"הפנתר השחור", סקירה

ישנן שתי נקודות מבט עיקריות דרכן אפשר לדבר על "הפנתר השחור" (Black Panther). מנקודה אחת, הוא עוד סרט גיבורי-על של מארוול, ואפשר לבחון אותו בהקשר הזה. מנקודה אחרת, הוא כבר הוכתר כאירוע קולנועי בהקשר הפוליטי-חברתי-תרבותי שלו – הוא הסרט הראשון של גיבורי העל המדוברים שביים יוצר שחור. ריאן קוגלר ("תחנת פרוטוויל", "קריד") ביים לפי תסריט שכתב יחד עם ג'ו רוברט קול (שכתב והפיק בסדרה "פשע אמריקאי") המתבסס, בנוהל, על הקומיקס של סטן לי וג'ק קירבי. זה גם הסרט הראשון בגלגול הנוכחי של סרטים אלו עם קאסט שרובו ייצוג של שחקנים שחורים.

יש תגית שרצה בטוויטר כרגע, BlackPantherChallenge#, שהחלה בליווי קמפיין מימון המונים שביקש לקחת ילדים מהארלם לצפות בסרט, והיא ממשיכה עם קמפיינים לקהילות נוספות. ההערכות הן שהסרט, על הבאזז והחשיבות הפוליטית עליהם הוא נשען, יהיה שובר קופות שובר שיאים. כבר שמעתי הערה מבודחת אחת על כך שאנשים לבנים שואלים חצי בצחוק אם זה לגיטימי בכלל שהם יצפו בו וייהנו מהסרט. בשאלה הזו טמונה השאלה היותר בוטה – האם הוא מיועד להם? לפני שאצלול קצת לעלילת הסרט, עצם השאלה הזו כבר מעידה על החשיבות שלו. זו חשיבות מהסוג של "וונדר וומן", כזו שמעודדת אותנו לעשות הנחות לטיב הסרט בשם הייצוג ופריצת הדרך שלו. אבל בכל זאת יש מקום להתעכב עליה.

יש כאן סרט שצופים (גם אני, כן) לבנים ממרומי הפריבילגיה שלנו יכולים לתהות אם הוא נועד לנו. הסיבה ברורה, אין כמעט שחקנים לבנים בסרט הזה, ואלו שיש – די מיותרים בסופו של דבר. מרטין פרימן מגלם את רוס, סוכן ה-CIA, ואנדי סרקיס מגלם את קלו, סוחר הנשק הדרום אפריקאי עם האצבע הקלה על ההדק. בזמן ששניהם עושים עבודת משחק טובה, כרגיל, הדמויות שלהם והתפקיד שקיבלו רלוונטיים, אבל היה אפשר בקלות לא לכתוב את אותם בתוך התסריט ולמצוא פתרונות קלים אחרים, והסרט היה ממשיך להתקדם. הם תוספות, סוג של קישוטים סמליים של ייצוג אם תרצו, כי הנה, יש גם לבנים בקאסט, גם אם שניהם די מגוחכים.

וזה ממש בסדר להרגיש איך זה הפעם – כשכל הדמויות החשובות בסרט הן בצבע אחר משלך. זה ממש בסדר לתהות אם הסרט הזה נוצר עבורך, בגלל שאף דמות לא נראית כמוך, וזה גורם לך להרגיש כמו משהו לא קשור, וקצת מוזר, משהו שהעולם הזה לא מדבר עליו ולא אליו. אני לא יודעת איך זה מרגיש, כי זו לא החוויה שלי, אבל אפשר להניח שברמה כזו או אחרת, זו החוויה ברמה מודעת או לא, כשברוב סרטי הז'אנר (ולא רק בו) הדמויות הראשיות לבנות. לרוב מדובר גם בגברים, והחיבור בין תחושות זרות של כל מי שהוא ה"אחר" של מי שאנחנו בדרך כלל רואים ושומעים הוא כבר כמעט מובן מאליו היום (אני מקווה), אבל בואו נחזור לסרט.

ההתייחסות של הסרט לנושא לא מסתיימת בייצוג, אלא שזורה לכל אורכו בפס הקול, בשילוב בין תלבושות ואמונות ששואבות ממסורות אפריקאיות שונות, בעובדה שליבו וחלקו העיקרי מתחולל בווקאנדה המדומיינת שבאפריקה וכמובן בעלילה ובקונפליקטים שבה. ווקאנדה היא היסטוריה אלטרנטיבית, חלום על מדינה אפריקאית נסתרת מעין העולם המערבי, שחיה לה בהיחבא ובאין מפריע, וצומחת עם השנים להיות מופת של קדמה טכנולוגית, בזכות הוויברניום, מתכת זרה מן החלל שהתרסקה אל אדמתה לפני עידן ועידנים. טצ'לה (צ'דוויק באוסמן), הנסיך שהופך למלך בעקבות המוות של אביו ב"מלחמת האזרחים", הוא הפנתר השחור, מונרך חדש וצעיר שצריך לעמוד בראש מדינה שנראה שמצליחה לייצר תמהיל מושלם (ובלתי אפשרי) בין מסורות עתיקות וטקסיהם, לבין קידמה טכנולוגית וגישה נאורה לחיים בכלל.

המדינה מתפקדת כמונרכיה בה תפקיד השליט עובר בירושה מאב לבן, כאשר יכולים לנסות ולקרוא עליו תיגר רק ראשי שבטים אחרים. על הגבריות המתפרצת השלטת הזו הסרט מנסה לפצות עם ייצוג של נשים בעמדות מפתח, שמקיפות את ט'צלה. יש קצת עניין רומנטי ומתח בהשקפות העולם בינו לבין האקסית שלו, המרגלת נאקיה (זוכת האוסקר לופיטה ניאנגו), אחותו שורי (לטיטיה רייט) היא מי שמובילה את המחקר הרפואי והטכנולוגי כאחד, והיא זו שמפתחת עבורו חליפה משודרגת ושאר גאדג'טים, וגם מלווה אותו מרחוק בסצנת אקשן אחת ומוסיפה לה הרבה עניין. בווקאנדה יש לוחמות (ביניהן פלורנס קסומבה) וגנרלית (דנאי גורירה) וגם את אנג'לה באסט בתור המלכה האם. כל אלו יחד עם זורי היועץ השאמאני (פורסט וויטאקר, שאישית אני מתקשה לקחת ברצינות מאז מה שהוא עשה עם הקול שלו ב"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים") מבקשות לעזור לו לנהל את ווקאנדה, כשיש מתח בין כל הטוב שהמדינה מאפשרת, לבין כל הקושי שיש בחוץ.

גם נושא הפליטים עולה על הפרק, כולל ציטוט רלוונטי עד אי נוחות שאומר אחד מבכירי השבטים החברים, ווקאבי (דניאל קלויה מ"תברח"): "אתה יודע איך זה עם פליטים, תכניס אותם למדינה שלך, והם יכניסו אליה את כל הבעיות שלהם". הקונפליקט הזה נראה שמעלה הילוך ברגע שהפוקוס מבחינת הנבלים של הסרט עובר מקלו הדרום אפריקאי המתבקש, ומתמקד יותר באריק קילמונגר (מייקל ב. ג'ורדן מ"קריד"). בלי לגלות יותר מדי, קילמונגר הוא מישהו שמעביר את המאבק של הסרט לתוך הבית, כשהוא קורא תיגר על ההנהגה של טצ'לה. הפוטנציאל האמוציונאלי שהדמות שלו מביאה לעלילה גורמת לסרט להיראות לפרקים כמו חזרה גנרלית לעיבוד המתבשל ל"מלך האריות".

אבל, אחת הנקודות המאכזבות ביותר בסרט, היא שבדיוק כשהעניינים מתחילים להתחמם, העלילה בורחת מעצמה וכל האמינות שנבנית על ידי ביסוס מערכות היחסים בין הדמויות בחלקו הראשון, די מתפרקת בקלות או נפתרת בקלות רבה מדי בקרב. העלילה מתחמקת בשיטתיות מדיון יותר מורכב ואולי אפילו מרגש, ובורחת למחוזות קלילים ופשוטים יותר. העימות בסרט מתחיל כמו התנגשות בין פרוטנגוניסט שמכיר בכך שההתנהלות שלו בעייתית, מול אנטגוניסט שדווקא קל להזדהות איתו ועם המטרות שלו. ווקאנדה מתוארת כמדינה שההתחבאות שלה וההתחזות כמדינת עולם שלישי בזמן שבפועל היא עשירה גם בידע וגם בחומר בעצם יכלו לסייע לכל אחיה מסביב, ביבשת ובארצות הברית, לאורך שנים של עבדות וגזענות. אבל הדיון הזה נשאר, כמו שקורה לרוב בסרטי מארוול לצערי, במשקל נוצה. והעימות עם פוטנציאל העומק והקונפליקט הפנימי הופך מהר מדי לקונפליקט חיצוני בלבד. נוסף על כך, כשהדיון כבר מתנהל, הוא הולך ומתמקד בהדרגה בארצות הברית, שכבודה במקומה מונח, בזמן שהשיחה על מצב האנשים במדינות השכנות לווקאנדה משתתקת.

אם להתייחס לרגע ל"הפנתר השחור" כאל סרט מארוול בלבד, הוא לא בין הטובים ביותר שבהם, אבל הוא עומד בסטנדרטים בסך הכל. כן, יכלו לחתוך ממנו כ-20 דקות, ולא היה מזיק אם היו לוקחים החלטה: או לשחרר מעט את החשיבות העצמית והרצינות שלו לטובת קלילות, או להצדיק את כובד המשקל שלו עם דיון יותר מעמיק. ובכל זאת, הוא מרהיב, כולם עושים את עבודת המשחק שלהם נאמנה, ווקאנדה מפעימה, ויש איזה עניין חביב מאוד עם קרנפי קרב, למרות שאין בו המון חידושים, למעט התרומה של שורי לקרב שכבר ציינתי.

אני רוצה לחזור לסמליות של ווקאנדה לסיום, ולציין שהשאלה שהיא מעלה, גם אם הטיפול בה פשטני, עדיין מעוררת דיון ויש במהלך שהיא מתניעה משהו די מרשים. לאורך כל הסרט אנחנו כצופים יכולים לגבש דעה, או לבוא עם אחת מהבית, בנושא מה צריכה מדינה (או הפרטים שבה) חזקה לעשות כאשר מחוצה לה יש מי שזקוקים לעזרתה. איך שוקלים את המחיר שהמדינה עלולה לשלם, להערכתה, לעומת המחיר של חיי אדם שנגבה בגלל שהיא עומדת מנגד. לאורך כל הסרט השאלה הזו מופנית אל אנשי ווקאנדה המדומיינת, מייצר את החלום על אנשים שחורים שלא סבלו דיכוי, ובאותה נשימה מייצר תמונת מראה של כל מי שצופה בסרט, של כל מי שעומד מנגד או תוהה אם ואיך לפעול, כאשר אנשים אחרים נפגעים. שאלת האחריות בסרט מיוצגת על ידי לאום שאינו קיים, אולי כי זו הדרך הקלה ביותר, אולי היחידה למעשה, להצליח להעלות אותה ולעורר את הדיון הזה באופן שלא יגרום להשתקה או פיצוץ מידיים. וזה, האמת, חתיכת הישג לסרט שהוא בסופו של דבר עוד שובר קופות בתבנית גיבורי העל של מארוול. ואפרופו, הוא גם בין הבודדים שלא כולל שום גיבור על אחר מהאוונג'רז כתגבורת, רק סוכן CIA כושל, מהלך שמהווה אמירה בפני עצמה.