק להגדה, אלא ציטוט ישיר מקטע המחול המפורסם של אוהד נהרין, מסוג האזכורים התרבותיים שמוכרים לא רק לישראלים. הכוריאוגרפיה והביצוע שהפך למזוהה עם היצירה של נהרין ישובו בסרט מספר פעמים ויצטברו לכדי מוטיב, כולל הקבלה בין חזרות וביצוע של הופעת מחול למבצע צבאי. זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות לסוג של קצר חשמלי שעלול להיווצר במוח של צופה ישראלי, כמו כותב שורות אלה למשל, בעת צפייה בסיפור ישראלי דרך הפילטרים של הפקה הבריטית-אמריקאית ובמאי ברזילאי. סיפור שכלל חטיפת מטוס צרפתי מלא נוסעים ישראלים, בידי טרוריסטים גרמנים פרו-פלסטינים, שהמריא מיוון ונחת לבסוף באנטבה שבאוגנדה.

זו גם פחות או יותר עלילת הסרט, אז אחסוך פירוט שלה מלבד הבסיס – במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל לשחרר לוחמי חופש, נחטף מטוס של אייר פראנס ועליו נוסעים ישראלים רבים. הם הוחזקו בשבי בשדה התעופה באנטבה בזמן שממשלת ישראל התקרבה למשא ומתן אך לבסוף בחרה בפעולה צבאית הירואית כדי לחלצם. קשה לי להאמין שיש מי שלא שמעו על הסיפור האמיתי, אולי צופים צעירים או מנותקים. זאת בזכות סרטו של מנחם גולן ״מבצע יהונתן״. הסרט היה השלישי בהפרש של חצי שנה שעסק באירוע, שמרגע סיומו החל מירוץ להנציחו. סרטי הטלוויזיה האמריקאים ״ניצחון באנטבה״ ו״הפשיטה על אנטבה״ בסופו של דבר נדחקו לשולי ההיסטוריה וסרטו של גולן, שהפקתו הזריזה הייתה מבצע צבאי בפני עצמו, הגיע עד למועמדות לאוסקר בשפה זרה. באותו טקס היה מנצח ישראלי ראשון באוסקר האמריקאי – אבל זה לא היה גולן אלא משה מזרחי, שביים את נציג צרפת ״כל החיים לפניו״. כעת ההיסטוריה חוזרת בווריאציה – במאי זר מביים את הסיפור הישראלי, בהפקה בריטית-אמריקאית המבקשת לספר מחדש את הסיפור, שמאז הפך לסרט מכונן בתרבות הישראלית בכלל והפטריוטית בפרט.

ההפקה הנוכחית יצאה לדרך בעקבות ספר של פרופסור סול דייויד הבריטי, שלפני כשלוש שנים ביקש לשוב למאורעות אנטבה עם פרטים חדשים וזווית אחרת לאותם אירועים. הספר בעל השם האינפורמטיבי עד בלי די הוא ״Operation Thunderbolt: Flight 139 and the Raid on Entebbe Airport, the Most Audacious Hostage Rescue Mission in History״. הוא הרגיז כבר בצאתו היסטוריונים וישראלים כאחד, ואולי זו אחת הסיבות שהוא לא מקבל קרדיט של עיבוד ישיר. מי שחתום על התסריט הוא גרגורי ברק שחתום על כתיבת ״'71״ – סרט צבאי נוסף המתרחש בשנות ה-70. קצת משונה בעיניי שסרט המבקש להתרחק מן הגרסה הקודמת של הסיפור בוחר באותן נקודות מבט לתיאור האירוע כמו בסרטו של גולן, המשמשות לו כצירי עלילה מרכזיים: אקט החטיפה ומערכת היחסים בין החוטפים לחטופים, ישיבות הממשלה והקבינט הבטחוני, והדיונים הצבאיים נטו בחדרי חדרים או באימונים לקראת פעולה.

החלטה מבנית השונה מן הסרט של גולן היא חלוקת ״7 ימים באנטבה״ לשבעה פרקים, כאשר כל אחד מתאר יום כפי שנרמז בכותרת. מלבד אולי איזה ניסיון ליצור מעין מקבילה אפלה ואירונית לסיפור שבעת ימי הבריאה, לא ממש מצאתי צידוק להחלטה אמנותית זו, ולעומת זאת כן מצאתי בה פגם אינהרנטי. התחושה שנוצרת היא של צפיית בינג׳ בסדרת טלוויזיה באולם הקולנוע, והפרקים הדי שווים באורכם יוצרים אמנם סרט שאורכו רק 107 דקות, אבל בשל החלוקה הוא מרגיש ארוך ומייגע בהרבה. יכול גם להיות שההחלטה הגיע מצד הבמאי (הסרט נקרא במקור רק ״אנטבה״ ונערכו בו כמה שינויים מאז שנכתב לראשונה התסריט), שהתנסה לאחרונה בטלוויזיה בסדרה ״נרקוס״.

ז׳וזה פאדיליה הברזילאי (בואו נפסיק לעוות את שמו – כך צריך לכתוב ולהגות זאת, אפשר להוסיף קצת ג׳ לצליל של הד׳ אם ממש רוצים) הביא הרבה מעצמו ומסרטיו הקודמים אל ״7 ימים באנטבה״. ראשית, בימוי האקשן ולפרקים גם קטעי המתח כאן בהחלט ברמה גבוהה, כולל רגע השיא שאפשר לכל הפחות לתאר כמקורי (או מופרך). שנית, בכל סרטיו שראיתי עד כה, מ״יחידת עילית״ הראשון והשני ועד החידוש של ״רובוקופ״, ואני מניח שגם בסדרת הטלוויזיה הפופולרית אודות פבלו אסקובר (בה לא צפיתי), עוסק הבמאי באותם נושאים – חוק מול פשע, אלימות בשם הצדק לעומת כזו המופעלת להשגת שררה, וכמובן היכן עובר הגבול בין השתיים. פאדיליה מעוניין להיכנס למוח של שוברי ואוכפי חוקים כאחד, להבין כיצד האחד מבקש לחשוב כמו האחר, לפרק את המכניזם של הקרימינליות. כתוצאה מכך, מי שעניינו אותו בסרט הזה הם ״הרעים״ – הטרוריסטים אותם הוא מבקש להאניש במספר דרכים שעשויות להרתיח את הקהל הישראלי.

זוהי נקודת השוני הגדולה ביותר בין סיפורי אנטבה שכבר ראינו ושמענו לבין הסרט הנוכחי, שאולי מצד אחד מעניקה לו זכות קיום ומעוררת דיון תיאורטי מעניין, אך מצד אחר הופכת אותו למעט מגוחך. יש בסרט רק שתי דמויות עם עומק פסיכולוגי, עבר שנחשף בפנינו במשורה, וגם תהליך שהן עוברות. אלה הן שתי הדמויות של החוטפים הגרמנים, שנקראים בסרט בוני (דניאל ברוהל) ובריג׳יטה (רוזמונד פייק). לגבי יתר המשתתפים בסרט, אליהם אגיע בהמשך, אפשר לציין בקושי עמידה באחד מן התנאים האלה שהופכים פונקציות תסריטאיות לדמויות קולנועיות. את הצמד הגרמני אנו מכירים בהתחלה ממש כמו חטופי המטוס – כטרוריסטים שטרם הצהירו על מטרתם. בעזרת פלאשבקים אינסופיים ושיחות ביניהם, או בינם לבין עמיתיהן הפלסטינים, אנחנו אמורים ללמוד להבין ולקבל את הרצונות, הרעיונות, הספקות וההחלטות שמבצעים שניהם ביחד ולחוד. זה היה יכול להיות מעניין אילולא היו להם טיעונים משכנעים להצדקת הפשעים שלהם, או אולי אם הייתי צופה בעל זהות אחרת שאין לו טריגרים רגשיים שמופעלים כשגרמנים חוטפים יהודים.

כשיוצרים ישראלים מבקרים את ההתנהלות של ישראל בסרטיהם, אני בדרך כלל מוכן להקשיב. אבל לשמוע את זה מיתר אומות העולם? הבטן מתכווצת והלב נאטם. זה נראה פשוט נורא, וזה ההיפך ממשכנע, כשאנשים עם רובים חוטפים מטוס מסיבות לאומניות ואז קוראים לישראל מדינה פשיסטית. מה גם שזו אחת המילים שהתרוקנו עוד יותר ממשמעות עקב שימוש יתר מאז מועד התרחשות העלילה ועד היום. מאידך, כשזה חמושים מול חמושים, כפי שמציע בארסיות ובשלב מוקדם יחסית אחד החטופים המוחה על כך שהטרוריסטים חכמים רק על אזרחים ונראה אותם מול חיילי צה״ל, פתאום זה נראה לא כוחות לטובת הישראלים. בטח אחרי שלאורך הסרט מחדירים בצד הגרמני ספקות ו/או מערערים את שפיות הדמויות. אבל להגיד שהבנתי את הצד שלהם? להיכנע למניפולציה כאילו מי בכלל יכול על צה״ל ולהשליך מזה על המציאות? לא קניתי, לא כפי שהסרט מוכר זאת.

גם מנקודות מבט ישראליות אחרות, הסרט ממשיך לרתק תיאורטית ולהיכשל קולנועית. ראש הממשלה יצחק רבין (ליאור אשכנזי) מתואר כחיה פוליטית שרדנית והססנית, בעוד שר הביטחון שמעון פרס (אדי מרסן הבריטי) מוצג כשש אלי קרב וכחתרן בלתי נלאה, אם לשאול מדברי רבין עצמו. הסרט אמור לתפקד בתור מעין אוריג׳ן סטורי לשניהם – הרגע שבו רבין גילה את כוחו של המשא ומתן לפרס, שחמד את השלטון לעצמו. נו, שיהיה. בצמרת הצבא המצב יותר יעיל ואילולא היה מבוסס הסרט על סיפור אמיתי, אפשר היה בקלות לצמצם את כלל בעלי התפקידים לדמות קולנועית אחת שמשלימה את המשפטים של עצמה בנוגע לתכנון המהלך הצבאי. יוני נתניהו (אנחל בונני), הנופל היחיד במבצע החילוץ שעל שמו נקרא לימים המבצע וגם סרטו של גולן, זוכה הפעם לשלוש סצנות ורבע, בחלקן הוא קצת דוש ובאחרות קשה לקרוא לו גיבור. בואו נגיד שאם זו הייתה תרומתו למבצע, זה כאילו שהאחים כהן היו קוראים ל״ביג לבובסקי״ ע״ש דוני.

מי כן מקבל הרבה זמן מסך? השחקן האמריקאי בן שנצר, המגלם חייל שזוגתו היא רקדנית בלהקת ״בת שבע״ המתאמנת לקראת הופעה ובה הנאמבר ״אחד מי יודע״ שפותח את הסרט. סיפור האהבה ביניהם אפילו לא מפותח מספיק כדי להיחשב כקלישאה, כזו שמסמנת לנו את החייל שאנחנו אמורים לחשוש לגורלו, אבל גם יוצר את ההקבלות בין מחול ולחימה, שנעו עבורי בין תמהון לאפקטיביות. את חברת הלהקה מגלמת הרקדנית זינה זינצ׳נקו, שקוראת לחייל שלה ״זיו״. יכול להיות שאני עושה כאן אחד ועוד אחד ומקבל שלוש, אבל יש לי חשד שזהו בעצם ״זאב״, קצין המבצעים של סיירת מטכ"ל, אותו גילם אשר צרפתי בסרט ״מבצע יהונתן״. כלומר, שיש כאן בלבול בהגייה, כנראה בגלל האופן בו השם נכתב באנגלית (Zeev) ובשל העובדה שהשחקנים לא דוברי עברית. מאיפה החשד? מרגע שירה ספונטנית של החטופים ללהיט העממי הכובש ״עם ישראל היי!״. אין ספק שמישהו היה ״היי״ כשהוא אישר את הטייק הזה, כשם שברור לי שהאות ח׳ לעד תבדיל בינינו לבין יתר העולם המערבי.

אם זה היה רגע קטן אז ניחא, אבל אורגיית השפות והמבטאים חירבה עבורי כל סצנה שלישית בערך. אין בעיניי בעיה עקרונית עם ליהוק שחקן מסויים לתפקיד בעל זהות אתנית שונה. למעשה, אני מוכן להשיבע שהיו רגעים בהם האמנתי לגרמנית של פייק יותר מאשר לברוהל (עניין של משחק, לא של דקויות שפה אותה אינני דובר). אבל באמת היו חייבים להביא את השחקנית הבריטית נטלי סטון לסצנה אחת בתור לאה רבין, שאפילו לא מסוגלת לקרוא לבעלה בשמו? ואם אפשר להביא את מארק איווניר לתפקיד הרמטכ״ל מוטה גור, את יפתח קליין בתור אהוד ברק, נתי רביץ כבני פלד ומייקל לואיס בתפקיד סגנו של נתניהו מוקי בצר – למי היה דחוף שהבריטים פיטר סאליבן ואדי מרסן יגלמו בכירים בממשלת ישראל?

מצד אחר, דווקא במקרה של שני האחרונים קשה להתלונן על הימצאם, כיוון שהם מבצעים את תפקידם נאמנה ומרסן אפילו מצליח ליצוק ממזריות לדמותו של פרס. אולם, יכול להיות שהשילוב הבריטי-ישראלי בצוות השחקנים היה זה שהוביל להחלטה הבאמת מוזרה לפצל בין שני סוגי ישראלים – החטופים מדברים ביניהם עברית, אבל בישיבות הממשלה או הקבינט הבטחוני הכל באנגלית, כמו גם בין חיילי צה״ל לבין עצמם. אם להמשיך, הגרמנים מדברים גרמנית ואנגלית לסירוגין, הפלסטינים ערבית וכפי שאפשר להבין, עקביות אין. אני מניח שכתוביות רציפות לעברית, כפי שיהיו ודאי בהקרנות בישראל, יכולות לעזור בהתעלמות מן הזיגזג הלשוני הבלתי פוסק. למרות שגם אז היה קשה לעכל את ההופעה של נונזו אלונזי בתפקיד נשיא אוגנדה אידי אמין, שכאילו משחק בסרט אחר. אם מנחם גולן היה חי וצופה ב״7 ימים באנטבה״ אני לא בטוח אם היה מת מקנאה, בושה או מבוכה. בהיעדרו, מסתבר שיש מי שחשוב להם להציג על המסך סיפורים ישראליים מבלי להיות כאלה בעצמם, וזה מסקרן כשם שזה משונה.