״אני, טוניה״, סקירה

אחת הסיבות לראות ספורט תחרותי היא ניצחון האדם על המגבלות שלו. הספורטאים הגדולים הם כאלה שניפצו שיאים ועל הדרך שברו את גופם כדי להשיג את הבלתי אפשרי. סיבה נוספת היא הגורם האנושי שצץ בזמן הנסיונות להשיג התעלות עליו, לא בהכרח במובן של כשלונות אלא בעיקר הרגעים בהם המכונה חוזרת להיות בנאדם. זה קורה בדרך כלל ברגעי הסיום של משחקים, כשמתחרה או קבוצה אחת מנצחת וצווחת והאחרת מפסידה וממררת בבכי. זה גם קרה כמעט בכל פעם שהמחליקה האמנותית טוניה הארדינג עלתה על הקרח בשנות ה-80 וה-90. האופן שבו החליקה היה שילוב בלתי מתקבל על הדעת של שלמות טכנית והתפרצויות רגש. לכן, צפייה בביצועים שלה מרגשים פעמיים, עם או בלי המהלך שעשה אותה מפורסמת לעד, מה גם שמתלווים לכך סיפורים מאחורי הקלעים. האנושיות הזאת וחוסר הפחד (או הברירה) שלה להביע רגש בפומבי בזמן שהיא אמורה להיות קרה יותר מהקרח שהיא מחליקה עליו, הכעיסה את השופטים הסנובים וכבשה את לב הקהל.

לכן, הפרסונה הספורטיבית של טוניה הארדינג היא פרדוקס. היא לא נראית או מתנהגת כמו ספורטאית, אבל כשהיא עולה על משטח ההחלקה והמוזיקה שלה מתחילה, הגוף שלה הופך למשהו אחר. על כדורגלנים אומרים שהשכל שלהם ברגליים או בנעליים, ואצל הארדינג אלה המחליקיים שדיברו עבורה דברי אלוהים חיים. היא כל-כך טובה במה שהיא עושה, ובו בעת כה מופתעת מעצמה, שנוצר לפעמים ניתוק בין פלג הגוף העליון שלה שחוגג בהנפת ידיים וחיוך נחיתה מושלמת של פלג הגוף התחתון אחרי עוד קפיצה בלתי סבירה מבחינה פיזיקלית. זה מקסים ולעיתים מדהים לצפייה בדיסוננס שנוצר, מהסוג שבאמת גורם לצופה להאמין בכישרון טבעי שהוא מתת אל, ללא קשר לאישיות, מנטליות וכל שאר הדברים שמרכיבים את הספורט המודרני. באופן נדיר למדי, הצליחו יוצרי הסרט החדש ״אני, טוניה״ (I, Tonya) לזקק את המהות הדואלית של הספורטאית האולימפית ולצקת אותה מחדש בתבנית של סרט קולנוע שנוצר בצלמה של הגיבורה שלו.

את השם טוניה הארדינג (יש לבטא ״טניה״ אבל החלטתי להיכנע ולזרום עם התרגום המקובל) כמעט אף אחד במולדתה לא זוכר רק בגלל הצטיינותה בהחלקה על הקרח, אלא בשל כל מה שמסביב. בהכנות לאולימפיאדת החורף של 1994 הארדינג התחרתה באופן ישיר על מקום בנבחרת עם ננסי קריגן, שסבלה מפציעה מסתורית – אדם חמוש באלה הגיח אל מתחם האימונים וחבט לקריגן בברך. מי שהיה אז בעלה של הארדינג, ג׳ף גילולי, הואשם שהוא וחברו שון שכרו את הבריון כדי לחסל את התחרות ולהבטיח לטוניה מקום בנבחרת. הארדינג עצמה הכחישה שידעה על המקרה לפני כן והייתה יכולה למנוע אותו, אבל כן הודתה לבסוף בקשירת קשר. אירוני למדי בהתחשב ברקורד הבעייתי שלה בקשירת שרוכי נעלי ההחלקה, שהצטרפה לשורה ארוכה של תקריות מלתחה שליוו את הקריירה שלה. האם יכול להיות שזה פשוט המזל הרע שרודף אותה? או שאולי יש נטייה לחצי מהציבור להסתנוור מכשרון ולאפשר למוכשרים לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד החצי השני חייב לעודד ספורטאית אחת ולבוז לאחרת?

הסרט מסופר מנקודת מבטה הבלעדית של טוניה (המועמדת לאוסקר מרגו רובי), שמבהירה לקהל סמוך לפתיחה שאין באמת דבר כזה אמת אבסולוטית. היא שבה בסיפורה אל ילדותה (אז מגלמת אותה מקנה גרייס הנהדרת מ״חיבור פשוט״) בפורטלנד אשר באורגון, הרבה לפני שהפכה למושבת היפסטרים מעודכנת. לטוניה הצעירה הייתה אמביציה מטורפת להחלקה על הקרח, אבל לאמא שלה (המועמדת לאוסקר אליסון ג׳ני) בקושי היה כסף לרכוש לה ציוד וגם לשלוח אותה לבית הספר. מה גם שלגדול בצילה של אישה עם פה מטונף ונטייה לאלימות פיזית כלפי בתה, ודאי שלא עזר לעצב את האישיות של הארדינג לכדי דוגמה ומופת ספורטיביים. בשנות העשרה פגשה את מי שיהיה בעלה ג׳ף (סבסטיאן סטן), וברחה מאמה המתעללת – ישר אל זרועותיו של הבעל המכה. חבולה ופצועה, הארדינג החליקה על הקרח יותר טוב מכל אחת אחרת בארצות הברית בתחילת שנות ה-90 ונוצרה בינה ובין ננסי קריגן (קייטלין קרבר) יריבות ספורטיבית. כזו שגרמה לאותו חבר של הארדינג ושל בן זוגה, שון (פול וולטר האוזר), להציע את נטרולה של קריגן לפני מה שהיה אמור להיות רגע האמת בקריירה של שתיהן.

המועמדות השלישית של הסרט לאוסקר, מלבד השחקניות שהוזכרו לעיל, היא לעריכה של טטיאנה אס. ריגל, הקבועה של במאי הסרט קרייג גילספי (״לארס והבחורה האמיתית״, ״שעה של גיבורים״, ״ליל האימה״). שווה גם לציין שאת הקריירה החלה כעוזרת עריכה בין היתר ב״JFK״ של אוליבר סטון וב״ספרות זולה״ ו״ג׳קי בראון״ של קוונטין טרנטינו, בתור רפרנסים מעניינים לא פחות לעבודת בניית הסיפור של ״אני, טוניה״. הסרט תוקף באופן ישיר את הפרדוקס האינהרנטי של סרטים עלילתיים המבוססים על סיפורים אמיתיים, במיוחד כאלה שהם טובים מכדי להיות אמיתיים, בעודו לא מהסס לירות בכל ארסנל הטריקים הקולנועיים שקיים. באמת שיש בסרט הזה כל תעלול ופעלול נרטיבי או טכנולוגי, מהילוכים איטיים ומהירים ועד הקפאת הפריים, דרך דיבור ישיר למצלמה ולקהל באמצע סצנה דרמטית, לצד סצנות שמצולמות כשחזור של ראיונות אמיתיים עם הדמויות.

לא רק הקיר הרביעי נשבר בסרט, אלא כל תחושת האותנטיות שהוא רק לכאורה מנסה לייצר. יחד עם ניפוץ גבולות, כללים וברכיים, שוב כמו הגיבורה שלו, כותרת הסרט הופכת למעין הודעה שלו בהיותו טוניה הארדינג. אפילו התסריט של סטיבן רוג׳רס (שום קשר לקפטן אמריקה), כותב של דרמות וקומדיות רומנטיות כמו ״קייט וליאופולד״ או ״נ.ב. אני אוהב אותך״, התפרע הפעם לחלוטין כיאה לחומרים בהם עסק. למרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי שלכל אחד באמריקה יש דעה עליו, אין באופן בו הסרט מספר את הסיפור ניסיון לאובייקטיביות, חשיפת האמת או אפילו הצגת מספר צדדים. לדוגמה, היריבות בין הארדינג לקריגן נעדרת ברובה, או רק מוזכרת ונראית מהצד של טוניה בלבד. ומדובר ביריבות שיכולה לתדלק עונה שלמה של הסדרה ״Feud״ (או ״אויבות״ כפי שקראו לעונה הראשונה, מעניין אם השם יישאר גם כשזה יהיה הנסיך צ׳רלס נגד הנסיכה דיאנה בעונה השנייה).

עוד דוגמה לאופן שבו הקולנוע מנצח את המציאות הוא הליהוק של הדמות הראשית. בניגוד לדמויות המשנה שנבחרו והינן מגולמות כגרסאות קומיות מוקצנות אך דומות להפליא לטיפוסים המקוריים (כפי שאפשר לראות בזמן הקרדיטים), קשה לומר שיש זווית בה מרגו רובי מזכירה את טוניה הארדינג. אחת מכוכבות הקולנוע היפות והמרשימות של התקופה לא יכולה להיראות כמו הארדינג אפילו עם גשר בשיניים ותספורת אייטיז (היא גם לא נראית בגיל של הדמות, אבל זה נסלח אוטומטית). כשהמאמנת שלה (ג׳וליאן ניקולסון) אומרת שטוניה נראית כאילו היא חוטבת עצים כל בוקר, אבל מי שמופיע על המסך זו רובי, אי אפשר שלא לגלגל עיניים ולחייך. השחקנית האוסטרלית גם לא נשמעת כמו מי שמעידה על עצמה כעל ״רדנקית״ עם מבטא קלאסי של מרכז אמריקה, אלא ממשיכה עם חיתוך דיבור שלי הזכיר יותר מהכל את ברוקלין.

אבל בעיקר, לא רובי ולא אף אחת אחרת לצורך העניין, זזה כמו טוניה הארדינג – המראדונה של ההחלקה על הקרח. כשהשחקנית עולה על המשטח, אורך התנועות והחינניות שלה (או של כפילת הגוף) לא דומים באמת לכישוף שהתרחש ברגע שהארדינג האמיתית החלה בהחלקה, ובראיון עם הבמאי למדתי שגם למצוא כפילות לפעלולים אי אפשר היה בלי עזרת מחשב. בכל זאת, לא הייתי רוצה לראות אף שחקנית אחרת בתפקיד הזה – רובי היא מגנט לעיניים, יש לה סטאר פאואר מטמטם חושים, ויכולת כנה לעורר רגש. כלומר, בדיוק את מה שהארדינג הייתה עושה על הקרח, רובי עושה על המסך. וזה הניצחון האמיתי של ״אני, טוניה״, שמעלה את התהייה האם לא פשוט עדיף לחוות סיפורים ״אמיתיים״ מוגשים על ידי כוכבי קולנוע בשיאם, ממש כשם שמצמרר לחזות בספורטאיות ענק כשהן עושות את מה שהן מצטיינות בו.

הבחירה להציג באופן קומי ומלא קריצות סיפור שהוא ללא ספק טרגדיה מתמשכת (כולל קטעים של אלימות במשפחה המרוככים בעזרת הומור), הוא זה שכנראה הותיר בחוץ את מה שהיה יכול להיות אחד האסים של הסרט – שיר נושא מאת סופיאן סטיבנס. הארדינג האמיתית הייתה ידועה בבחירת מוזיקה שהרתיחה את דמם של השופטים ושל מתחרותיה, החל משירי רוק וכלה בנעימה של ״פארק היורה״, אותה בחרה לביצוע שלה באותה אולימפיאדת 1994 גורלית (נו, תגידו עכשיו איך אפשר שלא להיות בעדה?). סטיבנס הפך השנה מועמד לאוסקר בזכות ״קרא לי בשמך״, אבל השיר שכתב והלחין עבור ״אני, טוניה״ נותר מחוץ לסרט. אולי זה משום שהוא חד כמו להב וקר כקרח, ומה שעלול להתפרש כסרקזם מצד היוצר הוא למעשה הביקורת החברתית שרק נרמזת בסרט. כי כשסטיבנס קורא להארדינג ״כוכבת אמריקאית זוהרת שלי״ ומהלל את האישיות שלה, זה קורה אחרי ולפני שורות כואבות מרוב אמת, אותה אמת שגיבורת הסרט טוענת שלא קיימת.

שורות כמו ״הם יבנו לך טירה ויהרסו אתכן כשיסיימו״ לצד עצות כגון ״העולם חרא, אל תסיימי בתעלת ביוב״ הן כנות לחלוטין מבחינת המשורר. הרי הארדינג היא המייצגת האמיתית של ארצות הברית, האמריקה שאמריקה מנסה להסתיר מהעולם. כשמדברים בשנים האחרונות על גיוון או הדרה, הכוונה לא צריכה להיות רק לשחורים או לטיניים, אלא גם למה שמכונה ווייט-טראש, הלבנים שמוציאים שם רע ללבנים. יהיה מוגזם להגיד שחצי מארצות הברית הלבנה היא גזענית ואלימה, אבל משהו בה מייצג נאמנה את המדינה לא פחות מחיוכים מזוייפים? שמשפחות מפורקות ונשים מפורקות ממכות פיזיות או נפשיות גם הן פן מסויים של האמריקנה, ממש כמו ערכי שלמות המשפחה והנישואין שדוחפים לכל סרט אמריקאי שני בממוצע? עצם הקיום של טוניה הארדינג בספורט תחרותי שנחשב ״אצילי״ כמו החלקה אמנותית הוא אצבע משולשת לאומה שמנסה להחביא אנשים כמוה, וההצטיינות שלה כמוה כהוספת האצבע האמצעית ביד השנייה ליצירת תנועה מגונה כפולה. לא מאוד חינני, אבל מספק לאללה.