סרטי טיסה – ״פליסיטה״, ״ביאטריס בארוחה״, ״אימוג׳י: הסרט״

בפעם הקודמת שביליתי חצי יממה באוויר יצא מזה פוסט על שני סרטים שראיתי במטוסים – ״ספיישל חצות״ ו״אדי הנשר״. הפעם אלוהי התעופה היו עוד יותר אדיבים אליי ובין ההיצע הרגיל של סרטים שכבר ראיתי לאורך השנה בבתי הקולנוע התאפשר לי להשלים שני חורים מעונת הפרסים הנוכחית – נציג סנגל לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, שאף הגיע לתשיעייה שהיא שלב חצי הגמר, והדרמה העצמאית שבזכותה סלמה הייק גורפת שבחים על הופעתה. בקטע המשלב בין סקרנות למאזוכיזם השלמתי גם את אחד הסרטים שנחשבו לבזיונות של 2017, ואני לא רק מצטרף למקהלה אלא גם מכתיר אותו למוצר הציני והמרושע שיצא מהקולנוע האמריקאי מאז אני לא זוכר מתי. כאמור, אין באמת קשר בין הסרטים מלבד פסטיבל הקולנוע הפרטי שארגנתי כאן, או העובדה שהם נחוו על מסך גמדי, דרך אוזניות ובגובה בו ייתכן והשתבשה מעט יכולת הניתוח שלי.

Félicité
פליסיטה

סרטו של אלן גומיס הפריזאי היה נוכח למדי בפסטיבלים מתחילת השנה החולפת, אז אולי אין להתפלא על שהתברג לתשיעיית השפה הזרה של האוסקרים – מפרס דב הכסף בברלין ועד תחרות ברוח החופש בירושלים. הסרט מומן על ידי צרפת, בלגיה, גרמניה, לבנון וסנגל, אבל נבחר לייצג את האחרונה. עבור גרמניה ולבנון זה גם השתלם בינתיים, שכן גם הם עלו לתשיעייה, אבל צרפת ובלגיה נותרו בחוץ ואולי יחשבו מחדש על שוויתרו על הדרמה המתרחשת בכלל בקינשאסה אשר בקונגו. אגב, עם הטקסט הזה יוצא שכתבנו בסריטה על כל סרטי הקטגוריה, כלומר לא משנה מי מהם יעלה לחמישייה – אנחנו מכוסים (ומחזיקים אצבעות לנציג ישראל, ״פוקסטרוט״).

מקום ההתרחשות נוכח ומודגש מאוד לאורך היצירה, שלאורך קצת יותר משעתיים נעה באופן העלילתי הבא – לצד סצנות המקדמות את הסיפור המרכזי, ישנן סצנות אווירה החוזרות על עצמן בווריאציות שונות. בלילות, קינשאסה מוצגת במלוא הצבעוניות והשמחה השיכורה של תושביה, המתאגדים במקום שהייתי רוצה לקרוא לו מועדון לילה אבל התיאור המתאים יותר יהיה סמטה ללא מוצא שנצבעת בשולחנות פלסטיק ואורות בכל מיני גוונים. בבקרים, אותם הוללים מתעוררים למציאות של עוני וטינופת, ברחובות הרחבים של מה שנראה כמו מגרש גרוטאות למגורים. ההתעכבות על על תיאורי העוני, בעיקר ברגעי שמחה אבל גם בעצב ובעליבות, לגמרי מכוונת. הבמאי לא בחר לייפות את המצב, ומשהו בהתעקשות שלו לחזור שוב ושוב לשגרת המקום ומראהו על חשבון התקדמות עלילתית, גרם לי להתרגל למצב. מה שהתחיל בתור זעזוע ואולי אפילו רחמים מעורבים בהתנשאות מערבית על המקומיים, הפך להבנה שזה מצבם ואלה חייהם, ואם הם לא עושים מזה עניין ודאי שגם אני כצופה יכול להסתגל.

בסרט יש גם עלילה, ולא מעט ממנה, שכן מי שמחברת את היום והלילה היא זמרת מועדונים ששמה כשם הסרט. פליסיטה, בגילומה של ורו טשנאדה ביה אמפוטו בהופעה ראשונה על המסך, שרה בלילות את נשמתה תמורת טיפים מקהל לקוחות קבוע. בבוקר גם היא מתעוררת אל הבעיות הזוטרות שלה, כמו למשל מקרר שלא עובד והופך למוטיב חוזר ביצירה. הניסיון לתקן את המקרר בידי מחזר קבוע שלה, העונה לשם טאבו (פאפי אמפאקה), חושף כי פליסיטה יודעת שכולם מנסים לעבוד עליה, אבל לא מצליחה לצאת מן התמימות שלה ותמיד בוטחת במי שמולה. תכונה זו תהפוך לקריטית כשהיא תגיע בבהלה אל בית החולים לחפש את בנה המתבגר, שהיה מעורב בתאונת אופנוע בלילה קודם. מכאן הסרט מקפץ בין ז׳אנרים כדי לשמור על עניין – מדרמת בית חולים הוא עובר להתמקד בבירוקרטיה ובשחיתות, עם פצצה מתקתקת שהיא רופא שלא מוכן לעבוד בלי תשלום, למרות שאין ברשותה של הגיבורה די ממון. בהמשך מתגלה הדרמה המשפחתית שהיא בעצם לב הסרט, החל מהמשך החיזורים של טאבו אחרי פליסיטה (ורוב נשות המקום, כשהוא שיכור) וכלה ביחסיה עם בנה שהם מורכבים מן הנדמה, מוסיפים מימד של אשמה לדאגה האימהית.

המעלה המרכזית של הסרט, מלבד יצירת האטמוספירה האמינה כשם שהיא נראית כמו עולם אחר, הינה ההופעה של השחקנית הראשית שמצליחה להחזיק סצנה במבטיה או בשירתה. אני מודה שאל הסצנות מרובות הדיאלוג פחות התחברתי, אבל לעולם לא אדע האם התרגום הוא שהפך אותן לפשטניות – אני לא דובר לינגאלה, שפת המקומיים, וגם לא צרפתית במבטא שלא איפשר לי להבין כמעט אף מילה. כן הבחנתי שכל הדמויות קוראות אחת לשנייה ״אמא״ או ״אבא״, בהתאם למגדר, ממכרים ועד זרים גמורים. המילים הללו מדגישות את הדרמה סביב שני הייצוגים האלה – האב החסר במשפחה של פליסיטה ובנה, והאמהות שלה שעומדת למבחן קשה מנשוא. בשורה התחתונה, אפשר למקם את הסרט מעל רוב סרטי תיאור העוני מאפריקה או מזרח אירופה בזכות ייחודו, אבל קשה לי לומר שיש בו משהו בלתי נשכח או שמצדיק את אורכו המעט מייגע.

Beatriz at Dinner
ביאטריס בארוחה

מוקד המשיכה העיקרי של הסרט הזה הוא כאמור סלמה הייק בתפקיד הראשי, בתור אותה ביאטריס מן הכותרת. אם הסרט מועמד לפרס כלשהו, למשל הספיריטס, ככל הנראה זה יתבטא במועמדות להייק לצד אופציה לקטגוריות נוספות כמו תסריט. השחקנית המקסיקנית האהובה לא באמת נעלמה מן הנוף הקולנועי ואפילו עדיין מופיעה בתפקידים ראשיים מדי פעם לצד הבלחות בתור הלטינית התמיד מפתה (המשבצת שדחקו אותה אליה בהוליווד). אבל הפרשיות האחרונות שהסעירו את הוליווד יכולות להעיד שהשלב הנוכחי בקריירה שלה הוחמץ בגלל כוחנות אינטרסנטית של מפיקים כמו הארווי וויינשטין, וכדי לראות אותה בשיא יכולותיה שוב, צריך לצפות בסרטים עצמאיים כמו זה.

הייק מגלמת את ביאטריס, מסז׳יסטית ומטפלת במגוון שיטות אלטרנטיביות. בתחילת הסרט אנו נחשפים לשגרתה הצנועה והמוכרת לכל אדם עובד, מדירתה וחיות המשק שלה דרך הפקקים ועד העבודה עם לקוחות, מה שאמור לחבר אותנו אליה באופן ישיר – ובעיניי גם מצליח במשימה. כך, כשאנחנו מגיעים איתה אל לקוחה אמידה (קוני בריטון), הפער בין הבית שלה לחיים של הגיבורה הוא בלתי נסבל. אבל הגבירה מתייחסת בחביבות אל ביאטריס, מאזינה לצרותיה ואפילו מזמינה אותה להישאר לארוחת ערב מפונפנת כשהרכב של המעסה מתקלקל. אחרי כמה שכנועים ביאטריס מתרצה ומוצאת עצמה בחברת אנשים מן המעמד הגבוה המשוחחים על נושאים המרתיחים את דמה כחובבת בעלי החיים, איכות הסביבה, ניו-אייג׳ וכמובן היותה מהגרת ממקסיקו בארצות הברית של ההון.

מרבית הסרט הינו ארוחת הערב המדוברת, שרק מחכה להתפוצץ עקב מה שאנחנו יודעים על ביאטריס, ובהמשך מעוד כמה וכמה סיבות שידועות לדמויות אבל לא לנו. למרות שהאורחים העמידים מגולמים בידי שחקנים כמו ג׳יי דופלס או קלואי סביני, רובם היו מיותרים למדי בעיניי שכן הסרט מרכז את מירב הווכחנות אצל דמות אחת שהופכת לאנטגוניסט הראשי, אותו משחק של ג׳ון ליתגו. השחקן הוותיק מגלם את כל מה שרע בחברה המערבית – הוא מניע מהלכים של רכישת והפקעת קרקעות לצרכי בניית מלונות, אבל ידיו נותרות נקיות כשם שכיסיו מלאים, על חשבון אנשים כמו משפחתה של ביאטריס שרשת מלונאות הרסה את חייהם. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא גם יוצא למסעות ציד ראוותניים באפריקה ומשוויץ בתמונות של ההרג, מה שכמובן פוגע עמוקות ברגשותיה של ביאטריס הצמחונית ואוהבת החיות.

כפי שניתן להבין, יש משהו קל ומסומן מדי במהלכים התסריטאיים שכתב מייק ווייט, המפורסם בזכות יצירות קומיות בדרך כלל (״מחוז אורנג׳״, ״בית ספר לרוק״, הסרט הבא בפוסט זה) אבל גם שותף גם לכתיבת דרמות צנועות כמו ״הסטטוס של בראד״ השנה או ״הבחורה הטובה״ מתחילת העשור. מי שביים את הסרט ההוא היה מיגל ארטטה, שאחראי גם ל״ביאטריס״, ולכן קיוויתי שמשהו מן הממזריות והאנושיות על כל גווניה מן הסרט ההוא יזלוג לנוכחי. במקום זאת זכיתי לצפות בסרט שמתפתח בקצב נכון אבל גם צפוי, ובתוך פחות משעה וחצי מצליח לבסס ולהרחיב קונפליקט מוכר, גם אם בעיניי בגד מעט בעצמו לקראת הסיום. אני גם מסכים שהופעתה של הייק ראויה לתשבחות, בעיקר כי הוא הופכת דמות שהייתה נוראית בעיניי על הנייר (ההילרית הענייה והקדושה מטעם עצמה) לאישה בשר ודם שאפשר לחוש את כאבה כמו שהיא יודעת להרגיש את המטופלים שלה.

אימוג׳י: הסרט
The Emoji Movie

נסיים את הסקירה המשולשת הזו לא רק בסרט שהוא באופן טבעי החלש מבין כולם, אלא כמעט וגרם לי להושיט יד לשקית ההקאה הרבה יותר מכל כיס אוויר שנתקלנו בו בטיסה. אני באמת לא זוכר מתי סרט אנימציה המשווק לכל המשפחה גרם לי להרגשה פיזית כל-כך רעה, אבל אם לשפוט על פי הסקירה הזועמת של אור על ״אנגרי בירדס״ מן העת הנוכחית, נדמה לי שזה הכיוון (את הסרט ההוא חסכתי מעצמי אז אני רק משער). אני מבין שהוליווד מנסה לקסום לקהל הצעיר בעזרת מותגים ומוצרים שהוא מכיר מעולמו, ולכן פנתה אל עולמות התוכן הסלולריים, אבל איך ולמה זה אמור להחליף אלמנטים קולנועיים כמו עלילה, דמויות, או דיאלוג? שלא לדבר על המסרים והערכים שמוזרקים לקהל הצעיר כרעל דרך צינור ריק בצורת שהוא מתועב כשם שהוא צבעוני ומחוייך. כשהיסטוריונים יסתכלו לאחור וינסו להבין את הריקבון החברתי של שנות האלפיים-עשרה, או אולי לנסח מהו תאריך הפטירה הרשמי של הקולנוע, אני די בטוח שידברו ויחזרו לסרט הזה.

אנסה לתאר את העלילה כדי שתבינו שהיא לא קיימת או חשובה. או שפשוט תדמיינו מה היה קורה אם רמאי שמוכר שעוני רולקס מזוייפים למחייתו היה צופה ברצף ב״הקול בראש״ ו״ראלף ההורס״ של פיקסאר ודיסני ומנסה ליצור חיקוי שלהם. הסרט מתרחש בתוך טלפון סלולרי ספציפי של נער בשם אלכס, שאנחנו לא יודעים עליו דבר מלבד שהוא דלוק על ילדה מהכיתה שלו – וכך זה יישאר. כלומר, לא נלמד עליו כלום במהלך הסרט, כי אין צורך בעצם. בתוך הטלפון של אלכס ישנן אפליקציות, שהן למעשה עולמות שלמים של יצורים. באפליקציה האחראית על האימוג׳י גרים אותם סמלילים שנכנסו אל חיינו כמקלדת, יש לציין, לא כאפליקציה (מעניין אם ארבעת האנשים שכתבו את הסרט בכלל השתמשו פעם בטלפון סלולרי). גיבור הסרט הוא ג׳ין שייעודו הוא להיות אימוג׳י מסוג meh, אבל הוא מסוגל לפרצופים ורגשות אחרים. הייחודיות הזו לא ממש מתאימה לעולם בו כולם מוסללים לתפקידים מוגדרים, ואחרי שהוא מפשל בגדול ג׳ין מחליט לתקן את עצמו ויוצא למסע אל עבר הענן שם יתכנתו אותו מחדש (מה? למה? איך? לא חשוב כרגע, תראו כמה זה צבעוני!). שותפיו להרפתקה הם האימוג׳י היי-פייב שנפל מגדולתו, והאקרית עם זהות סודית בשם ג׳יילברייק.

עד כאן זה עוד נשמע כמו סתם סרט מטופש אך בלתי מזיק על גיבור המבקש להשתלב אבל אולי דווקא יילמד את הסביבה לקבל אותו. העובדה שבארצות הברית לא מסוגלים לחשוב מחוץ לתבניות, להבין אנשים בלי תיאור מקצועי שלהם או סתם להתמודד עם הפגנת רגשות ציבוריים או מורכבים – יכולה הייתה אפילו להחשיב את הסרט כביקורתי וסאטירי כלפי ארץ המוצא שלו. אפילו הרעה המרכזית היא סמיילי שלא מסוגלת להפסיק לחייך גם כשהיא רוקמת מזימות. אבל הסרט עצמו כל-כך מטומטם שהוא לא רק מפספס את ההזדמנויות האלה, אלא מציג אותם באופן הפוך לחלוטין, מה שמוציא אותו כמייצג מובהק של כל מה שרע באנושות בנקודת הזמן הנוכחית. הדמות של ג׳יילברייק היא דוגמה מצויינת – היא מסרבת להישאר במשבצת האישה הקטנה, מעוניינת לכתוב את גורלה בעצמה ומצהירה שהיא לא צריכה להגדיר את עצמה דרך אחרים. ובפועל? ברגע האמת היא מוותרת על החלום שלה ומקריבה את עצמה לטובת הגיבור, ייצוג טיפוסי של גבר אבוד, ומשתמשת בנשיות שלה כדי לעשות זאת. ומה לגבי הצמד שמוביל את הסרט? ג׳ין לא מלמד את החברה סביבו דבר אלא מתאים עצמו לכל אחד, ושותפו שחשב כי להיות פופולרי זו מהות החיים, מדבר אמנם בשם החברות – אבל לא עשה כלום כל הסרט למען האחר. זה אפילו קצת יותר בזוי ממה שאני מתאר, אבל נמנעתי מספוילרים.

מה שכן ראוי לציין לטובת העצמת תיאור הזעזוע הוא כמה שהסרט הזה מכוער גם מבחוץ. צוות המדבבים כולל המון סלבריטאים אבל משום מה התפקידים הראשיים הלכו אל טי.ג׳יי מילר בעל הקול המאוד לא נעים, וג׳יימס קורדן שפשוט צורח את השטויות שכתבו לו. השאר הם כמעט פארודיה על ליהוקים לתפקידים קוליים, החל מסופיה ורגרה כרקדנית הפלמנקו או סר פטריק סטיוארט בתור הקקי המחייך. האנימציה של הבמאי טוני ליאונדיס (״איגור״) מכאיבה בעיניים עד כדי בחילה בשימוש שלה בצהוב ואדום, והפרופורציות של האימוג׳ים פשוט לא מאפשרות לקחת שום דבר שקורה ברצינות. אני יכול להמשיך ולקטר על הבדיחות שהן עלבון להומור, על הרעיון המטופש של מעבר דרך אפליקציות (לקראת הסוף הדמויות פשוט הולכות סביבם משום מה) או הביצוע האווילי של יצירת עולמות שאמורים לדמות כל אפליקציה, אבל מפספסים לחלוטין את המהות שלה. אבל אסיים בכל זאת בטון חיובי ואומר שאולי הסרט אולי כן טוב לילדים בתור גמילה אפשרית מטלפון סלולרי, אם להעיד על הסלידה שחשתי כלפי המכשיר הפרטי שלי לאורך השעות שעברו מאז תום הצפייה.