״איקרוס״ ו״אחד מאתנו״, סקירה תיעודית כפולה

הקטגוריה התיעודית באוסקר זוכה לרוב לפחות פרסום, אך יש בה גם משהו מרתק יותר שכן היא לרוב גם חושפת סרטים אשר זוכים לפחות יחסי ציבור, בטח ביחס לקטגוריה העלילתית. הבדל נוסף הוא שבעוד בקטגוריה עלילתית הפצה דרך נטפליקס מהווה כרגע סוג של חיסרון, בקטגוריה התיעודית היא דווקא הזדמנות לחשיפה רחבה יותר, ולא יהיה מפתיע לראות סרט של חברה זוכה במועמדות או אפילו בפרס. לכן, לקראת פרסום המועמדים מחר, השלמתי צפייה בשני סרטים תיעודיים שנרכשו על ידי החברה ונמצאים ברשימת המצומצמת של 15 סרטים דוקומנטריים ארוכים מהם ייבחרו המועמדים הסופים. מדובר בשני סרטים די שונים זה מזה, אבל שניהם בהחלט נמצאים במיטב של הקולנוע התיעודי האמריקאי בו חזיתי השנה.

איקרוס
Icarus

בריאן פוגל חלם להיות רוכב אופניים מקצועי והתחרה בתחום בנעוריו. עם ההגעה לבגרות, התוצאות שלו לא היו מספיק טובות והוא נותר כחובבן בלבד ופנה לקריירה כבמאי קולנוע שכללה עד כה את הקומדיה הרומנטית ״למצוא את האחת״ (Jewtopia). באותו זמן, כמה מחבריו לימי האופניים נכנסו לקבוצת הרכיבה של לאנס ארמסטרונג ובדיעבד הסתבר כי אולצו לקחת חלק בתכנית בסימום של הרוכב הנערץ שהפך לנבל. אחרי שפוגל הפתיע את עצמו עם תוצאה טובה מהצפוי במירוץ חובבים מתיש באלפים הצרפתיים, הוא מחליט לבדוק איך בדיוק עובד העסק של הרמאות בספורט – המטרה שלו לראות האם הוא יצליח לסמם את עצמו ולצאת נקי בבדיקות, בכך לחשוף את כשלי המערכת וגם לראות עד כמה העבירה על החוק היא גורם מפתיע בהישגים. אולם, מה שקרה לו בפועל הוא אחד מן הדברים הכי מעניינים שיכול לקרות ליוצר תיעודי: הוא יצא לעשות סרט מסוים, אבל היו לא מספר הפתעות בהתפתחות ובסופו של דבר יצא לו סרט שונה לגמרי מן המתוכנן. סרט עם סיפור גדול הרבה יותר אשר מספק מבט אינטימי על אירוע חדשות בינלאומי. מסרט על הדרכים השונים בהם רמאים יוצאים זכאים וגם על ההבנה כי הרמאות בלבד היא לא הכל בספורט, יצא לו מותחן פוליטי של ממש, ״אזרח מספר 4״ של הספורט.

תחילה, פוגל שאף להיעזר בסרטו בראש הוועדה למניעת סימום בארה"ב, האיש אשר בדק את לאנס ארמסטרונג פעמים רבות ולא תפס אותו פעם אחת. אלא שלאחר מחשבה, אותו האדם החליט כי סימום מכוון של ספורטאי חובב לא בדיוק יהיה הדבר הכי יעיל למוניטין שלו, אך הוא הציע עזרה של חבר – גרגורי רודצ'נקוב, ראש הועדה לבדיקת סימום בספורט במוסקבה. רודצ'נקוב משתף פעולה באופן נלהב עם הסרט התיעודי, אבל עוד בטרם המירוץ אשר בו פוגל יבחן את התכנית, תחקיר גרמני מאשים אותו ישירות בזיוף בדיקות עבור ספורטאים בני מדינתו, כאשר מספר אנשים שעבדו תחתיו העידו נגדו. בעוד הוא נתון תחת בדיקה, רודצ'נקוב ממשיך ללוות את פוגל, נוסע לקחת דגימות סמים ממנו בארה"ב ומאוחר יותר פוגל נוסע למעבדת הבדיקה הידועה לשמצה במוסקבה. זו רק ההתחלה של המותחן הזה, אשר מגביר את השימוש שלו בציטוטים מ״1984״ ככל שהוא מתמשך ובכל שלב בו דמותו של רודצ'נקוב עוברת סוג של מהפך ונדרשת לקבל החלטה בלתי אפשרית. הציטוט הראשון מאורוול אשר מופיע בתחילת הסרט מדבר על אמירת האמת כאקט חתרני, והרדיפה של הסרט אחרי אמירת האמת הופכת לדבר אשר נראה מסוכן למדי.

כחובב ספורט, כולל ספורט אולימפי לגווניו, יש בצפייה בסרט משהו כואב. הדברים הנחשפים בסרט מעיבים את אופי והספורט ומידת הרמאות האפשרית, לא רק לגבי רוסיה או ספורטאים אשר נתפסו. הסרט גם מראה כיצד לחצים פוליטיים משפיעים על קבלת ההחלטות ומראה שגם עם הענישה כלפי הספורט הרוסי בכלל והאתלטיקה בפרט נראית קשה ממבט בחוץ, יש בה גם לא מעט ויתורים. ולא מדובר בנושא אשר קשור רק בספורט – שכן ספורט קשור לגאווה לאומית ויכול אפילו לשנות את דעת הקהל כלפי מנהיגים. דרך מה שנראה כמו שיתוף פעולה בין ארה"ב לרוסיה במספר היבטים, אנו עדים למהלכים של המלחמה הקרה שמעולם לא הסתיימו, וגם לאפשרות ממשית של פגיעה פיזית בחלק מגיבורי הסרט. ״איקרוס״ הוא סרט שאף אחת מן החשיפות שלו לא תפתיע חובבי ספורט או אנשים אשר עוקבים אחרי חדשות בכלל, אבל יש משהו במוחשיות הבלתי נתינת לערעור של אופי החשיפה שיוצר רושם מטריד ומדכא.

הקולנוע של פוגל לא מקורי במיוחד ומבוסס בעיקר על הצלבה של מקורות – קטעי חדשות, חומרי ארכיון, חומרים בהם הוא מצולם, ראיונות עם אנשים שונים הקשורים למנגנוני אכיפה, ואפילו מעט אנימציה. כל אלה יוצרים סרט דינמי ומטריד, גם אם לפרקים דומה כי הוא לא ידע על אילו חלקים בסרט לוותר עקב החשיבות של העובדות הקשות שהוא חושף והדברים המאיימים שהוא לא יכול להבין במלואם.

אחד מאתנו
One of Us

צמד הבמאיות רייצ'ל גריידי והיידי יואינג עסקו כבר בסוג של פנטיות דתית בסרטם הקודם ״מחנה ישו״ (Jesus Camp) ואולי בסרט הנוכחי הם פונות לנושא אשר ידבר יותר ויכאב יותר לקהל ישראלי – הקהילה החסידית בניו יורק (בעיקר). הבמאיות עוסקות בקהילה דרך סיפור של שני גברים ואישה אשר עשו את הבחירה הנדירה של התנתקות מחיי הקהילה הקפדניים, בחירה אשר כרוכה בוויתור על כל קשר עם המשפחה והסתגלות לחיים בחברה החילונית, מבלי שהחינוך לו זכו מאפשר להם כלים בסיסיים למציאת עבודה או התנהלות כלשהי. ארגון בשם ״צעדים״ מנסה לעזור להם ומוצא את עצמו משווה לשטן או מושמץ בדרכים אחרות.

די היה בנושא של הסרט על מנת לייצר עניין, אבל צמד הבמאיות התעלו מעבר לו ויצרו סרט אשר משתמש באמצעי המבע הקולנועי על מנת להמחיש את המחיר הכבד ואת הניתוק של הגיבורים מן הסביבה ומעצמם. לא פעם הסרט יצלם את פני הגיבורים, או דברים בקרבתם כאשר לא ניתן לחשוף אך הפנים, בעוד בפסקול ישמע הקול שלהם באופן התואם את המצב, אבל גם מופרד מן התמונה שכן הם אינם מדברים. גם בחלקים אחרים של הסרט, הבמאיות מציבות את המצלמה באופן אשר תמיד חושף ומסתיר דברים, חושף גם אותן כלא שייכות לעולם אותו הן מתארות – הן העולם החסידי והן את העולם של היוצאים ממנו.

הדבר בולט במיוחד בסיפורה של אתי, אם לשבעה בראשית שנות השלושים לחייה, אשר מחליטה לעזוב את בעלה המתעלל. הבעל מגייס את עזרת הקהילה ומצוי ביתרון במאבק המשפטי, אף כי הילדים מעידים לטובת האם, שכן בית המשפט במדינת ניו יורק נוטה לשמירה על אופי העולם בו גדלו הילדים ועורכי הדין של הקהילה נאבקים על מנת לשמור את הילדים בחברה החרדית. אתי מתחילה את הסרט כגיבורה אשר אינה נראית שכן היא מפחדת לחשוף את פניה, אולם במהלך הסרט היא הופכת לחשופה יותר ויותר, כולל רגע נהדר בו היא מורידה את הפאה ומביטה, כמו בפעם הראשונה, בשערה האמתי, מול מראה ומול מצלמת הקולנוע.

הדמות בסרט בעלת הניסיון הרב ביותר בחיים מחוץ לקהילה הוא לוזר (Luzer), שחקן שעזב את הקהילה שבע שנים לפני צילומי הסרט, הותיר מאוחר אישה ושני תינוקות. לוזר מתמחה בגילום דמויות דוברות ידייש והדבר מאפשר לו לנהל סוג של קריירה בלוס אנג'לס וניו יורק, אף על פי שהוא מעיד כי חיים אישיים זה לא משהו שהוא מסוגל לו, גם בחלוף השנים. לעומתו, ארי הצעיר יותר נופל לסמים כמו רבים מנוטשי העולם החסידי. למזלו של ארי, במקרה שלו המשפחה לא מנתקת את כל הקשרים ושולחת אותו למכון גמילה, גם אם היא אינה מחזירה אותו לחיקה. ארי הוא גם זה שמדבר בצורה הישירה ביותר על ההתעללות המינית שעבר, כאשר דומה כי התעללות קשה היא תמיד חלק מן המניע לעזיבה עבור הנוטשים.

אף אחד מן הגיבורים לא מוותר לחלוטין על קשר עם הדת וכולם מכירים במידה זו או אחרת בנוסטלגיה לחלק ממאפייני הקהילה. תיאור הנוכחות המתמשכת של מוטיבים יהודים בחיי הגיבורים עוזר לבמאיות לייצר דיוקן מורכב יותר של החברה החסידית, גם אם הן לא עומדות בסרט על ההבדלים בין זרמים שונים ביהדות החרדית או ביהדות בכלל.