הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "צומת מילר"

המסע שלי בסרטי האחים כהן ממשיך עם סרטם השלישי, ״צומת מילר״ (Miller's Crossing) – סרט שכאשר התחלתי להתעניין ביצירה שלהם, בסוף שנות התשעים, קיבלתי את הרושם כי הוא מן היותר מוערכים שלהם, למרות שלי היה קצת יותר קשה להתחבר אליו. כיום, דומני כי זהו סרט שמוכר בעיקר למעריצים מושבעים, אולי בגלל שהוא סרט קר רגשית גם במונחים של הכהנים. עוד קודם לכן, הסרט היה כישלון קופתי. בעודי בודק מוטיבים חוזרים ביצירה שלהם דרך הפורמט בו התחלתי בפוסט הראשון, ״צומת מילר״ מתגלה כסוג של הליכה קדימה – האחים כהן נותרים תסריטאים שנונים ובמאים מבריקים טכניים כמו שהיו מראשית הקריירה, אבל בסרט הזה הם עולים בהצלחה בדרגת השאפתנות. הפעם הם כבר במאים מגובשים, אולי רגע לפני יצירת המופת הראשונה שלהם.

הרקע לסרט

״רציחות פשוטות״ זכה באופן יחסי לאהדת המבקרים והפך בהגדרה לסרט פולחן; ״בייבי אריזונה״ שמר על ההצלחה הביקורתית, הפך לפולחני בקצב מהיר יותר וגם היווה הצלחה כלכלית של ממש, גם אם לא היה להיט עצום. האחים כהן כבר הפכו לשם מוכר בתעשייה ולשם שנראה נכון להשקיע בו כסף. לכן, ״צומת מילר״ היה לסרט הראשון של האחים כהן עם תקציב ב-8 ספרות, אם כי הדיווחים על התקציב המדויק נעים בין 10 מיליון דולר ל-14 מיליון דולר. הדבר היחיד שברור הוא שהסרט היה רחוק מלהחזיר את ההשקעה בקופות, עם רווחים של קצת יותר מ-5 מיליון דולר בארה"ב. עם זאת, היציאה בווידיאו ומאוחר יותר ב-DVD הייתה הצלחה גדולה מן הצפוי, אבל עד שזה קרה חלפו עוד כמה שנים וגם עוד כמה סרטים שמיקמו את האחים כהן בתור במאי פולחן בעלי קהל אדוק, אבל לא יוצרים אשר יכולים לפנות לקהל גדול.

בנוסף, הסרט מפורסם בכך שהוא לווה ב"משבר כתיבה", מה שגרם לכך כי חלף פרק זמן ארוך בין יחסית בין הצלחת ״בייבי אריזונה״ לתחילת הצילומים. בזמן שהם היו תקועים עם התסריט הסבוך של הסרט הזה, הכהנים כתבו בכמה שבועות את התסריט ל״ברטון פינק״ (Barton Fink) ואז שבו לעבודה על ״צומת מילר״. העיכוב גרם לכך שהסרט יצא בשנת 1990, שנה אשר התגלתה כבעייתית באופן שלא נחזה מראש.

אחרי שני סרטי פשע, האחים כהן החליטו לעלות מדרגה ולייצר סרט גנגסטרים של ממש. הם לא יכלו לדעת ששניים מן הבמאים היותר מכובדים של ארה"ב יצאו עם סרטי גנגסטרים באותה שנה – קשה להתחרות עם ״החבר'ה הטובים״ של מרטין סקורסזי והחלק השלישי בטרילוגיית ״הסנדק״ של פרנסיס פורד קופולה. לאורך השנים הסרט של קופולה הפך למושמץ (באופן מחמיר מדי לדעתי) בעוד סרטם של האחים כהן צבר מעמד מכובד יותר. אבל בזמן אמת זה היה לא כוחות בקופות, כאשר הסנדק 3 הופך לסרט הגנגסטרים הכי קופתי מבין השלושה עם רווחים של 66,666,062 דולרים בקופות בארה"ב – הנתון הזה לא ממש קשור, אבל רציתי לציין את המספר הזה. ניתן להתייחס גם ל״דיק טרייסי״ של וורן ביטי כסרט גנגסטרים והוא הרוויח יותר מ-100 מיליון דולר, כאשר שלושת הסרטים האחרים עוקפים אותו ביחד רק בקושי. מה שאומר בכל זאת יש חשיבות לרווחים הצנועים של האחים כהן, ובכל מקרה ״דיק טרייסי״ הוא יותר סרט קומיקס/בלש/קומדיה.

״צומת מילר״ מציג הופעות ראשונות של שלושה שחקנים אשר יעבדו עם האחים כהן עוד פעמים רבות: ג'ון טורטורו, ג'ון פוליטו וסטיב בושמי, כולם בתפקידי משנה לכאורה (התפקיד של פוליטו מעט גדול יוצתר, של בושמי ממש קטן). מבין השחקנים שכבר עבדו עם הכהנים, פרנסיס מקדורמונד מופיעה בתפקיד של סצנה אחת והיא היחידה אשר חוזרת מסרטים קודמים. לבמאי והידיד סם ריימי יש הופעה קצרה אשר מסתיימת במותו על המסך.

קורבן נוסף של העיכוב בהפקה נוגע לשם הסרט. בשלבי הפיתוח הראשונים, הסרט נקרא ״ראש גדול״ (Bighead) כפי שהאחים כהן כינו את הדמות הראשית בסרט, יועץ לגנגסטרים שכולם מתייחסים אליו בתור אדם חכם אשר לכאורה יש לו תכנית גדולה. אבל יש בעיה מסוימת בלהתמקד בכותרת בדמות אחת, גם אם היא מופיעה כמעט בכל סצנה, בסרט אשר דן גם במקריות ובחוסר היכולת לשלוט. לכן, יש הגיון בשינוי השם למקום גיאוגרפי מרוחק מעט מן העיר, מקום בו מתרחשות שתי סצנות מכריעות. השם ״צומת מילר״ הוא מחווה לעורך של הסרט (ושל ״בייבי אריזונה״) מיכאל ר. מילר, משמע ההכרעה בידי הגורל נתונה בידיו.

העלילה והז'אנר

בשנות העשרים, מעמד הגנגסטר בארה"ב עלה עקב החוק לאיסור צריכת אלכוהול. זה הפך את ארגוני הפשע לספקים מובילים של הסם לו האומה כבר הייתה מכורה ולמצב בו הפושעים היו חזקים יותר מן החוק ולא פעם גם מקורבים לפוליטיקאים שגם הם חובבי הטיפה המרה. בקולנוע המצב בא לידי ביטוי באופן בולט בראשית שנות ה-30, כאשר כמה וכמה סרטים אודות ראשי ארגוני הפשע הפכו לשוברי קופות, בעידן שלפני קוד ההפקה הקפדני שנכנס לפעולה במהלך שנת 1934. גם אחריה, סרטי גנגסטרים המשיכו להצליח, בעיקר בחברת האחים וורנר בה עבד השחקן הגדול של הז'אנר, ג'יימס קגני האירי, אשר לרוב עבד לצד פאט או'בריאן האירי אף הוא כשחקן משנה. משמע, רוב הסרטים בתקופת הזוהר הראשונה של הז'אנר עסוק במאפיה האירית ולא האיטלקית (יהודים היו לרוב דמויות משנה, אם בכלל). הדבר השתנה עם סרט הגנגסטר המודרני, אשר ניזון תמיד מהשוואה לסרטי ״הסנדק״, הסרט שהשיבו לקדמת הבמה אחרי שלושה עשורים כמעט נטולי להיטים בראשית שנות ה-70.

האחים כהן החליטו לא לפסוח על אף זיהוי אתני אשר היה קשור עם עליית הפשע המאורגן בשנות העשרים. הם מעמתים בסרט ראש פשע אירי השולט בעיירה בתחילת הסרט מול מאפיונר איטלקי אשר זומם לקחת את מקומו, בעיקר אחרי ריב על הצורך בחיסול של סוכן הימורים זוטר, יהודי (פירוט בהמשך). את העלילה הסבוכה הזאת האחים כהן תיבלו בדיאלוגים שנונים הכוללים גם התייחסות לשנינות, דבר טיפוסי לקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים. מבחינה חזותית, האחים כהן הלכו גם מעט קדימה יותר עם הז'אנר החביב עליהם ועל סינפלים בכלל – הפילם נואר. סרטי הנואר לרוב לא היו סרטי גנגסטרים, או לא כאלו העוסקים בהנהגה של ארגון הפשע, אלא סרטים אשר מביטים על בלשים או על חיילים זוטרים יותר בארגון. אבל התריס הווניציאני הטיפוסי מופיע בכל בית ב״צומת מילר״ והדמות הנשית הפחות או יותר יחידה בסרט היא ללא ספק פאם-פאטל אשר מובילה לפחות שני גברים די ביודעין לתוך התסבוכת.

יחד עם זאת, בביקור השני המובהק שלהם בשפה של הפילם נואר האחים כהן הלכו על מראה יותר מסורתי מאשר ב״רציחות פשוטות״ המוקדם. או במילים אחרות, הם עידנו את הצלם שלהם, בארי זוננפלד, חובב תנועות המצלמה המהירות. אלו נעדרות כמעט לחלוטין מן הסרט והצילום כאן בורא קומפוזיציות יפות יותר מאשר נע בהן בקצב מהיר. זה נקבע בעיקר בידי העריכה, במה שנראה כהכנה לפרידה אשר באה עקב גיבוש הסגנון הן של הצלם והן של הבמאים. זוננפלד מהר מאוד יעבור לביים בעצמו סרטים מצליחים והאחים כהן ימצאו את הצלם המושלם עבורם, אבל זה יקרה רק בסרט הבא. ב״צומת מילר״, זוננפלד עושה עבודה טובה אבל הסרט לא מגיע לגוון פיוטי של שימוש בצללים אשר יאפיין סרטים מאוחרים יותר של האחים כהן. יש כמה רגעים של צילום מרהיב יותר, למשל קטע הכתוביות של כובע עף ברוח (הרחבה בהמשך) או קטעי הפעולה. אבל גם אלו נקבעים בעיקר בידי העריכה, כיאה לסרט אשר קרוי לא במקרה על שם העורך שלו. לא מעט פעמים במהלך הסרט העריכה מסתירה דברים בתחילת הסצנה, דברים אשר ידועים לחלק מן הדמויות. העריכה גם משחקת עם הקונבנציות והציפיות של הקהל על מנת לייצר הפתעות נוספות. זוננפלד השפיע על הסרט גם בצורה לה היה מודע רק בדיעבד: ג'ון טורטורו החליט להשתמש בו כמודל לדיבור ולהתנהגות של הדמות שגילם, ברני.

משתף פעולה חשוב אחר של האחים כהן, המלחין קרטר בורוול, הלך גם הוא לכיוון אשר מקצין את הדיון באתניות. פסקול הסרט מבוסס על בלדות איריות, אחת מהן מושמעת בסרט, אחרת מהווה השראה לנעימת הנושא, והסגנון משפיע גם על קטעים אחרים בפסקול. הדבר מחזק את האירים כגיבורים של הסרט ואולי גם כשולטים בעיר – הז'אנר המוזיקלי חובר לז'אנר הנרטיבי.

הסרטים של האחים כהן לרוב עמוסים בתפניות עלילה, בעיקר בסרטים המוקדמים ואולי בסרט זה יותר מאשר במקרים אחרים. בצפייה הראשונה בתור נער בסרט לא תמיד הצלחתי לעקוב מי נגד מי, בסבך של כמה ממערכות היחסים שאינן מאוזנות. אך בסופו של דבר הסרט עוקב אחר דמות אחת – טום רייגן (גבריאל ביירן) היועץ לליאו (אלברט פיני), המנהל את העיר. ליאו לא יודע כי טום מנהל רומן עם החברה שלו, ורנה (מרשה גיי הארדן) שאולי נעה בין שני הגברים אבל נאמנה בעיקר לאחיה, ברני (ג'ון טורטורו), אותו סוכן הימורים יהודי (בצורה הרבה יותר מופגנת מאחותו). את כל זה הבנתי בצפייה הראשונה, אבל היתר היה יותר מסובך. לברני יש גם רומן עם סוכן הימורים אחר בשם מינק (סטיב בושמי בהופעה קצרצרה, אף כי מדברים הרבה על דמותו). מינק הוא גם בן הזוג של אדי דיין (ג'יי. אי. פרימן) שומר הראש המאיים של המאפיונר האיטלקי העולה ג'וני קספר (ג'ון פוליטו). קספר, כיאה לכוח עולה ונלהב, מתנהג בדיוק ההפך מליאו – הוא לעולם לא נראה רגוע או שקול, ניגוד אשר יוצר מתח בסרט וגם מטה את ההזדהות הרגשית לטובת האירי – הוא נראה ככוכב-על נעים, בעוד קספר מעורר אי-נחת עקב ליהוק מדויק.

לא סתם הזכרתי את קגני ואו'בריאן קדם לכן, שגם פיני וביירן מזכירים אותם מאוד מבחינה פיזית, מעבר לכך כי מדובר בשחקנים נהדרים. הצד האירי מתנהל כולו בקלאסה וכבוד, כך שצבירת הכוח של קספר נראית לא טבעית וזמנית, גם אם דומה כי היא נעשית בתמיכה של טום רייגן, שממניעים שהבנה שלהם משתנה מספר פעמים במהלך הסרט, עובר למראית עין לצד של קספר. אם כי אנו רואים שהוא לא תמיד מספר את האמת, וסוגיות האמת היא סוג של נושא מרכזי בסרט, בעיקר דרך השאלה על מי ניתן לסמוך. לא ניתן לסמוך על המשטרה או הערייה שישמרו על החוק, שכן הם משרתים את מי שנמצא בעמדת הכוח, כלומר הגנגסטר המוצלח יותר למראית עין.

האם יש משמעות?

"אני מדבר על חברות. אני מדבר על אופי. לעזאזל, ליאו, אני לא מתבייש להשתמש במילה הזאת: אני מדבר על אתיקה".

אלו הן מילות הפתיחה של הסרט, אשר נאמרות על ידי ג'וני קספר בשעה שנמזגת כוס וויסקי עם קרח, משקה לא חוקי בזמן ההתרחשות, מה שאומר משהו על אופי הסרט. ניתן גם לפרש את שורות הפתיחה כהצהרת כוונות לסרט כולו, מה גם שהם נאמרות על ידיד הדמות אשר תנסה לכונן סדר חדש בעיר. לכן, יש לתת את הדעת על שלושת הנושאים הללו לפני שנידרש לשאלה הבוערת – למה כובע.

ההגדרות של קספר למונחים הללו מוטלות בספק וייתכן שאף הולכת נגד המסר של הסרט, לכן הוא ממשיך להדגיש אותם גם בהמשך הדיאלוג הפותח. הדבר נכון בעיקר לגבי המילה השלישית: אתיקה. השאלה היא מהי האתיקה בעולם בו המאפיה שולטת מעבר לחוק ולמוסר הכללי. כפי שאומר קספר: "אם אי אפשר לסמוך על משחק מכור, על מה כן אפשר לסמוך." או במילים אחרות, הבעיה האתית היא שהאנשים אשר נמצאים קרוב יותר לראש הפירמידה לא יכולים לרמות את האדם הפשוט, כנראה בגלל פעולה של אדם אשר הם סוברים כי הוא נמצא בדרגה אחת מתחת להם. הכלל הראשון שבקוד האתי של הגנגסטרים הוא שהאתיקה היא קוד הגינות בין החזקים, בין חברים לכאורה או חברים עסקיים. למשטרה בסרט אין אתיקה – התובע המחוזי וראש העיר עוברים ממשרד למשרד על מנת לשרת כל פעם בקשות של פושע אחר. מפכ"ל המשטרה בעיר אומר פעם אחרי פעם שאף אחד לא מספר לו למה הדברים קורים, ומדוע הוא פושט על מקום אחד ומגן על מקום אחר (אירועים לא חוקים, ממכירת אלכוהול ועד רצח מתרחשים כל הזמן).

יחד עם זאת, אתיקה היא מה שמפריד בנינו לבין החיות, היא התרבות, הקידמה. האתיקה אשר קספר מדבר עליה היא חוק שבין הארגונים השונים, או ליתר דיוק החוק אשר לדעתו אמור לאפשר לו לגדול. ליאו לא מאפשר לו לבצע את הרצח אותו הוא מבקש והוא מסיים את השיחה בכך שהוא אומר לו: "ג'וני, אתה גדול בדיוק כמו שאני מרשה לך להיות ולא גדול יותר ואל תשכח את זה לעולם" – זוהי התשובה שלו לגבי אתיקה. עבור ליאו, עדיין לא הגיע זמנו של ג'וני קספר לגדול. אולם האתיקה של הפושע המתבססת גם על עקרון דארוויניסטי: החזק שורד ומתפתח. קספר חושב כי הגיע הזמן לגדול. הדבר קשור למילה הקודמת, אשר מעצבת עת האופן בו נקבעת האתיקה: אופי.

כאשר קספר מדבר על אופי, הוא מדבר על גזע. לא רק שהוא טוען שלברני אין אופי, הוא שב קורא לו בכינויים המדגישים את היהדות שלו, בעיקר "שמאטה", מילה שפירושה "שטיח" בידייש. האדם הראשון אשר מחוסל בסרט מכונה "ראג" כלומר המילה האנגלית לאותו דבר. משמע, קספר קיבל את החיסול שלו, רק בדרך עקיפה, משהו שיחזור פעם נוספת בסרט – ברני לא מחוסל, אך אנשים מקבילים לו כן מחוסלים, למרות אופיו החלש והמתרפס לכאורה. אופי אשר במידה רבה קרוב יותר לזה של ג'וני קספר מאשר יתר הדמויות בסרט. הן קספר והן ברני מדברים במבטא אתני מוקצן, מתחננים בעזרת מילים רבות להשיג את מה שהם מבקשים, בעוד הדמויות השקולות יותר מדברות במשפטים קצרים ומדויקים יותר. האופי האירי, השולט בסרט, מתבסס על החלטות חדות מהן לא נסוגים במהלך השיחה. ליאו אומר באותה סצנה ראשונה כי הוא לא אוהב לחשוב – גם משום שטום הוא זה שלרוב חושב במקומו, וגם כי הוא תמיד מתנהל כמי שכבר החליט. ברני יותר קרוב אליו מקספר. אין לו סיבה לשנות את הקוד האתי שלו גם מול סכנת מרד. כאשר יש איום על חייו, הוא לא זקוק למחשבה רבה על מנת לצאת ממנו כמנצח.

עוד פיסת דיאלוג חשובה מאותה סצנה פותחת, היא זו אשר נאמרת בידי אדי דיין: "אנחנו משתמשים רק במתאגרפים אשר יש להם פחד מאלוהים". זהו עוד עלבון כלפי ברני, שכן יהודים כידוע אינם שותפים לאמונה הנוצרית. אלא שהאמונה בסרט הזה אינה בישו, אלא בקוד המוביל את הפושעים, במערך הכוחות בעיר, בו קספר ניצב מדרגה לפני ליאו עד שיתבצע חילוף. משמע, ברני אינו יודע את מקומו גם בגלל שהוא פועל לפי מערכת ערכים אחרת, לא הסתגל לעולם ממנו הוא חלק. יש לשים לב כי בעוד ברני הוא יהודי מאוד, לאחותו ורנה לא מתייחסים במהלך הסרט ולו פעם אחת כיהודייה – היא מבינה כיצד להתנהל בעולם הזה, גם אם הוא מבזה אותה בתור אישה הנחשבת למופקרת ונטולת לב. אלא שהיא פועלת מתוך אהבה, גם אם היא מזנה את עצמה – היא לא עובדת למען כסף, אלא למען הגברים שהיא אוהבת וגם ביניהם יש דירוג, אשר אינו קשור בהכרח לאנשים עמם היא שוכבת. אחיה ברני נמצא מעט מעל לליאו וטום, גם אם היא נרתעת מחלקים באישיות שלו ובעבר ניסתה "להציל אותו מחבריו", כלומר לגאול אותו מן הנטייה המינית הלא מקובלת שלו.

גם עבור טום, מערכת היחסים והכוחות ברורה: ליאו לפני היתר, גם לפני עצמו. זו גם ההגדרה שלו לחברות, מילה אשר בסרט מייצגת דברים אחרים: מערכת יחסים הומוסקסואלית, או נאמנות עבור סטרייטים (הרוב), שאף אחד מהם לא ממש נהנה בחברתו של אף אחד, אלא מן ההגנה או הכוח שהוא מעניק. טום שמח להיות חייל ולא מנהיג, אבל יש לו הרבה ידע וכוח, מה שמאפשר לו לשרוד ובסופו של דבר גם להפיל אחרים ולהשיב את ליאו למעמדו כשולט. הדרך לשם כרוכה בסכסוך עם ליאו, כולל רגע בו הוא גורם לליאו לעשות את מה שאמר כי הוא לא יעשה: החלפת מהלומות עם טום, בתוך הנאמנות, בתוך המשפחה.

מי שפוגע בחברות ובנאמנות באופן הבוטה ביותר בסרט הוא האיש אשר הדבר הראשון שהוא אומר בסרט מציב את החברות במקום הראשון – ג'וני קספר. רק על סמך מילותיו של טום, קספר סבור כי אדי דיין, האיש הכי נאמן לו, משקר לו או בוגד בו. הסגנון השקט של טום מזכיר את זה של דיין, אבל גם משדר מסתורין, חוכמה אשר קספר אינו מכיר. לכן הוא תמיד יעדיף קודם כל להאמין למילה של טום, לא משנה עד כמה דיין היה נאמן לו בעבר וטום מתגלה כשקרן, או כאדם המסתיר חלק מן האמת. דיין נבגד בסרט לא רק על ידי המעסיק שלו, אלא גם על ידי המאהב שלו. אבל הוא נותר נאמן מטבעו, גם בחלק בו הוא נדרש להכות את טום הוא עוצר כי טום מבקש ממנו. האדם אשר נאמן בצורה עיוורת, אשר לכאורה פועל באופן הכי אתי ומתאים לתפיסת העולם, הוא הקורבן הגדול של הסרט – לא בכך שהוא היחיד שמת, אלא שהוא היחיד שמת תוך שהוא מבין פעם אחר פעם כי מידע לא אמין הופץ אודותיו. אם תרצו, הוא סוג של ישו, אלא שהוא מפסיד לישו האחר של הסרט, טום רייגן (ששם משפחתו כשמו של נשיא ארה"ב בתקופה בה האחים כהן החלו לעבוד על הסרט). גם טום מוכן לסבול למען האחר (ליאו) רק שהוא עושה את זה דרך שקרים ורצח.

וליאו? ליאו הוא פשוט אל, או גיבור-על. אבל לא מדובר באל המבין את הכל. למעשה, ליאו לא רק שאינו אוהב לחשוב, הוא לא אוהב לדעת את התמונה המלאה, גם כאשר אומרים לו אותה בפנים. במידה רבה, כל הדמויות בסרט נופלות מפני שהן יודעות פחות ולא מבינות את מלוא התמונה. גם טום שוגה מספר פעמים בפענוח הבגידות והרציחות והוא לא רק הבחור הכי חכם בכל חדר, אלא גם הבחור שיודע יותר מאחרים. כך שיש בסרט כוחות גדולים יותר מאדם, גדולים אפילו יותר מגנגסטר: אולי מדובר במילר שעורך את הסרט, אולי מדובר באל, אולי מדובר בכובע.

חוסר היכולת להבין את המציאות מועבר דרך הרצח הראשון, אשר מעגל נקמות (שגוי) בעקבותיו מצית את העלילה. ליאו וטום טועים בזיהוי הרוצח, אך הקהל לא יודע מי הרוצח עד לדקות הסיום, בהן גם מתגלה כי הרוצח המקורי נענש על החטא שלו בידי רוצח אחר אשר בוגד במחילה אשר קיבל; אבל הם גם טועים לגבי פרט אחד אשר הקהל יודע והם לא: הם לא מבינים למה הפאה של ראג (ששמו הוא גם סלנג לפאה) נלקחה בידי הרוצחים. הקהל יודע כי לקח אותה ילד אשר ראה במקרה את הגופה. כאשר הקהל רואה את לקיחת השיער, גם הוא שוגה תחילה בניתוח המציאות: בגלל שבירת הציפיות בעריכה, הקהל תחילה חושד כי הילד והכלב מסתכלים זה על זה, אך למעשה שניהם מתסכלים על הגופה. לצד הזעזוע מן המוות, הילד לוקח מזכרת מן המת – שיער שהיה מת עוד לפני שהיה על מת. אקט חסר משמעות לכאורה, אשר זוכה לניתוחים רבים בסרט.

פאה יכולה להיות גם סוג של כובע והכובע הוא כוח שולט בסרט. הוא מהווה סימון לז'אנר (יוצר צללים בדומה לפילם נואר) וגם סמל למעמד המרמז על אופי המאפיה. נחזור לעוד משפט שג'וני קספר אומר באותה סצנת פתיחה: "נמאס לי מהכובעים הגבוהים". הוא חוזר על הביטוי בשיחה מאוחרת יותר עם ראש העיר, כאשר הוא מתכוון לשיחה וקודים שהוא לא מבין, קודים של העולם אשר קדם לו, הכוח הקודם.

טום אינו עבד לאף אחד, פרט לכובע שלו: הוא אומר לוורנה כי לרדוף אחרי הכובע של עצמו זה מטופש, אבל הוא עושה זאת אחרי שבתחילת הסרט הוא יצא למסע להשבת הכובע שלו, מסע אשר ייתכן והשיב אותו לזרועותיה לא פחות מן התשוקה. גם כאשר הוא מאבד את הכובע שלו רגע לפני שהוא (לא) מחוסל בצומת מילר, הוא מחפש אותו ולובש אותו שוב בסצנה הבאה. הוא רדוף בידי חלום בו הכובע עף מעצמו ביער – כלומר הכובע מנותק מן הראש החכם שלו, נע בכוחות עצמו, מניע את העולם בלעדיו. ניתן לפרש את החלום הזה גם כחלום נבואי, בדומה לחלום ב״בייבי אריזונה״: הכובע אכן מופרד מראשו של טום ומרחף מעצמו בעיר, בפעם השנייה בה טום נלקח לצומת מילר – הפעם בה גופה אשר טום יודע כי לא תימצא במקום אכן נמצאת בו באורח פלא.

בסיום הסרט, נראה כי הדברים מסתדרים בדרך בה טום חשק וליאו שב להכיר לו תודה על כך, למרות שעדיין אינו מסוג לחדש את החברות. בסצנת החותמת את היצירה, ליאו מחמיא לטום על המהלך החכם שהוא עשה – אבל טום טוען כי הוא לא יודע מדוע הוא עשה את המהלך החכם הזה וכי הוא מבין למה הוא עושה דברים. המעשה החכם נעשה, אבל טום לא ידע מדוע הוא עשה אותו. אולי זה היה בגלל הכובע. בסצנה זו טום וליאו מצויים מחוץ להלוויה של ברני, אך הם לא חובשים את הכובעים שלהם אלא לאחר הפרידה, לאחר הלוויה בה ליאו לבש כיפה כמחווה לברני ו-ורנה. בסופו של דבר האמונה החריגה שלהם מנצחת – ורנה נוטשת את שני הגברים לבדם, אחרי שהיא זו שהחליטה על גורלה שיהיה כרוך אתה בגורלו של ליאו. אולי מתוך אהבה, אולי מתוך רצון לשלוט בעצמה באיש הכי חזק בעיר, ואולי היא לא יודעת למה. האדם בסרט לא תמיד יודע למה הדברים מתרחשים ומה המשמעות שלהם. אולי גם האלים.

טום רייגן מתגורר באכסניה בשם ברטון – אולי כל זה בכלל נכתב בידי המחזאי של הסרט הבא. חיפוש המשמעות בסרט הזה תמיד מלווה באירוניה, כמו ברבים מסרטי האחים כהן. בסצנה השנייה בסרט טום טוען כי הוא ער, למרות שעיניו עצומות. "למי אתה הולך להאמין"? שואל טום את עובד מועדון ההימורים המגרש אותו לדרכו. השאלה לאיזה חלק של טום להאמין נותרת פתוחה ומהדהדת גם את שאלת האמונה במקריות. האם טום תכנן את המהלכים שלו או שפשוט היה לו מזל? ייתכן שלדעת את הדברים הללו לא באמת משנה.

דירוג הדמויות הבולטות

10. קלרנס "דרופ" ג'ונסון (מריו טודיסקו) – מתאגרף חזק ומפוחד בו זמנית. חיוני לכל קרב מכור.
9. ג'וני קספר ג'יוניור (לואיס צ'ארלס מוניקו השלישי) – ילד שמן ותמים שרק שאוהב חרדל, יורש עצר שמתפקד כהפוגה קומית שסופגת מכות בבית. אגב, הילד עם השם הזה לא המשיך לקריירת משחק.
8. אדי דיין (ג'י.איי. פריימן) – הסטרייט-מן שחוטף את כל הטירוף ועדיין עומד על שלו.
7. מינק (סטיב בושמי) – אין תפקידים קטנים.
6. המזכירה של ראש העיר (פרנסס מקדורמנד) – כפי שאמרתי, אין תפקידים קטנים.
5. ברני ברנבאום (ג'ון טורטורו) – דמות שאמורה לעורר סלידה ויותר מכך לעורר סלידה מכך שהיא מעוררת סלידה.
4. ורנה (מרשה גיי הארדן) – פאם-פאטל שמכניעה כל גבר, אבל עם סוג של טוויסט.
3. ג'וני קספר (ג'ון פוליטו) – הגנגסטר המאיים כדמות פתאטית.
2. טום רייגן (גבריאל ביירן) – כאמור, סוג של ישו שמשקר ורוצח כל הזמן. חכם כפי שהוא מושחת, נאמן כפי שהוא בוגדני, אנוכי שפועל קודם כל למען האחר.
1. ליאו (אלברט פיני) – רגוע, רצחני, אוהב, שולט. מפחיד ומעורר הערצה. הנבל האולטימטיבי וגם האיש הכי אתי באתיקה של הסרט.

הסצנות הטובות ביותר

10. קספר מבקש מראש העיר פרוטקציה לבני משפחה – גם בשחיתות יש בירוקרטיה, בסצנה אשר מהדהדת את הפתיחה ובכמה אופנים וגם מהדהדת את עצמה עם שני קרובי משפחה ספק זהים. ופרנסס מקדורמנד.
9. ליאו מרביץ לטום – ונדמה שכל מכה כואבת למכה יותר מאשר לסופג.
8. קרב ירי בפלישה משטרתית – כולם יורים כמות לא הגיונית של תחמושת וסם ריימי, מתוזמר באופן נפלא.
7. סצנת הסיום – סוג של מחווה ל"האדם השלישי", במה שרומז שהגברים בסרט אולי חמקו משיפוט של החוק, אבל לא מן הטינה הנשית.
6. 4:00 בבוקר, הדירה של טום – אין מקום לרחמים בסרט הזה.
5. טום בא לבקש את הכובע שהפסיד – או כל דיאלוג אחר של טום ו-ורנה, שני אנשים שרוצים לשכב זה עם זו אבל כנראה מרגישים יותר שנאה מאהבה. וזה עוד לפני שהוא מאשים אותה ברצח.
4. סצנת הפתיחה – לא סתם הקדשתי לה כל כך הרבה מן הדיון.
3. החיפוש אחר הגופה של ברני – דאוס-אקס-מכינה מדמם, פתרון שמגיע משום מקום ונראה גם הגיוני לגמרי, עוד לפני שמבינים איך הגיבור ניצל. ושל מי הפנים המרוסקות.
2. גילוי הגופה של ראג – המוות הראשון בסרט, אותו אנו מגלים קודם כל דרך כלב וילד. ואולי הפשע הוא בכלל גניבת הפאה.
1. ניסיון החיסול של ליאו – יש אנשים שלא כדאי להתעסק איתם. סצנת פעולה מדממת ואופראית, תצוגת תכלית של כל הכלים הקולנועיים.

דירוג משתנה ולא מחייב של סרטי האחים כהן

1. צומת מילר
2. בייבי אריזונה
3. רציחות פשוטות