"חי בסרט", סקירה
10 בפברואר 2018 מאת לירון סינישחקן שהוא גם במאי מביים עם חברים שלו סרט בו הוא מגלם שחקן שהוא גם במאי (וגם תסריטאי וגם מפיק וגם מניו אורלינס) שמביים סרט עם החברים שלו. העלילה מבוססת על ספר שכתב אחד החברים של הבמאי שבתוך הסרט, שמספר מה קרה באמת כביכול. הסרט על הסרט מנסה להתחקות אחרי הכישלון הקולוסאלי שהוא הסרט האמיתי. בתוך הקלחת הזו יש ערבול בין הרצון לצחוק על "החדר", הסרט הגרוע שכולם אוהבים ועל היוצר שלו, לבין הרצון להציג את ההפקה המפוקפקת הזו באור יותר סלחני. על הפער הזה שבין הלגלוג לחמלה חי "חי בסרט" (The Disaster Artist במקור). כמו שאפשר להסיק מפסקת הפתיחה הזו, יש בו, להערכתי, משהו מאוד מבלבל.
קצת כמו התדמית של ג'יימס פרנקו (לפני ההאשמות הנוכחיות שצפו נגדו שמוסיפות עוד סיבוך לסרט, אליהן אגיע בהמשך), קשה לדעת אם לקחת את הסרט הזה ברצינות או לא, ובכלל איך להתייחס אליו. על פניו זו קומדיה קלילה ומבדרת שצוחקת על "החדר" (The Room), מתוך הנחה שהצופים שיבואו לראות אותה הם אותם אנשים שכבר צפו במקור, אולי יותר מפעם אחת. וזה הזמן לומר שאין לכם מה לראות את "חי בסרט" אם לא צפיתם ב"החדר" קודם, כשם שאין טעם לראות את "שגעון בחלל" (Spaceballs) בלי להכיר את "מלחמת הכוכבים". החזון האישי של טומי וויזו שהפך לפדיחה של כל מי שמעורב בהפקה הוא קאלט מוצדק, וככזה אפשר להבין את הרצון של פרנקו וחבורתו שלו להנציח את הצחוק הקולקטיבי שהסרט הזה מעורר.
יש רשימה ארוכה של אנשים שלקחו חלק בהלצה הקולנועית. ג'יימס פרנקו ביים, את התסריט המועמד לאוסקר כתבו סקוט נוישטדר ומייקל ה. וובר כעיבוד לספר שכתב גרג ססטרו עם טום ביסל. פרנקו גם מגלם את טומי וויזו (שמגלם את ג'וני כמובן) בזמן שאת גרג (אוהיי מארק), החבר הטוב עם אותם חלומות גדולים כמו של טומי שנגרר אחריו מגלם דייב פרנקו, אח של. הם מחזיקים את רוב הסרט על כתפיהם, כיאה לסיפור ש"האמת" שהוא חושף מגיעה מנקודת המבט של גרג. לצידם יש עוד צוות רחב עם הרבה שמות מוכרים יותר ועוד יותר, חלקם מגלמים דמויות וחלקם מגלמים את הפרסונה של עצמם. אפשר לראות בין היתר את סת' רוגן ופול שיר כאנשי הצוות על הסט של "החדר", ג'וש האצ'רסון בתור מי שמגלם את "דני", דמות המשנה המוזרה ביותר בעולם, אליסון ברי (שנשואה לדייב במציאות) מגלמת את אמבר, החברה של גרג, וארי גריינור בתור "ליסה".
כל אלו התכנסו כדי לעשות מחווה או פרשנות למשהו נלעג, או לכל היותר נערץ מכל הסיבות הלא נכונות. בקטעים שבהם "חי בסרט" מתרחש על הסט המדומיין של "החדר", ועוד יותר בביטים שלמים שהוא משחזר ממנו, נראה שפרנקו ופרנקו כל כך אוהבים לצחוק מ"החדר", שהם חייבים לנסות ולשעתק רגעים ממנו ולחקות אותם, כדי להשתכנע ולשכנע שהדבר הזה קיים במציאות. בסצנות האלו "חי בסרט" הוא כמו חיקוי מוצלח במיוחד של פוליטיקאי איום או כל סלב מביך אחר. זה חיקוי מהסוג שגורם למי שמכיר את המקור להגיד "וואו, אתם לא מבינים, כל היופי הוא שהוא באמת מדבר ככה במציאות, זה לא מוגזם בכלל" – כי החיקוי המדויק רק מדגיש עד כמה המקור מביש. שני האחים פרנקו (אח נוסף גם משתתף בסרט לפי הקרדיטים) עושים עבודה טובה מאוד בגילום שני החברים, אבל ג'יימס פרנקו מדויק יותר, וכמעט שלא משנה שום ניואנס בסצנות שלו מ"החדר", למעט סצנה אחת על הגג שמערבת בקבוק מים והרבה אמוציות. שם הוא מקצין טיפה, וזה רק הופך אותה למצחיקה אפילו יותר, במיוחד לאור המשקל הדרמטי שמוסיפים לה כאן. היא מקבלת רקע של ההכנות אליה מאחורי הקלעים שמחדדות את האופי של טומי וויזו כמישהו שכל כך רוצה להיות גאון קצת מעורער, ובפועל הוא פשוט, כנראה, רק קצת מעורער.
אם החיקויים וההומור היו המרכיבים היחידים של "חי בסרט", הייתי פותרת אותו בקלות כבדיחה זניחה. פארודיה על קאלט שרוצה להיות קאלט בעצמה. אבל, נראה שיש כאן כוונה ליצירה שיש בה עוד משהו. לפרקים יש בה התחלה של ניסיון לדבר על חלומות גדולים ועל השקרים שבהם אנחנו מוכנים לספר ולהאמין כדי לנסות להגשים אותם. יש בו גם התחלה של התייחסות בנימה ביקורתית לאכזריות שבאה עם ההתפכחות כשהחלומות האלו מתרסקים. אפשר למצוא בו מודעות עצמית לאופן שבו קל לנו כל כך לשאוג בהנאה מול הכישלון של מישהו אחר, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו. לא מפתיע שמשווים את הסרט ל"אד ווד" (Ed Wood), סרט המחווה של טים ברטון בו ג'וני דפ מגלם במאי אגדתי וכה גרוע.
בעיניי, ההבדל המהותי ביניהם הוא שבעוד ב"אד ווד" יש בעיקר התרפקות נוסטלגית על חלום הוליוודי ישן, כאן טומי וגרג האמיתיים הם עדיין תופעה חיה ובועטת. טומי מגיע להקרנות של הסרט שלו, ואפילו מגיע לחלק מהאירועים והכיבודים להם הסרט שחוגג את הפיאסקו שלו זוכה, לאחרונה לצד פרנקו. לאורך כל "חי בסרט" יש דואליות מבחינת הנרטיב שלו בין התפעלות לגיחוך. הסרט נפתח ברשמים של סלבס, שחקנים שהם כוכבים באמת, כאלו שהשיגו את מה שטומי וגרג לא ישיגו לעולם. הם מדברים על היצירה הזו שחייבים להעריך. ואנחנו כצופים לא בטוחים את מה הם מעריכים – את ההתחייבות של וויזו לחלום שאין לו שום כישורים כדי להגשים, או את הכישלון שלו.
יש כאן הפקה של חבורה מוצלחת, שחוגגת הפקה אחרת של חבורה כושלת. ואולי בגלל ש"חי בסרט" מנסה לרקוד על שני הקצוות האלה, הוא לפרקים מוצלח ומצחיק מאוד ולפרקים חורק וגורם לתהייה מה הערך שלו כסרט בעצמו. הוא מציג את ההיכרות של טומי וגרג, מראה איך הכריזמה המשונה והמסירות של האחד סוחפת את האחר בלי אפשרות לעצור. הוא גם נכנס לנקודות רציניות וקצת מכמירות לב בהקשר הזה, אבל לא באמת מספק תשובות או מסקנות לגבי שום דבר.
אני מעדיפה לא לחשוף יותר מדי, כי עדיף לצפות בסרט ופשוט לחוות את הביזאריות שבו. אני כן רוצה לציין שהוא, אולי בכוונה, נמנע רוב הזמן מלהיכנס לעומק או להיות כבד מדי. בכל פעם שמשהו על סט הצילומים או משהו בקשר בין טומי לגרג עומד להיות קשה מדי, הסרט מתרחק וחוזר להציג בפנינו עוד חיקויים מוצלחים מ"החדר". כל פעם שהחיוך נמחק ומגיח דיון רציני, למשל על היחס של וויזו לשחקנית הראשית שלו בסצנות הסקס, ועל השפלה על גבול ההתעללות שהתרחשה שם, אולי, הסרט ממהר להקליל בחזרה את האווירה.
מצד אחד זה מובן, זו בכל זאת קומדיה על תופעת קאלט וכאמור אנחנו אוהבים לצחוק על כישלונם של אחרים. מצד שני יש בכך משהו קצת חסר לטעמי, ומעט מפוספס. הוסיפו לכך את ההאשמות הנוכחיות כלפי פרנקו על התנהלות בעייתית בלשון המעטה שלו עצמו בכל הנוגע לצילום סצנות סקס והיחס שלו לקולגה שהפכה לפרטנרית אינטימית לזמן מה אותו היא מתארת כהתנהלות משפילה – והצרימה מתגברת עוד יותר. ההקבלה הזו אפילו מעלה, בזהירות, שאלה על מה היוצרים של "חי בסרט" חושבים על הסיפור שהם מספרים לנו כאן, והאם אולי יש בו אלמנטים שהם שואלים לא רק מגרג וטומי, אלא גם מעצמם. אולי יש פה רצון, גם אם מפוספס, לומר משהו על ההתנהלות של כוכבים (אמיתיים או לא) בעיני עצמם והכוח שהתפיסה שלהם ככזו מקנה להם?
ככל שאני חושבת על כך יותר, אני מוצאת שהסרט, למרות שיש בו פגמים לדעתי, כן מעביר את התחושה שיש לצופים כלפי "החדר". התפעלות מהולה במבוכה, לגלוג מעורבב עם חמלה. חבל שהוא לא אומר ומעיז יותר, אבל אם הוא היה עושה את זה טומי וויזו כנראה לא היה מגיע לקבל פרסים עם פרנקו, כי משהו בסרט שבו הוא חי באמת היה נסדק. עם זאת, בהסתכלות כבדה יותר על הסרט הזה, אולי הוא חושף משהו לגבי המודעות העצמית של היוצרים שלו, או היעדרה.
תגובות אחרונות