״50 גוונים של שחרור״, סקירה

אם למדתי משהו מסדרת הסרטים על פי ספריה של אי. אל. ג׳יימס, זה מה נשים רוצות: למצוא גבר עשיר ומתוסבך, לצעוק שהן עצמאיות וחופשיות אבל בעצם להיכנע לו בלי תנאים, להתחתן איתו ולחיות על חשבונו, לשנות את אופיו מקצה לקצה ולוותר על שלהן, והכי חשוב – לעשות המון סקס בלי לגמור.

אלה היו 50 מילים לסיכום הסרט ״50 גוונים של שחרור״ (Fifty Shades Freed), ואולי הייתי להסתפק בהן בניסיון לתמצת את מה שהסקתי מהסרט בפרט וקודמיו בכלל. אבל האמת היא שבכל זאת עברתי מסע בשלוש השנים האחרונות בחברת אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי, או הרדמה דוממת ונוצרי אפור כפי שאני מכנה אותם בחיבה (באנגלית זה עובד). אמנם לא כקורא (האמת שניסיתי, זה פשוט כתוב רע מדי), אבל כן בתור בוגר הסרט הראשון והשני. אז יצא שכבר התלוננתי על הכל בטקסטים הקודמים, אבל ״שחרור״ הוא באמת הסרט הרפוי מכולם והסיום הכי מרדים לסדרת הסרטים הכי פחות מלהיבה שראיתי, עם או בלי קשר לחומרים המרכיבים אותה ולהבטחות הלא ממומשות. חמישים גוונים של שחרור ממושך של אוויר חם על מסך קולנוע שהיה מתחנן למותו לו היה יכול. פיהקתי כל-כך חזק בסיום עד שברחה לי דמעה, כך שיכול להיות שבצאתי מהאולם ניתן היה לטעות ולחשוב שהרגשתי משהו מלבד מבוכה או שעמום (מסתבר שאפשר ממש להרגיש שעמום, אז תודה לסרט גם על זה). מסיבות אלה בכרתי בכל זאת להקדיש לו טקסט ביקורתי, ממש כאילו היה סרט אמיתי ולא קוקטייל מגונה של מונטאז׳ים מזורזים, ייצוגים קלישאתיים של פנטזיות נשיות שאני מקווה שאין לאף אחת, וסצנות אבודות מסדנת המשחק מול מצלמה הכי מבדרת-בלי-כוונה שמעולם לא נוצרה.

אחרי שלוש הצעות נישואין (אם ספרתי נכון) ב״50 גוונים של אופל״, שכולן נענו בחיוב דרך אגב, הסרט מתחיל בחתונה. או אולי יותר נכון לומר שהסרט מתחיל בדרך היחידה שבה אפשר להרוס את רגע שנדמה כאילו אי אפשר לפקשש בקולנוע – מונטאז׳ חתונה. שני סרטים שלמים הכינו את הקהל לאיחוד המקודש של אנה (דקוטה ג׳ונסון) וכריסטיאן (ג׳יימי דורנן), וברגע האמת לא היה לאף אחד כוח להעמיד סט, לצלם ולערוך את זה כמו שצריך. ירח הדבש של אנה וכריסטיאן נטול קולנוע לא פחות, ושוב מוגש בזריזות בעזרת הטכניקה הקולנועית שאמורה להראות תהליך שלם ומתיש בזמן קצר, כך שאולי זו סוג של הצהרה לגבי מה היוצרים חושבים על הסרט של עצמם. אם תתגעגעו למונטאז׳ים במהלך הצפייה בה היה בהחלט ניתן לחסוך כמה וכמה סצנות שלא מקדמות את העלילה, לקראת הסיום יש עוד מונטאז׳ שאמור לכרוך יחדיו את הטרילוגיה – אבל רק מדגים שכלום לא זז במילימטר. גם לא רמת העניין שהסרט מנסה לספק, שמזכירה צפייה בצמיחת זיפי הזקן של דורנן בזמן אמת. סליחה, התחלתי לספר על העלילה ואפילו להיזכר היה כל-כך לא מעניין שדעתי הוסחה. איפה היינו?

הסוגיה המרכזית שעולה משלב ירח הדבש, כשהסרט נשאר באותה סצנה יותר מכמה שניות, היא שמסתבר שלהיות נשואה לכריסטיאן גריי זה אפילו פחות מעצים מאשר סתם להיות שלו. הרכושנות והפראנויה החריפו מאז שהשניים החליפו טבעות, וכעת לאנה יש מאבטח חתיך שהולך אחריה לכל מקום – פתרון מתחשב עבור מישהי שסבלה מסטוקר בסרט הקודם. זו תוספת מבוכה למקרה שאין מספיק ממנה על המסך בכל רגע בהשתתפות גברת גריי, שכאילו גידלה זנב בזמן שהיא מתרגלת לטייטל החדש הזה. כפי שהיא מסבירה לכריסטיאן, אנה זקוקה לעבודה שלה ולא יכולה רק להיות האישה הקטנה שכלואה בבית ונתונה למרותו. ראוי להזכיר בשלב זה שכריסטיאן הוא הבוס של אנה בהוצאת הספרים שבה היא עובדת, שלמעט רגע אחד בו היא מדברת על גודל פונטים אין שום הסבר מה פועלה, ושיש יותר סצנות שלה בבית או בחופשה מאשר במשרד.

כיוון שכל הקשיים בסרט מדומיינים וכמות העושר של השניים פותרת כל בעיה מראש, יש דמות שהתפקיד שלה הוא לדאוג שתהיה עלילה. זהו ג׳ק הייד (אריק ג׳ונסון), מי שהיה הבוס המקריפ של אנה בסרט הקודם והפך לסטוקר שלה עד שנוטרל. הפעם הוא חוזר עם אג׳נדה נקמנית במיוחד דווקא במר גריי, מה שמעלה את השאלה מה הוא רצה לעזאזל מאנה בסרט הקודם. כלומר, אלא אם נקבל את הנחת היסוד של הסרט לפיה זו דמות שגברים לא שולטים בעצמן לידה. אם רק הייתה לזה אחיזה במציאות, בליהוק או סתם באפיון הדמות אולי הייתי זוכר את זה. אבל זוהי בדיוק הצרה הכפולה עם הסרט השלישי בסדרה – הוא הכי מנסה ולכן גם כושל יותר פעמים מקודמיו, לצד רגעים שבהם האדישות של היוצרים ניכרת על המסך זה כמעט טרגי לצפייה. המחזור מאותת על חוסר אונים כפי שהוא רומז שאולי גם המעורבים ב״50 גוונים של אופל״ העדיפו לשכוח אותו. הרי כבר היה את כל עניין ״תן לי לנהוג״ בסרט הקודם, רק שבמקום מכונית ספורט זו הייתה סירה (הו, הדקויות!). גם אז זה היה בוטה מדי מבחינת סמליות ובטח מבחינת הגוון המתגרה של הוויכוח, שלא היה יכול לפתות אפילו את גיבורי ״אסקימו לימון״ באמצע מילואים.

מה שמביא אותי לגישה של הסרט, והסדרה בכלל, לנושא שאמור להיות הנשק העיקרי – מין ומיניות. כמובן שהאטרקטיביות של השחקנים תלויית טעם אישי, ובעוד שהתרגלתי לדורנן, ג׳ונסון התדרדרה מסרט לסרט ומראש הייתה ליהוק בעייתי לדמות הזו (אם לבחור בינה ובין גבינת קוטג׳ – הבו לי גושים). נדמה שאפילו סתם שני זרים שלא שונאים אחד את השנייה היו עדיפים הפעם, אבל האשמה לא בשחקנים. גם צמד לוהט יותר, בעל יכולות משחק מוכחות, לא היה יכול לספק תוצאה אחרת – הסרט מוותר לחלוטין על משחק מקדים, על בנייה של מתח מיני שיוביל לפורקן אפשרי (שנעדר אף הוא). כמעט כל סצנות המין מגיעות אחרי התגרות שצצה משום מקום (בדרך מצד אנה) וברגע לא קשור (אין כאן משחק מילים על משחקי השליטה החביבים על הגיבורים). הקאט מוביל היישר לאמצע האקשן, וכמובן שהקאט הבא מגיע לפני הקליימקס, זה שמובטח בפוסטרים של הסרט. 350 דקות של קולנוע ואף לא אורגזמה אחת, זה מה שיש לסדרת ״50 גוונים״ להציע לקהל. אם אין קטגוריה כזאת בפורנו עדיין, היא כרגע נוסדה מעצמה.

עוד באותו עניין, לשני גיבורי הסרט אולי יש אזיקים ושוטי הצלפה, אבל עדיין אין להם איברי מין. כלומר, לא כאלה שנראים על המסך. ספק כפיצוי, אנה וכריסטיאן כאילו נמצאים בתחרות ״מי הכי טופלס״ ולמרות שאני לא בטוח מי מנצח, התוצאה היא בוודאות כזו של משחק כדורסל. עוד פתרונות של היוצרים לסוגיית ״להיות בלי ולהרגיש עם״ כוללים את המובן מאליו (ויברטור, אבל בסצנה שהיא ההיפך ממספקת) וגם חירות יצירתית מדי בשימוש באוכל. קשה להחליט האם זה יותר דוחה לצפות בשניים מלקקים ומורחים אחד על השנייה גלידת (אני מקווה שזה היה) וניל, או לנחש להיכן נדחקה כפית המתכת הקפואה בעזרתה כריסטיאן ביקש לענג את אנה. הייתי אומר שמדובר בפנטזיה גברית מטופשת של יוצרים המבקשים לענות את הצופות, אילולא הסרט היה מבוסס על כתביה של סופרת שהיא גם המפיקה. אבל הבחירה של שני הסרטים האחרונים ללכת על נפוטיזם במקום פמיניזם, דווקא כן יכולה לפתור את תעלומת החשיבה הגברית על נושא המין.

בסרט הראשון היה צוות נשי מאחורי המצלמה וגם ניסיון, כושל אמנם אבל ניכר, לבנות עולם מיני וסצנות שהולכות ומתחממות. לעומת זאת, על הסרטים בהם מין הוא התגרות מקרית שמובילה מיד לכמעט-סיפוק בלחיצת כפתור שמזכירה פורנוגרפיה מסורסת, אחראים הבמאי ג'יימס פולי ("זרה מושלמת") והתסריטאי ניאל לנארד, בעלה של הסופרת (ששמה האמיתי הוא אריקה לנארד). גם אם מסתכלים על הרזומה של שני הצמדים בלבד, ברור שעדיף להמשיך להעסיק את הבמאית סאם טיילור-ג׳ונסון (״הנער משומקום״), והתסריטאית קלי מרסל (״להציל את מר בנקס״), על פני השניים שנבחרו בסופו של דבר. אבל לא ככה עובדים דברים בהוליווד, או שאולי לנארד היא כמו הגיבורה שלה – אחד בפה ואחד בלב, אישה משוחררת בעיקר בתיאוריה שיותר חשוב לה לרצות את בעלה. מצד אחר, כנראה שאין תסריטאית או תסריטאי בעולם הזה שהיו מצליח להוציא יותר מהטקסט המקורי.

בשל דלות החומר, הסרטים הקודמים כאילו ויתרו על סאבטקסט. אבל כיוון שלא יכול להיווצר ואקום זלגו משמעויות מסויימות אל הרובד שהיה חסר כדי לברוא אותו יש מאין. הפעם, ממש הרגשתי בנסיונות מרד של השחקנים או אפילו הצוות. סצנה לדוגמה כוללת התפרצות של כריסטיאן למשרד של אנה כשהיא באמצע פגישה, כדי לגרום לה להרגיש יותר בנוח עם להיות חלק ממקום העבודה (גם אותי זה בילבל). כשהיא מפטירה: ״אני לא צריכה את עזרתך, גם ככה כולם חושבים שאתה סידרת לי את העבודה והכל בזכותך״, הטקסט שנאמר כתגובה הוא אמנם משהו בסגנון ״מה פתאום, כולם יודעים שאת מוכשרת והגעת לאן שהגעת בזכות עצמך״ – אבל לא הסצנה. השחקן ניגש אל מאחורי שולחן הבוס, שאמור להיות של אנה, ונעמד שם כגורילה שעלתה על פודיום והחלה לתופף על החזה כדי להפגין טריטוריאליות. גם זווית הצילום והקומפוזיציה, שמותירה את אנה מרוחקת מהשולחן המסמן שליטה, תומכות בתיאוריה שהיוצרים עצמם החליטו לחוות דעה על המקור. או שאולי הצלם ג׳ון שוורצמן, שמורגל באדרנלין של סרטיו המוקדמים של מייקל ביי או ״עולם היורה״ – פשוט נרדם, ואף אחד משלושת העורכים שחתומים על הסרט לא טרח להציל את המצב. למקרה שכל זה לא עבר, כריסטיאן כמובן מסדר הכל בסצנה הבאה, שבה לאנה ה״וורקוהולית״ אין שום בעייה לצאת מוקדם מהעבודה כדי להשתובב עם בעלה.

יותר מן העשייה שמרמזת על סבל מאחורי הקלעים, מה שבאמת עצוב בעיניי הן המסקנות של הסרט לגבי רצונות של נשים וגברים, וסליחה על ההכללה אבל היא לא שלי. אנה מתחילה את הטרילוגיה כמישהי שמרגישה שקופה והופכת לכזו שגברים נופלים לרגליה, בלי סיבה מלבד היותו של הסרט פנטזיה נשית (מאוד לגיטימי כמובן, אבל עדיין מטופש). כפי שאין סיבה ותוצאה בחיים הקולנועיים של אנה, כך גם אין קשר בין התפיסה העצמית שלה לבין פעולותיה. לכאורה היא רוצה להיות אישה עצמאית, קרייריסטית, חופשיה – אבל בפועל מגדירה את עצמה אך ורק לפי הגבר. היא ממרה את פיו כהתגרות שתוביל למשחקים במיטה, לא באמת מתריסה ונוטה להיכנע. כשהיא כן מחליטה לקחת את העניינים לידיים, היא מסיימת כעלמה במצוקה הזקוקה להצלה. הדברים שמפריעים לה והדרכים לפתור אותם כל-כך מגוחכים עד שאי אפשר שלא לצחוק. לדוגמה, כשהיא הופכת ל״גברת גריי״, אדונית הבית שמנהלת משק הבית מתייעצת איתה מה להכין לארוחת ערב, אנה מסרבת להיות במשבצת שהוגדרה לה. הפתרון? היא תכין בעצמה את ארוחת הערב.

הדמות המעניינת יותר במערכת היחסים החלבית ביותר בקולנוע של ימינו היא דווקא כריסטיאן גריי. בסרט הקודם היה ניסיון להעניק לו מימד נוסף, כלומר להפוך אותו לדמות דו-מימדית במקום הנקודה שהוא כרגע – אבל זה נזנח לחלוטין הפעם. האם אפשר להתלונן על כתיבת דמויות הגברים בסרט, כפי שנהוג להלין על נשים הכתובות רע בסרטים אחרים? האם יש שני גברים בסרט שמדברים על משהו שאינו נשים, אם לעשות מעין מבחן בכדל הפוך? הגברים בסרט מתחלקים לשלושה סוגים: המגוננים, מגריי ועד אוסף המאבטחים שלו, הבוגדניים או שמודבק להם חשד לבוגדנות (עם או בלי קשר למציאות), וסטוקר פסיכי אחד שהוא קרימינל מאסטרמיינד ברמה שהייתה יכולה להפיל את האוונג׳רס. עם זאת, המצב של יתר דמויות המשנה הוא שאין לי שום דרך לאפיין אותן ולכן גם לא להבדיל ביניהן. גם אם את אחיו של כריסטיאן היה מגלם גמד אנדרוגני קטוע גפיים, הדמות שלו עדיין לא הייתה מצליחה להיחרת בזכרוני, או סתם לא להתערבב עם יתר הפרצופים שחלקם חוזר כבר פעם שלישית ומייצג עלילת משנה שלמה. במיוחד הורגשה בחסרונה קים בייסינגר, שהפציעה בפרק הקודם כמעין גברת רובינסון. השחקנית אמנם הסכימה להראות את פניה שוב, אבל הסצנות איתה סיימו על רצפת חדר העריכה ולכן הופעתה מסתכמת בהודעת סמס. ואין מטפורה נכונה מזו לסיכום הסרט החותם של טרילוגיית הסרטים הכי פופולרית בעיסוקה בסקס ובנשיות בשנות האלפיים-עשרה.