"בשם בתי", סקירה

הסיפור שבבסיס הסרט הצרפתי "בשם בתי" (Au Nom de Ma Fille, שברחבי האינטרנט נקרא גם Kalinka), מכיל, עוד משלב הסינופסיס, את הפנטזיות של כל תסריטאי: מקרה יוצא דופן שקרה באמת, דמות ראשית עם ונדטה אצילית, מוות מסתורי, סודות ושקרים, דרמה ענקית, ועלילה שהולכת ומסתבכת. אלו סוג הדברים שמהם נטפליקס יכולה להרים עונות שלמות, ובזכותם השחקנים מועמדים לפרסים. האופציות לאפקט רגשי הן בלתי נגמרות, והבימוי יכול לנוע מקיטש מוחלט ונצלני, לעשייה מותחת וחכמה.
מבוסס על סיפור אמיתי ומפורסם למדי – שמעבר לסיקור התקשורתי הנרחב גם הופיע בספרים ובסרטים תיעודיים – "בשם בתי" מציב במרכזו את אנדרה במברסקי (בגילומו של דניאל אוטיי), שיוצא למסע מתיש ומפרך שנמשך על פני שלושה עשורים. במברסקי רצה להוציא לאור את האמת מאחורי פרשיית מותה המוזר של בתו המתבגרת, התרחש בזמן שהייתה בחופשה עם גרושתו של במברסקי (מריה ג'וזה-קרוז), ובן זוגה הדוקטור (סבסטיאן קוך, שזו הפעם השנייה ברציפות שאני רואה אותו כרופא זדוני אחרי "ערפל באוגוסט"). בחשדותיו, נשען במברסקי על דו"ח נתיחת הגופה, שמצביע לא רק על כשלים שהיו בתהליך, אלא גם על מעורבות מחשידה של מאהבה של גרושתו בטרגדיה, אבל  נתקל בחומות גבוהים של סקפטיות ובירוקרטיה. חובבי סיפורי ה-ture crime, וברוך השם יש כמה מיליונים כאלה ברחבי העולם, יכולים לחכך את ידיהם בהנאה. אבל האמת היא ש"בשם בתי" איננו בדיוק מה שציפיתי לו, וכדי להיכנס לעניין הזה אני רוצה, ברשותכם, לחלוק אתכם סיפור קצר.

לפני כמה חודשים הייתה לי שיחה ארוכה ומעניינת עם אחד מבמאי הקולנוע הבולטים בארץ. לאחר כמה דקות של שיחת חולין הוא רצה להוריד משהו מהלב, וחזר אל טקסט שפרסמתי בעבר בסריטה. הבמאי אמר שהוא התרעם על כך שלפני כמה שנים התייחסתי לבחירה קולנועית שעשה באחד מסרטיו במילים "אחת הגרועות", ושלא באמת ניסיתי לפענח מדוע היא נעשתה, ובכך עשיתי עוול לכל האחראים. לאחר שפרט על מה מדובר (בחירה עריכתית כלשהי, אם להיות נקודתי), ידעתי לחלוטין לאיזה רגע הוא מתכוון. עם זאת, אמרתי, אין סיכוי שהשתמשתי במילים הקשות אותן ציטט. ואכן, לאחר השיחה הלכתי לבדוק את הנושא ולראות האם כשלתי בניסוח, אבל האמת הייתה לצדי. זה היה באחת מסקירות האופיר הקודמות שם כתבתי בצורה די מעודנת "ובאופן אישי, לי היה קשה נורא עם הבחירה…". אבל זה לא העיקר. העניין הוא שמבחינתו, את מה שהוא ראה כבחירה מודעת ומחושבת, אני פתרתי לאחר יד כשגיאה.
להגנתי, טענתי מולו שבהחלט הבנתי שזו הייתה בחירה מודעת, וגם הנחתי שהיא איננה במקרה, ועם זאת בחווייתי כצופה היא צרמה, בעיקר מכיוון שהיא הוציאה אותי מהסרט, והרגישה זרה לכל מה שקרה לפניה ואחריה. גם אחרי שהוא הסביר לי את כוונת המשורר, או העורך במקרה הזה, ושלהכל הייתה סיבה, התעקשתי על עמדתי – ידעתי שלא מדובר בסתם משהו אקראי, ועדיין, התוצאה הייתה אחרת ממה שתוכנן. במהלך הרגע הזה בסרט הייתי אמור לחוות משהו מסוים, אבל במקום זה רק גירדתי בראשי בניסיון להבין מדוע זה קרה, ומכיוון שהייתי יותר עסוק בהמשיך ולעקוב אחרי העלילה, הגעתי למסקנות הלא נכונות.

נזכרתי בשיחה הזו במהלך הצפייה שלי ב"בשם בתי". בשלבים מאוד ראשוניים של הסרט הרגשתי שיש משהו מוזר במבע הקולנועי בו בחר הבמאי ונסן גארנק, משהו שלא לגמרי מסתדר לי, והופך את הצפייה למעט בעייתית.
גארנק, שגם כתב את התסריט בשיתוף עם ז'וליין רפנו, הלך כנגד המובן מאליו. במקום להגדיל ולעצב את הסיפור האמיתי כסרט עם שיאים דרמטיים, הוא החליט לנקוט בקו הכי יבש, דיווחי וישיר שיש, כמעט כאילו מקריאים לנו נקודות משמעותיות בתהליך אבל מסרבים לצקת לקווים המחברים ביניהן נפח קולנועי. בניסוח חיובי הייתי אומר שהסרט נמנע ממלודרמטיות כמו מאש, ומנסה להישאר קורקטי ואלגנטי כמה שניתן. הוא מסתמך על התפניות והגיבור שלו כדי לעניין אותנו, ולא עושה סלטות כדי לסחוט מאתנו תגובה. בניסוח שלילי אפשר לומר שהסרט הזה בורח מכל דבר שיכול לייחד אותו או לשאוב אותנו פנימה. הוא מרחיק אותנו ומספר סיפור בעל פוטנציאל עצום כאילו מדובר ברשימת מכולת.
במקום הזה היו לי שתי אופציות: האחת הייתה להגיד לעצמי שגארנק לא יודע לביים ושהוא במו ידיו פוגם בסיפור חזק, והשנייה היא, בהקשר לשיחה שלי עם הבמאי לגבי בחירות קולנועיות שנויות במחלוקת, לתת לו קרדיט ולהבין שהוא פשוט מנסה לעשות משהו שונה. לשמחתי יצא לי לראיין את ונסן גארנק לכלכליסט ימים ספורים לאחר הצפייה, וזאת הייתה אחת השאלות הראשונות שלי – האם החוויה שלי מהסרט הייתה מכוונת על ידו. גארנק, שהיה מרואיין מקסים ונעים, לא הופתע ואמר שכן, זו בהחלט הייתה כוונתו. הוא לא רצה ליפול למוסכמות מוכרות של עשיית סרטים, שואף שהסיפור עצמו ירגש אותנו, ולאו דווקא המוזיקה והעריכה. "אני לא רוצה להגיד לצופים מתי לבכות", אמר. "אני רוצה שהם יחליטו" שזה עומד בניגוד מרענן לכל המוסכמות שאנחנו מכירים מקולנוע הוליוודי. ההשוואה שעלתה לי כשאמר זאת הייתה משולה להחלטה שהמנה אותה הוא מבשל צריכה לעמוד בפני עצמה, בלי תוספות של מלח או פלפל שאינם חלק מהמרכיבים האורגניים של המתכון.

וזה הותיר אותי עם שאלה גדולה. מצד אחד, זהו הסגנון בו דבק גארנק, זו הדרך שלו לביים, וגם אם זה לא מסתדר עם מה שאני מצפה או רוצה מסרט, זה לא רק לגיטימי, אלא אפילו מוערך. מצד שני, לא יכולתי שלא להצטער שהסיפור של במברסקי לא זכה לטיפול עוצמתי כפי שהיה יכול לקבל, ולהודות בכך שהמצלמה חסרת ההשראה, העריכה הקונבנציונלית והסצנות משוללות הנפח, הותירו אותי אדיש למה שהיה, על הנייר, אמור להפוך אותי לשלולית, ולהישאר בזיכרוני זמן רב אחרי הצפייה, במקום פשוט להתפוגג בתום השעה וחצי.

אז אפשר להסתכל על זה כניסוי מעניין. ניסוי שאני בטוח שכל צופה יגיב, או תגיב, אליו אחרת לגמרי. חלק ישאבו מהסרט הנאה מרובה, וחלק יישארו בחוץ. ועל מנת לחדד את עמדתי, זה מביא לאנקדוטה אחרת, ורחוקה כרונולוגית הרבה יותר מזו שפתחתי איתה (ואחרונה לסקירה הזו. מבטיח).
מתקופתי בבית הספר היסודי אני זוכר שיעור טבע אחד ספציפי. למדנו שבשביל שזרע ינבוט הוא זקוק לשלושה דברים: אור, מים ואדמה. כל אחד מאתנו קיבל כוס וזרע של שעועית או משהו כזה, ואנחנו היינו צריכים לבחור באיזה אלמנט, או אלמנטים, נשתמש כדי לגרום לזה לגדול. חלק מהתלמידים שמו רק מים, חלק רק אדמה, חלק אטמו את הכוס כדי שלא ייכנס אור, וחלק שילבו בין כמה מהדברים. היו גם שניים או שלושה שהחליטו ללכת על האקסטרים, ולא להשתמש באף אחד מהם, ובואו נראה מה קורה – האם יתרחש איזשהו נס והנביטה תתרחש מעצמה. למיטב זיכרוני זה לא קרה, מה גם שהמורה הסתכלה על התלמידים האלה במבט של "הבנתי, לא בא לכם להשקיע יותר מדי, הא?"
בעיני זה העניין עם "בשם בתי". גארנק ייבש לגמרי את הסיפור של במברסקי כדי לראות האם זה יכול לעבוד גם באופן נקי, שלא נאמר קליני. בלי אור, בלי אדמה ובלי מים. אין לי ספק שזה ממש לא יפריע לצופים רבים – בכל זאת, יש משהו יפה בלהתבונן אפילו רק במשהו שאנחנו יודעים שיכול להתפתח, אבל נותר עיקש ודומם, גורם לנו לחשוב ולהגיב בעיקר למה שקורה בתוך הראש שלנו. ובהחלט, ואולי זה הרבה יותר טוב מלהטביע אותו במים או לחנוק אותו באדמה שתעלים אותו לגמרי. אבל בשבילי, אם אתם שואלים, זה לא עבד. בשבילי זה באמת היה, בסופו של דבר, רק גרעין של פוטנציאל שמחכה שיעשו אתו משהו.