״אויבים״, סקירה

״אויבים״ (Hostiles) הוא סרט שנראה כמו סרט חשוב. הוא מכיל צילום מרשים אשר מבליט את הגוונים האפיים של היצירה, מאזכר לא מעט יצירות קולנוע חשובות, ומתהדר בצוות איכותי של שחקנים הכולל את אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים והמרתקים ביותר בימינו. הוא דן בטבע האנושי, בהיסטוריה האמריקאית ובפחד מפני השונה באופן אשר מרגיש רלוונטי לשיח הפוליטי של התקופה. דומה כי הבמאי סקוט קופר ביים את הסרט במחשבה על החשיבות הזו, ברצון קודם כל להוכיח כי הוא לא רק במאי מוכשר, אלא יוצר בעל חזון ייחודי שיש לו מסר מהותי לגבי האופי של התרבות האמריקאית.

אך הסרט די קורס תחת עול החשיבות הזו. המסר לא מאוד מקורי והדרך בה הבמאי מעביר אותו סובלת לאורך כל היצירה מן הצורך להצביע על חשיבות היצירה או הגאונות של הבמאי. בעודי כותב זאת, המילים הרגישו לי מוכרות – כנראה מכיוון שכתבתי דברים דומים גם על סרט אחר של קופר, ״אחים בדם״. יכולתי לכתוב את אותם הדברים גם על ״חוקי הפשע״, סרט נוסף של קופר אשר סובל מבעיות דומות ובצורה חמורה אף יותר. בקצב הזה, ייתכן ואשכח שאהבתי את סרטו הראשון של קופר, ״לב לא שפוי״ (Crazy Heart) – לא סרט נטול יומרות, אבל כן יצירה מעט צנועה יותר באופייה, אשר נתנה את הכבוד לפיתוח אמין של הדמויות.

לעומת זאת, ״אויבים״ הוא סרט שיש בו הרבה מאוד ייצוגים, אולם אין בו דמויות של ממש, לפחות לא לתחושתי. זה כואב כי בלא מעט מובנים זה נראה כמו סרט שהייתי אמור לאהוב. מדובר במערבון, ז'אנר אשר פעם היה משוייך לקולנוע המסחרי ביותר וכיום דומה כי הוא נותר כמעט תמיד במסגרת של סרטי האיכות. בעבר, היו מגדרים סרטים מסוגו של ״אויבים״ כמערבון חתרני, שכן הוא לא מהסס לתקוף פעולות של הצבא האמריקאי ועוסק בגזילת המורשת והאדמות של הילידים-אמריקאים. אלא שבימינו, זו פחות או יותר העמדה המתבקשת עבור כל סרט בז'אנר. עוד דבר שמתבקש הוא שימוש פיוטי בנוף וצילום מסוגנן, ולזכות הצלם מסאנובו טאקיינאגי הסרט בהחלט מספק את הסחורה בהיבטים אלו. למעשה, בכל היבט טכני הסרט עושה עבודה טובה, לפרקים טובה מאוד. כמעט כל הרכיבים בסרט הם כאלה, אך הבעיה נעוצה בדרך בה הן שזורים יחד.

תרגום מדויק יותר לשם הסרט יהיה "עויינים" ודומה כי הוא מתאר מצב בו כל דמות וכל עם מתאימים לכותרת הזו. הסרט מתחיל בשנת 1892, בסצנה בה משפחה שלווה של מתיישבים מותקפת בידי שבט ילידים אכזר. הסצנה הזו בו זמנית ריאליסטית בכך שהיא לא חוסכת בדם ואלימות, וגם לא אמינה בעליל מבחינת מה שמתרחש בה. בסיומה, אישה בשם רוזלי (רוזמונד פייק) מאבדת את כל משפחתה. הסרט זונח אותה למספר דקות ועובר להתמקד בקפטן ג'וזף בלוקר (כריסטיאן בייל), קצין מצטיין בצבא האמריקאי אשר עומד לפני פרישה. בלוקר מקבל משימה אחרונה לפני השחרור, משימה אשר עומדת בניגוד לכל השקפת עולמו: עליו ללוות את צ'יף נץ-צהוב (ווס סטודי), מנהיג ילידים אשר בעבר נלחם מולו לא פעם ואף הרג במו ידו כמה מחבריו. כעת, בעוד הצ'יף מצוי בימיו האחרונים, נשיא ארה"ב החליט להעניק לו מחילה ולתת לו לראות את השטח שנלקח משבטו בפעם האחרונה. לא מעט אנשים זועמים בדרך צפויים לנסות למנוע ממנו כבוד אחרון זה, לכן יש צורך בכוח צבאי איכותי אשר מכיר את השטח וכנראה כי האיש שמכיר את השטח הכי טוב הוא בלוקר, קצין אשר לחם יותר מדי על מנת לגלות חמלה לעם האחר.

סביב בלוקר מתקבץ צוות מלווה של אנשים אשר תפקידם יהיה למות בדרך, כולל הכוכב העולה טימותיי שאלאמה בתפקיד בנפח מביך. דומה כי העיקרון בבחירת הצוות הוא ייצוג כל שכבות האוכלוסייה האמריקאית או המערבית בכלל – צרפתי שלא ידוע אנגלית, חייל שחור שלוחם לצד יוצא צבא הדרום ועוד. אחרי לא מעט זמן, הם מוצאים את רוזלי, המצויה במצב פסיכוטי עקב מה שעבר עליה. היא מצטרפת לשיירה עד לעיירה הסמוכה, דרך מאבק באותו שבט אשר תקף אותה. משם הסרט ממשיך לעוד מספר תפניות ודמויות שיצוצו לרגע, כמו בן פוסטר בתור פושע שיש ללוות לתלייה, אף כי הפשע שלו לא שונה כלל מדברים אשר עשה תחת פיקודו של קפטן בלוקר בעבור הצבא. כל הדמויות הללו יגידו פעם אחר פעם כי כולם ביצעו פשעי מלחמה וכי בסופו של דבר, אין הבדל מהותי בין האלימות של הצבא לאלימות של הילידים, בין פורעי חוק ושומריו. כולם עוינים וחברים במצבים מסוימים וגם בריתות של רגע יכולת להפוך לחבורת עמוקה, או לפחות אויבים יכולים להפוך בני ברית.

ככל שהסרט נמשך, הוא שב וחוזר על המסר בווריאציות לא מגוונות, כאילו הוא משוכנע כי מדובר במסר אשר לא נאמר בעבר באף סרט. אין לי בעיה עם המסר וגם לא עם היותו קצת נדוש – יש לי בעיה עם העובדה שהוא מועבר פעם אחרי פעם דרך דיאלוגים אשר אין בהם ייחוד מבחינת התנהגות הדמויות, וברוב המקרים גם לא קידום של העלילה. הסרט לא מוצא דרך לשלב בין הקטעים היפים חזותית לקטעים הפוליטיים שבו. בתוך כך, הוא מפספס כמעט לגמרי את הדרמה שבמסע של חבורת אנשים התלויים זה בזה, אך יש ביניהם כמות אפסית של אמון. אחד מן המערבונים הכי אהובים עלי, ״הדורבן העירום״ (The Naked Spur) של אנתוני מאן, יוצר דרמה מותחת ואמינה ממצב דומה, דווקא דרך צמצום. אבל צמצום ורמיזות הם דברים אשר נמצאים מחוץ לארגז הכלים של סקוט, שאחרי שניסה להיות סקורסזי בעברו מנסה בסרט זה להיות ג'ון פורד, תוך שהוא לא מבחין כי גם אוטר המערבונים הקלסיים השאיר תמיד דברים רבים רק בגדר רמזים ונתן מקום של כבוד לסצנות של בניית דמויות על חשבון עלילה.

בסופו של דבר, הסרט נופל בעיקר על התסריט, ובמידה רבה הסיפור שמאחורי התסריט מעניין יותר מן הסרט עצמו. הסינופסיס לסרט נכתב על ידי דונלד אי. סטיוארט (״הנעדרים״, ״סכנה ברורה ומיידית״), תסריטאי בעל חיבה לעיסוק בפוליטיקה ובשימוש בעייתי בכוח. סטיוארט מת בשנת 1999, ואלמנתו מצאה אחרי מותו את התסריט הלא ממומש הזה והציע אותו לקופר, אשר עיבד את הכתוב. דידקטיות מסוימת מאפיינת לפרקים הן את סטיוארט והן את קופר ולכן לא ברור על מי צריך להטיל את עיקר האשמה, אבל משהו במבנה התסריט מרגיש לא מתאים לתקופה (הגיוני, אם נכתב בשנות התשעים) ובעיקר צעקני ולא מועדן.

למרות חסרונות אלו, בעזרת הצילום וגם המשחק (בעיקר של בייל) הסרט מדי פעם מתעלה על עצמו ויוצר תקווה כי הגדולה והמקוריות אכן יגיעו. אלא שאז מגיע הסיום, מהסוג המלא סמליות נדושה ולא אמינה והכולל קלישאות משלל ז'אנרים. סיום כזה יכול לעבוד, אבל הוא צריך שהיה בו גוון כלשהי של דואליות. לצערו של הסרט, נעשה בסופו ויתור על כך קריאה שיכולה להיות לא חד-משמעית, כאילו הוא פוחד להיות לא מובן. ובסרט שמנסה להיות חשוב, דרוש גם אומץ כלשהו.