סרטים חדשים: ״מוצא אל הים״, ״אני, טוניה״, ״חי בסרט״, ״כוכבים חיים לנצח״, ״50 גוונים של שחרור״, ״הנשיקה האחרונה של הקיסר״

ששת הסרטים החדשים שמגיעים אל בתי הקולנוע בשבוע זה כאילו מנהלים ביניהם שיח על סוגי וסגנונות עיבודי ספרות בכלל וביוגרפיות של אושיות תרבות בפרט, כאשר שניים מהם אף תוגמלו במועמדויות לאוסקר המתקרב. כרגיל ולהבדיל מהם, נפתח עם הישראלי שבחבורה שהוא גם החומר המקורי היחידי להפעם, וגם זה שכבר זכה להתייחסות כאן בסריטה בעבר.

״מוצא אל הים״ הוא סרטו העלילתי הראשון של דניאל מן (״איש הציפורים״). אנחנו בסריטה עוקבים וכותבים על הסרט מאז בכורתו העולמית בפסטיבל ברלין, הישראלית בפסטיבל קולנוע דרום (שם כתבתי עליו לספר האוצרות), והמשך סיבוב איסוף הפרסים שלו שלאחרונה הגיעה לפסטיבל חיפה. משם הוא יצא עם פרסי הצילום (זיו ברקוביץ׳), העריכה (אור בן דוד) וסרט הביכורים הטוב ביותר, ואז גם כתב עליו עופר. הסרט עוקב אחר יואל (גל הויברגר), המצוי במשבר עמוק: הוא אמור להיות בדרך למילואים בעזה, אבל אחרי מות אביו, פיטוריו מעבודתו כמורה להיסטוריה וגילויים על חיי הזוגיות הנוספים של אשתו, הוא שבר כלי. יואל מחליט להרהר במצב אליו הגיע בבית מלון בו הוא פוגש מגוון טיפוסים ובעיקר את עצמו. עוד מככבים: אמנון וולף, סוזן גשוונדטנר, ערן איווניר, חגית דסברג, עומר גולדמן. אגב, כל התמונות בפוסט זה הן מתוך הסרט.

״חי בסרט״ (The Disaster Artist) הוא השם העברי הנבחר (והנוראי בעיניי) לסרט המצופה בו ג׳יימס ודייב פרנקו משחזרים על סיפור ההפקה המטורף לפחות כמו הסרט עצמו של ״החדר״, יצירת הביעותים של טומי וויזו. פרנקו הצעיר מגלם את גרג ססטרו, דוגמן החולם להיות שחקן אבל נעדר את הכשרון או התעוזה. פרנקו הבכור, שגם ביים, מגלם את טומי וויזו, יישות חידתית שלוכדת את תשומת ליבו של גרג בשיעורי משחק. השניים הופכים לחברים בלתי סבירים, גרג בעקבות הסקרנות מן הגבר מלא התשוקה לאמנות ולמשחק, שטוען כי הוא אמריקאי (למרות מבטא מזרח-אירופי כבד) ובן גילו (אבל נראה כפול מכך), בעוד טומי בעיקר שמח שמישהו מעוניין בחברתו. השניים עוזבים את סן פרנסיסקו במטרה לכבוש את הוליווד ויוצרים את אחד הסרטים הגרועים בתולדות הקולנוע. עוד מככבים: סת׳ רוגן, אליסון ברי, ארי גריינור, ג׳קי וויבר וכמה הפתעות שחבל להרוס. הסרט מבוסס על ״אמן האסונות״ (איזה כיף כשמתרגמים), ספרו האוטוביוגרפי של ססטרו, אותו כתב יחד עם טום ביסל. הוא עובד לתסריט בידי סקוט ניוסטדטר ומייקל אייץ׳ וובר (״500 ימים עם סאמר״), וזו גם המועמדות הבודדת של הסרט לאוסקר. לירון תרחיב עליו בקרוב.

״אני, טוניה״ (I, Tonya), ממש כמו הסרט הקודם שהוזכר לעיל, הוא סרט ביוגרפי קומי על סיפור טרגי שמועמד השנה לאוסקר. במקרה שלו, האקדמיה התלהבה מעבודת העריכה של טטיאנה ריגל, שהקנתה לו השוואות ל״החבר׳ה הטובים״, ומשתי השחקניות המובילות – מרגו רובי ואליסון ג׳ני. הראשונה מגלמת את טניה הארדינג, או טוניה כפי שהוגים את שמה בישראל, מחליקה אמנותית שהתפרסמה בגלל ההתנהגות והמעשים שלה מחוץ לזירת ההחלקה כשם שכוכבה זהר בזכות ליכולותיה על הקרח. ג׳ני מגלמת את האם המתעללת שלה, סבסטיאן סטן את הבעל המתעלל גם הוא, אבל שלא תחשבו לרגע שהארדינג היא אך ורק הקורבן כאן, שכן הסיפור אמנם מסופר מנקודת מבטה אבל כפי שהיא אומרת בתחילתו – מהי האמת בעצם? מי שהעניק מגע הומוריסטי לסרט הוא הבמאי קרייג גילספי (״לארס והבחורה האמיתית״) ועל התסריט חתום מי שבדרך כלל כותב סרטים רומנטיים כמו ״נ.ב. אני אוהב אותך״, סטיבן רוג׳רס. הסקירה הפעם תגיע מהכיוון שלי.

״כוכבים חיים לנצח״ (Film Stars Don't Die in Liverpool), כפי שאפשר ללמוד מהכותרת הלועזית שלו, מתרחש בליברפול וגם הוא סוג של ביוגרפיה. בסוף שנות ה-70, מגיעה כוכבת הקולנוע הנשכחת והמזדקנת גלוריה גראהם (אנג בנינג, שמעולם לא נראתה קשישה יותר) אל ביתו של שחקן צעיר בשם פיטר (ג׳יימי בל), מסיבות שיתבררו בהמשך. במקביל, נפרש בפנינו סיפור אהבה שנרקם בין השניים מספר שנים לפני כן (ובו אנט בנינג מעולם לא נראתה צעירה יותר), שהיו בו מספר מכשולים קריטיים לא פחות מאשר פער הגילים בין השחקנית האמריקאית עטורת התהילה ושונאת הרכילות, לבין השחקן בשאיפה מבריטניה. גראהם היא כמובן אגדה שהייתה באמת, אבל הסרט מבוסס על ספרו של פיטר טרנר, ומציג אותה מנקודת מבטו. על העיבוד התסריטאי חתום מאט גרינהל, המומחה בסרטים על אגדות בשר ודם (״הנער משום מקום״, ״קונטרול״) וביים אותו פול מקגוויגן (מקגווין? מקגאפין?), שמאז הסרטים ״להרוג את המזל״ ו״פוש״ מלפני כעשור מתפרנס בעיקר מעשייה טלוויזיונית (כמה פרקים ב״שרלוק״, עוד צמד ב״לוק קייג׳״ וכן הלאה). עוד בקאסט: ג׳ולי וולטרס, ונסה רדגרייב וסטיבן גראהם. סקירה בסריטה: עופר.

״50 גוונים של שחרור״ (Fifty Shades Freed) הוא השם המקוצר של הסרט, ששמו המלא המלא הוא ״50 גוונים של שחרור מסדרת הסרטים והספרים המאוסה הזאת, כמה אפשר עוד עם הקינוח פרווה הזה, הניחו לנו״. הוא ממשיך את קורותיהם מלאות הבעיות המומצאות והסקס הפושר של אנסטסיה סטיל (דקוטה ג׳ונסון) וכריסטיאן גריי (ג׳יימי דורנן), שהתחתנו ארבע פעמים בסרט הקודם וכעת מוכנים באמת לשעמם את כולנו למוות עם נישואין מלאי תשוקה וחופשות מנקרות עיניים. כמובן שלאקסים ולאקסיות של הגיבורים יש תוכניות אחרות, כי כפי שכבר ציינתי, הצרות והקונפליקטים כאן נוטים לצוץ כשצריך אותם. הצוות מן הסרט הקודם (״אופל״), הבמאי ג׳יימס פולי והתסריטאי ניל לאונרד, שהחליפו צוות של במאית ותסריטאית החתומות על הפרק הראשון והמצליח יותר (״אפור״), ממשיכים במלאכת עיבוד הטרילוגיה הספרותית של אי.אל. ג׳יימס. למרות הטון המלגלג (אך המחבב) שלי כאן, יכול להיות שגם על הסרט שמגיע במיוחד לכבוד יום האהבה הנוצרי, נקדיש טקסט.

״הנשיקה האחרונה של הקיסר״ (The Exception), תחזיקו חזק, מבוסס גם הוא על ספר. בנושא זה, מגיע דווקא צל״ש להפצה הישראלית שבחרה להיצמד לשם המקורי של ספרו של אלן ג׳אד, במקום להיכנע לגרסת הסרט חסרת הייחוד (אירוני בהתחשב במשמעות המילה). העלילה חוזרת אל מלחמת העולם השנייה למקרה שהתגעגעתם או התגעגעתן, ומתמקדת בחייל גרמני (ג׳יי קורטני) שנשלח לברר חשד על מרגל בריטי שהסתנן אל אחוזת הקייזר הגולה וילהלם (כריסטופר פלאמר, למקרה שהתגעגעתם או התגעגעתן). אלא ששם הוא פוגש בעוזרת בית הולנדית ממוצא יהודי (לילי ג׳יימס), ופתאום נאציזם נראה לו כמו רעיון איום ונורא. על העיבוד הקולנועי חתומים תסריטאי הטלוויזיה סיימון בורק ובמאי התיאטרון דייויד לביו, עבור שניהם זהו פרוייקט קולנועי ראשון.