המלצות סינמטקים – ינואר 2018

זמן רב רציתי לערוך פוסט מסוג זה, אשר מרכז המלצות לאירועים אשר מתחרשים בסינמטקים השונים בארץ. אולם, הדבר תמיד נדחה בגלל חוסר זמן או יכולת לעבור כל מה שיש לסינמטקים הרבים בארץ להציע, וגם בגלל שלא הצלחתי להבין את הדרך הנוחה לגלוש בחלק מן אתרי הסינמטקים, בבואי לנסות לקבל בסוף דצמבר תמונת מצב לגבי הסרטים שיוקרנו במהלך ינואר. בכל זאת, יש לא מעט מה לראות החודש, כולל לפחות ארבעה פסטיבלים/רטרוספקטיבות אשר יביאו לא מעט דברים אל כמה מן המוסדות התרבותיים, גם אם בחלק מן המקרים התכנית תנדוד לחלק מן הסינמטקים רק בעתיד, או כבר הייתה בהם בעבר. את עיקר הפוסט אקדיש לאותם אירועים אשר ישתתפו במספר סינמטקים או מכילים מספר רב לסרטים, לגביהם לא אציין מועד הקרנה מדיוק, כי יש הרבה אופציות. בסוף הפוסט אכלול גם המלצות קצרצרות לכמה פנינים אשר מוקרנות עד כמה ששמתי לב רק במקום אחד – ובמקרה שמדובר בהקרנה בודדת, אציין גם את היום ואת השעה.

הפוסט הזה לא כולל סרטים אשר מוקרנים מסחרית בסינמטקים, או מגיעים לסינמטקים לאחר הקרנות מסחריות. בכל זאת, אזכיר כאן בפתיחה שני סרטים אשר זוכים לסוג של הפצה בסינמטקים. הראשון הוא ״סיפור רפאים״ עליו כבר נכתב בבלוג מספר פעמים וכעת כבר אין תירוץ לפספס אותו, את סצנת הפאי השנויה במחלוקת ואת המונולוג יוצא הדופן של וויל אולדהאם. בגזרה התיעודית, הסינמטקים יתנו החודש מקום של כבוד לסרטה של דפני ליף, ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ – סרט תיעודי אישי אשר מביט מחדש על ימי המחאה החברתית של שנת 2011 ועל הפעילות של הבמאית מאז אותם ימים. מעניין לחזור לסרט זה בימים בהם הפגנות שבועיות שוב מתרחשות בשדרות רוטשילד, למרות שעבורי הסרט הזה עובד גם במסע אישי ולא רק כדיון פוליטי. בכלל, המקום לראות יצירה תיעודית ישראלית על מסך הגדול הוא כמעט אך ורק הסינמטקים, ושווה לעקוב אחר התכניות שלהם ולתפוס סרטים נוספים ומגוונים, על חלקם כבר כתבתי בעבר.

רטרוספקטיבה לג'ון קסאווטס

המחווה הזו החלה כבר בחודש נובמבר בסינמטק הרצליה, אבל מגיעה בינואר לסינמטקים "הגדולים", גם אם אלו לא החליטו על איות אחיד לשמו של הבמאי/שחקן האמריקאי (לפעמים גם באותו אתר יש ריבוי איותים). קסאווטס הוא אחד מן הבמאים אשר הגדירו מחדש את הקולנוע האמריקאי ורבים יטענו כי הוא הדמות החשובה ביותר בקולנוע האמריקאי העצמאי, או אפילו המייסד של הקולנוע העצמאי-ניו יורקי, אף כי נעשו כמה סרטים בולטים בזרם גם לפני שהחל לביים. הרטרוספקטיבה הנוכחית כוללת הקרנה של כמעט כל סרטיו של קסאווטס כבמאי, להוציא כמה פרויקטים הוליוודים בהם המגע המאוד אישי של הבמאי פחות ניכר.

הסרטים של קסאווטס הם פצצת אנרגיה – הדמויות בהם תמיד נראות כאילו הן נמצאות על סף של טירוף, או שכרות, או התנהגות קיצונית אחרת. הבמאי פיתח טכניקה של צילום טייקים רבים, עד לערעור המצב הנפשי של צוות השחקנים, לרוב חברים קרובים שלו. הסרט הראשון שיצר, ״צללים״ (Shadows) משנת 1959 מסתיים בהצהרה כי הסרט אולתר מול המצלמה, אך הדבר לא ממש נכון עבור סרטיו האחרים של הבמאי (או אפילו לגבי ״צללים״, שהגרסה הראשונה שלו אולתרה אבל הגרסה המוכרת שלו צולמה מחדש) אשר התבססו על שילוב בין תסריט עתיר מלל וקטעים בהם יש אלתור מסוים, כאשר השחקנים בסרטים טוענים כי לא ניתן לנחש מה הוכתב בדייקנות ומה אולתר במקום. אך התחושה אשר מייצר הבמאי היא תמיד ספונטנית, בין היתר עקב היכרות שלו עם השחקנים ויכולתם, כולל צוות של כמה שמות אשר עבדו עמו מספר פעמים והגדירו יחד עמו מחדש את המשחק בקולנוע האמריקאי – ג'ון קסאווטס עצמו, בן גזארה, פיטר פאלק, ובעיקר ג'ינה רולנדס (זוגתו של קסאווטס) היו מעולים גם בסרטים של במאים אחרים, אבל בסרטים של קסאווטס הם מנגנים על אוקטבות אחרות, צוללים עמוק יותר לתוך הנפש או מקצינים את המשחק הפיזי החיצוני.

הדיאלוגים הארוכים והמשחק המשובח הפכו לסימן היכר של הקולנוע הקסאווטסי, מה שגורם לכך שהפן החזותי בסרטי הבמאי לא זוכה להערכה ראויה. קסאווטס עבר בהדרגה מסרטים אשר משתמשים היטב בחספוס כמו ב״צללים״ לסרטים מרהיבים חזותית המכילים קומפוזיציות מורכבות וצילום יפהפה. דוגמה אחת היא ״ליל הבכורה״ (Opening Night) משנת 1977, סרט מחווה לשחקניות תאטרון באשר הן, סוג של ״הכל אודות חווה״ אשר מראה גם מה מתרחש על הבמה ונכנס עמוק יותר לטראומה האישית של המופעים.

הדמויות של קסאווטס לא תמיד מנסות למצוא חן, חלקן ממש אכזריות לפרקים (בעיקר הגברים) או מאבדות את הקשר למציאות. הוא לא מנסה לעורר הזדהות, או לשפוט. יש בסרטים שלו משהו שיכול להתיש בעוד סצנות שאצל כל במאי אמריקאי אחר היו מסתיימות כעבור רגעים ספורים נמתחות על פני דקות רבו. יש בו גם נכונות לעסוק בנושאים אשר לא היה נהוג למצוא בקולנוע האמריקאי המסחרי, או לא באותה רמת אינטנסיביות ובלי מסר חד משמעי. כל אחד מסרטי הרטרוספקטיבה מציג את הסגנון הבולט של הבמאי, אבל כל אחד מהן גם מדגיש פן אחר עד שקשה לבחור משהו בודד להמליץ עליו. אם בכל זאת לבחור כמה בולטים, אציין לצד שני הסרטים שכבר הזכרתי גם את ״פנים״ (Faces) שהיה הסרט הראשון בו הסגנון של קסאווטס גובש במלואו, ואת ״אישה תחת השפעה״ (A Woman Under the Influence), הסרט הכי ידוע של קסאווטס, סרט שהחצי השני שלו הוא חגיגה של אהבה, טירוף, אובססיה וויתור.

פסטיבל קולנוע אפריקאי 

אחד מן האירועים שהכי מסקרנים אותי החודש הוא הפסטיבל הזה, דווקא מפני שמדובר בתחום שהוא חור בהשכלה הקולנועית שלי. ראיתי יחסית מעט סרטים אפריקאים, אהבתי רק חלק קטן ממה שראיתי ואני מקווה להיעזר בפסטיבל הזה, אשר מכיל הרבה סרטים עכשוויים וגם מחווה לבמאי הסנגלי הראשון אשר פרץ לתודעת הקהל המערבי, אוסמן סמבן. מבין סרטיו של סמבן, צפיתי רק ב״צ'דו״ (Ceddo) סרט אשר חווית הצפייה בו זכורה לי כמאתגרת ולא ברורה, אף כי מרשימה בסופו של דבר בניסיון לשמור על הזהות התרבותית הייחודית. סרט שאני יכול להמליץ עליו באופן שלם יותר מן הפסטיבל הוא ״דיוקנו של ג'ייסון״ (Portrait of Jason), סרט אמריקאי לחלוטין עד כמה שידוע לי, אבל דיוקן מרתק החושף את השוליים של החברה בשנות הששים באופן שהציג תרבות אשר הצופים לא הכירו בזמנו וכיום היא מקובלת יותר בשיח. הדבר מאפשר לראות עד כמה החזון הקולנועי של שירלי קלארק מדויק בעודה מציבה את המצלמה על ג'ייסון הולידיי, זונה ממין זכר.

קולנוע טורקי חדש

בחלק השני של ינואר, הסינמטקים יקדישו מסגרת לאחת מן התעשיות הקולנוע הכי מסקרנות ומשובחות בקולנוע העכשווי – הקולנוע הטורקי, אשר מציע לקהל הרבה יותר מאשר רק נורי בילגה ג'יילן. במקרה הזה, הידע שלי הוא מקיף ביותר ולמעשה כבר כתבתי על רוב סרטי התכנית. אחרי פסטיבל איסטנבול כתבתי על ״משהו שימושי״, ״ספקות״ ו״זר״ עליהם אני ממליץ מאוד ובסדר זה. המלצה חמה לא פחות, אם כי כזו לחובבי הז'אנר הפיוטי יותר, היא ״הקור של קלאנדאר״ אשר עליו כתבתי כאשר שוחחתי עם הבמאי בפסטיבל חיפה 2016. לכל מי שרוצה לדעת מה הם הכיוונים החדשים בקולנוע העולמי, מומלץ לא להפסיד מפגש עם מה שקורה בטורקיה בשנים האחרונות.

פסטיבל רוטרדם בשידור חי

זוהי כמדוני השנה השנייה בה גם בסינמטקים של תל אביב וירושלים ניתן לראות מספר סרטים במקביל להקרנה שלהם בפסטיבל הסרטים היוקרתי ברוטרדם, ולאחר ההקרנה לצפות ואף להשתתף בשיחה עם היוצרים בשידור חי מהולנד. פסטיבל רוטרדם מציג גם תחרות של בכורות בינלאומיות וגם סרטים מפסטיבלים אחרים, תוך דגש על השוליים המרתקים של הקולנוע האמנותי של השנה. מטבע הדברים, את רוב הסרטים שיוקרנו השנה לא ראיתי, אבל יצא לי לכתוב על ״ניקו 1988״ כאשר הוקרן בפסטיבל ונציה, שם פתח את מסגרת "אופקים" וסגר אותה עם זכייה בפרס.

שבע היפהפיות + סחף חושים
(סינמטק תל אביב, מספר הקרנות)

השיבוץ של סרטה של לינה ורטמולר, ״שבע היפיפיות״, במסגרת הקרנות לרגל יום השואה הבינלאומי בסינמטק תל אביב יכול לעורר מבוכה. הסרט, עליו כתב אור במסגרת סרטים מן העבר, מכיל אומנם סצנה בלתי נשכחת במחנה ריכוז נאצי – אבל הדגש בו הוא לא יהודי והסרט חוקר את הפשיזם דרך כמה וכמה רגעים מאוד וולגריים במתכוון ובמוקצן. למי שלא מכיר את הקולנוע של הבמאית, צפוייה חוויה יוצאת דופן וגם סרט מופתי, בעיקר בגלל היכולת שלו להתסיס. הסינמטק לא מסתפק רק בסרט הזה ובימים האחרונים של החודש יקרן סרט נוסף של הבמאית, ״סחף חושים״ (Swept Away) הפרובוקטיבי אף יותר ביחס שלו לכוח ומעמדות, כאשר פועל פשוט ואשת חברה עשירה נסחפים לאי בודד ומתחיל בניהם משהו המשלב בין מאבקי שליטה אכזריים ורומן. הרימייק של גאי ריצ'י לסרט הזה נחשב לאחד מן הדברים הכי גרועים שהתרחשו בהוליווד, אבל זה לא גורע מן ההומור השנון והמטריד של המקור. רק על תצפו לסוג כלשהו של תקינות פוליטית בסרטי הבמאית, בעיקר לא בסרט הזה.

רכבת החופש + לחיות את חייה
(סינמטק הרצליה, 25.1, 20:00)

ערב ששווה לנסוע במיוחד להרצליה בשבילו. סרטו הקצר והמבריק של תאופיק אבו-ואיל, ״רכבת החופש״, הוא אחד מן הדברים הכי יפים ויוצאי דופן שראיתי בקולנוע הישראלי הקצר והוא יוקרן יחד עם סרטו הטוב ביותר של ז'אן לוק גודאר, סרט אשר חלקים ממנו היוו השארה ישירה לסרטו של תאופיק, אף כי כל אחד מן הסרטים הולך לכיוון שונה לחלוטין.

נפש עדינה
(סינמטק חיפה, מספר הקרנות)

סרטו העלילתי של סרגיי לוזניצה הוא אחד מן הסרטים הכי מטרידים ומרשימים של השנה החולפת. חוויה לא פשוטה, מבעיתה, אך גם סוחפת ומהפנטת, למרות שפע האכזריות על המסך, יש בה גם לא מעט הערכה לרוח האנושית.

פיקניק בצל ההר
(סינמטק ירושלים, 17.1, 21:30)

סרט הפריצה של הבמאי האוסטרלי פיטר וויר (לימים במאי הוליוודי בכיר) משלב בין תעולמה מטרידה ומיסתורית למבט לירי יפה על טבע. סוג של סרט אימה קבור בתוך דרמת התבגרות ומתח, ועוד סרט ברשימה זו שמותיר הרבה מאוד חומר למחשבה.

פארגו
(סינמטק ירושלים, 16.1, 19:00)

הסרט המקורי של האחים כהן, שנותר מבריק ורענן גם אחרי יותר מעשרים שנה. עם וויליאם אייץ׳ מייסי בתור גבר עם מזימה בעייתית להשגת כסף ופרנסס מקדורמנד בתור שוטרת הרה אשר מתגלה כמבריקה הן בפענוח רמזים והן בחשיבה מוסרית. סרט שמבהיר כמה חשוב עיצוב בולים יכול להיות.

חייה הכפולים של ורוניק
(סינמטק חולון, 15.1, 18:00)

בין ה"דקאלוג" על עשרת פרקיו בפולין וטרילוגיות שלושת הצבעים בצרפת, יצר קז'ישטוף קישלובסקי סרט הנע בין פולין וצרפת ועוסק בשתי נשים בשם ורוניק אשר קיים בניהם סוג של קשר מיסטי מופשט. הן זרות מוחלטות ואותו אדם בו זמנית, ביצירה אשר משלבת בין הפילוסופי לבידורי ועושה זאת היטב.