סרטים חדשים: ״הדרך לאן״, ״ממערב לירדן״, ״תור: ראגנארוק״, ״סודות הפרברים״, ״אמהות רעות 2: לשרוד את החג״, ״המסור 8״, ״אמת מטרידה יותר״

שבעה סרטים חדשים פותחים את חודש נובמבר, שניים מהם של יוצרים ישראליים ותיקים ואחד מתחיל רשמית את בועת הקיץ שבעונת החורף. כלומר, צפו גם בהמשך החודש ועד סוף השנה האזרחית לפגוש כמעט בכל מדור בלוקבאסטר שהיה יותר הגיוני למצוא בעונה החמה, ומבט קדימה מגלה שגם טפטוף הסרטים המקומיים לא עומד להיפסק. כיוון שחודש חדש מתחיל, אסקור גם הנעשה בסינמטקים, אבל קודם בתי הקולנוע.

״הדרך לאן״, סרטה של מיכל בת אדם, מגיע אל האקרנים כשבע שנים מאז הקודם שלה, ״מאיה״. נדמה לי שאין בקולנוע הישראלי במאית עם מספר דו-ספרתי של יצירות ברזומה, ולמעשה גם במאים, והעבודה על יצירתה הנוכחית הונצחה בסרטה התיעודי זוכה האופיר של נטעלי בראון, ״מקווה שאני בפריים״, מעין מאחורי הקלעים מורחב של ״הדרך לאן״ והצדעה לפועלה של הקולנוענית כאחד. עופר כבר כתב על הסרט עת הוקרן בפסטיבל חיפה הקודם-קודם, לפני שנה בדיוק. לכבוד המאורע של הקרנה בקולנועים, רק נזכיר שהעלילה מתרחשת ביפו של 1948, בבית אחד שננטש על ידי יושביו הערבים והופך למפלט עבור ניצולי שואה הגרים יחדיו ומלקקים את פצעיהם. מככבים: שרון אלכסנדר, לנה אטינגר, יגאל שדה, שירי גולן, הילה פלדמן, ישי גולן, ליאת גורן ובעלה של הבמאית – הקולנוען משה מזרחי.

״ממערב לירדן״ הוא סרטו החדש של עמוס גיתאי, ששב לקולנוע התיעודי אחרי ״רבין – היום האחרון״ העלילתי מלפני שנתיים. גם הפעם התאריך הסמוך לציון יום השנה לרצח ראש הממשלה, אינו מקרי, שכן יצחק רבין ז״ל עולה לדיון בסרט במספר אופנים. אם כי המוקד הוא ציון 50 שנים לכיבוש הישראלי בשטחים, כאשר גיתאי שב אל סרטו ״יומן שדה״ מ-1982 ובודק מה נשתנה בגדה המערבית מאז תיעד את מצבה. שווה להזכיר שהמרואיינים אמנם מגיעים משני צידי המפה הפוליטית בישראל, אבל הנוכחות הפלסטינית דלה עד בלתי מורגשת ומקנה לסרט תחושה שהמבוגרים מדברים בזמן שהילדים נמצאים בחדר אבל לא יכולים להגיב. כתבתי על כך לעכבר העיר בימי פסטיבל קאן.

״תור: ראגנארוק״ (Thor: Ragnarok) הוא הסרט המדובר של השבוע מעצם השתייכותו ליקום הקולנועי של מארוול. אל תשאלו איך ואיפה הוא משתלב בעלילות ״הנוקמים״, מה גם שבכל מקרה מדובר בסיפור צדדי שאמור להיות בומבסטי וכיפי יותר. לשם כך גוייס לעמדת הבמאי טאיקה וואיטיטי הניו-זילנדי (״החיים בצללים״, ״המצוד אחר אנשי הבר״), והעלילה נסובה סביב הרצון של תור (כריס המסוורת׳) להציל את ביתו אשר באסגרד מפני החורבן שלה (במיתולוגיה הנורדית ממנה שואב הסרט השראה, ״ראגנארוק״ פירושו ארמגדון). אבל לשם כך הוא יצטרך להתאחד עם הפטיש המרעים שלו ולנצח בקרב גלדיאטורים את חברו לשעבר בצוות הנוקמים – הענק הירוק (מארק רפאלו). בתפקיד הרעים התורנים – קייט בלאנשט וג׳ף גולדבלום. כמובן שטום הידלסטון, אנטוני הופקינס, אידריס אלבה וכל השאר שבים לגלם את תפקידיהם בעולם של אסגרד. לא נשאיר אתכם ואתכן בלי סקירה.

״סודות הפרברים״ (Suburbicon) משיב אל כס הבמאי את ג׳ורג׳ קלוני, שלראשונה גם לא מנכס לעצמו תפקיד משחק. קלוני גם כתב את התסריט יחד עם גרנט הסלוב (״גברים שבוהים בעיזים״) ובהתבסס על תסריט ישן ולא גמור של האחים כהן, שמקבלים קרדיט גם הם. הסרט אכן אפוף בחלקו באווירה ״כהנית״ טיפוסית, ולפרקים נוטה אל הפוליטי-חברתי שמעניין את קלוני יותר. השם הלועזי של הסרט הוא מקום התרחשות העלילה, פרבר כל-אמריקאי הומוגני שיום אחד עוברת אליו משפחה שחורה. אבל הסרט מתמקד דווקא בשכניהם, משפחה נורמטיבית למראה שאירוע נוסף סמוך לפתיחה מלבד המעבר של השכנים משנה את מסלול שגרתה. מאט דיימון, ג׳וליאן מור (בתפקיד כפול) ואוסקר אייזק הם השמות הבולטים בקאסט, לצד עוד כמה פרצופים מוכרים וילד בשם נואה ג׳יופ שמגלם תפקיד מרכזי יחסית. עופר כתב על הסרט בפסטיבל ונציה, אני אעשה זאת כעת עבור עכבר העיר ומבטיח להיות הרבה פחות נדיב ממנו.

״המסור 8״ (Jigsaw) הוא מה שקורה כשהבטחות מופרות – הסרט הקודם (2010) אמנם נקרא ״הפרק האחרון״, אבל העובדות הן שסדרת האימה ממשיכה איתנו לפרק שמיני (ותודה לכותרת העברית שחסכה לי למנות את הסרטים הקודמים). כנראה למישהו בהפקה היה חסר כסף, במיוחד בהתחשב בעובדה שבארה״ב מוצג הסרט גם בגרסת איימקס שהכרטיסים אליה יקרים יותר. בכל מקרה, בפרק הנוכחי מניין הגופות עולה והאופן בו מוצאים אנשים את מותם במשחקי מוות משונים מובילים אל חשוד אחד – ג׳ון קריימר המכונה ״ג׳יגסו״. הבעיה היא שהוא מת כבר עשר שנים, מה שמעלה השערה שמסתובב חופשי חקיין או מישהו שמקורב למקורי (קו עלילה שכבר מוצא בפרקים קודמים, אגב). את התסריט כתבו הפעם פיט גולדפינגר וג׳וש סטולברג (״פיראנה 3D״), אבל התקווה האמיתית לסרט שאינו ממית מגיעה מצמד הבמאים – האחים מייקל ופיטר ספיריג (״Predestination״, ״Daybreakers״ ובקרוב גם ״Winchester: The House That Ghosts Built״). תיתכן סקירה.

״אמהות רעות 2: לשרוד את החג״ (A Bad Moms Christmas) מגיע כשנה בלבד אחרי ״אמהות רעות״, וממשיך את עלילות מילה קוניס, קריסטן בל וקתרין האן כשלוש אמהות משתדלות אך הוללות. הפעם מצטרפות אליהן כריסטין ברנסקי, שריל היינס וסוזן סרנדון, בתור האמהות של האמהות (נחשו מי של מי), ישר אל תקופת החגים. המטרה: לארגן את חג המולד המושלם וגם לתקן את הקשר בין הדורות. שיט! סליחה, גיליתי שזה סרט שקורה בכריסמס! הכותרת הישראלית השתדלה להסתיר ואני חיללתי. מקווה שישו יסלח לי. בקאסט יש גם כל מיני חתיכים ועל התסריט והבימוי חתומים ג׳ון לוקאס וסקוט מור שאחראים לסרט הקודם (וגם חלקית לסדרת ״ההנגאובר״, ״חיים בהחלפה״ ודומיהם).

״אמת מטרידה יותר״ (An Inconvenient Sequel: Truth to Power) גם הוא המשכון כפי שמרמז שמו, אבל הפעם לסרט שונה בתכלית – מסע ההסברה התיעודי של אל גור למען איכות הסביבה. או כמו שקוראים לזה בשנות האלפיים-עשרה – התחממות גלובלית. קצת יותר מעשור עבר מאז הסרט הקודם וזוכה הפרסים, ומצבו של כדור הארץ המסכן רק מתדרדר. הדוקומנטריסטים הוותיקים בוני כהן וג׳ון שנק (״Audrie & Daisy״) מתעדים את גור בעודו מנסה לשכנע את ממשלות תבל להעלות את הנושא הסביבתי לראש סדר העדיפויות, עם מה שהיה אמור להיות השיא של הצטרפות ארה״ב ל״הסכם פריז״. לעם האמריקאי היו תוכניות אחרות בקשר לנשיא הנבחר, ואחרי שנה באמריקה אני יכול גם להעיד שה״מודעות״ שלהם לנושא איכות הסביבה די קורעת מצחוק מרוב חוסר מודעות.

סיבוב דוקומנטרים חדשים בסינמטקים:

המחברות של אליש – סרטו של גולן רייז, זוכה פרס העריכה בדוקאביב, יוקרן בסמוך להצגתו גם בניו יורק במסגרת פסטיבל DOC NYC. יומניה של אלישבע רייז נחשפים בפני ילדיה אחרי מותה, מציגים בפניהם את חייה כמו גם את חייהם מבעד לעיניה ושולחים אותם למסע מחודש של הבנת אימם.

רשימות זעם – סרטו של ירון בן-חיים מתואר כיומן מחאה הנפרש על פני תקופה של שבע שנים, ומתחלק לשניים. החלק הראשון מתרחש בין 2011 ל-2012 ומתחקה אחר המחאה החברתית בשילוב עם סיפור אישי על כלבתו של הבמאי, והחלק השני נמשך מ-2014 ועד השנה הנוכחית ומתמקד בגזענות שפשטה ברחוב הישראלי דרך אירועי מפתח כמו המבצע הצבאי בקיץ 2014 והלינץ׳ בבאר שבע של סוף 2015.

דם חם – בבימוי גיל גולן, מתחקה אחר פועלה של טל גלבוע, ממנהיגות התנועה הטבעונית בישראל. הסרט מתאר את היכרותה עם פעיל טבעוני בשם צבי המתכנן מהפכה וכן את המחיר האישי והחברתי שמשלמת מושא התיעוד בעקבות ההקצנה של עמדותיה.

דינה – הוא סרט חודש נובמבר בקולנוע דוקאביב, המיזם של העמותה המפעילה את הפסטיבל באותו השם. סרטם של דן סיקלס ואנטוניו סנטיני מביא אל המסך את דמותה של דינה, אישה מלאת חיים המצויה על הספקטרום האוטיסטי, המתכונן למעבר דירה ולחתונה עם בן זוגה שגם הוא לקוי חברתית. הסרט זכה בפרס בפסטיבל סאנדנס ונחשב לקומדיה רומנטית דוקומנטרית שהיא חריגה רק לכאורה. עופר כתב עליו כשהוקרן בפסטיבל.

אם כבר סינמטק, נסיים בהמלצה לקרוא את הגיליון החדש של כתב העת סינמטק, בו כתבו שניים מחברי סריטה – עופר על אובדן הבן בקולנוע הישראלי העכשווי (בסרטים ״פוקסטרוט״, ״געגוע״ ו״שבוע ויום״) ושני על מוטלים בקולנוע האמריקאי (״מפסיכו״ ועד ״באג״).

מאט דיימון וג׳וליאן מור מצטרפים לאוסקר אייזק בתמונה העליונה, להשלמת כל השמות הגדולים ב״סודות הפרברים״