פסטיבל חיפה 2017 – "מריצה", "להתאהב", "רציתי להיות בטוח", "בני ערובה", "דיבוקים"

בשנה שעברה הייתי בפסטיבל אשר הוקדש באופן רשמי לסרטי ביכורים, אולם ייתכן כי אחוז סרטי הביכורים שראיתי בו לא גבוה בהרבה מאחוז סרטי הביכורים שצפיתי בהם בפסטיבל חיפה השנה. זאת בלי שאני מתייחס לתחרות הישראלית אשר כוללת למעשה רק סרט אחד שאינו סרט עלילתי ארוך ראשון. אולם, רציתי להיות בטוח שאני כותב גם על סרטים של יוצרים מעט יותר ותיקים, לכן בפוסט זה כתבתי גם על סרט שנקרא "רציתי להיות בטוח" סרט שהוא בהחלט לא סרט ביכורים. הוא גם לא היחיד בפוסט זה, אשר כולל עוד מגוון אקלקטי מן ההיצע הבינלאומי בפסטיבל וטעימה ראשונה מן התחרות התיעודית הישראלית, לשם גיוון של במאי ותיק.

מריצה
Marita

סרטו הראשון של כריסטי איפטימה נפתח בשוט ארוך של זוג המתארגן לקראת נסיעה לחופשה משפחתית, תוך ריב והאשמות הדדיות, אריזה, הליכה לשירותים – הכל על פני מספר דקות של ויכוח אשר מסתיימות בכך שכל אחד מבני הזוג יוצא לפגוש את משפחתו שלו, כלומר בנפרד, במה שהוא ספק פסק-זמן ספק פרידה. לאורך רוב השוט הזה, המצלמה נותרת ללא תנועה כאשר שלט דלת חדר השינה בו הזוג רב נראית בבירור, אך לפעמים המצלמה עוקבת אחר תנועה של אחת הדמויות. לפיכך, אין מקום לספק – אנחנו בסרט רומני אשר מנסה להמשיך את הגל האסתטי והנרטיבי של רוב הסרטים הרומניים שכבשו את עולם הפסטיבלים בעשור האחרון, מבלי לחדש יותר מדי מבחינה סגנונית.

על סמך סרט זה לא הייתי מצרף את איפטימה לקבוצה הלא קטנה של במאי מופת שיצאו מן המדינה שלו, אבל הוא בהחלט לא מבייש את התוצרת. ״מריצה״ רחוק ממקוריות, אבל הוא למד היטב את המלאכה של בנייה אטית של דרמה דרך דיאלוגים בהם העיקר נמסר רק במרומז, בעוד הוא בונה דמויות שמעוררות הזדהות דווקא בפגמים שלהן. הלב של הסרט הוא הצורך בקשר חם ואוהב, הן של קרובי משפחה והן בזוגיות, אף כי רוב הזמן הסרט מראה שני גברים אשר נטשו את בנות הזוג שלהם, לתקופה שהיא ספק קצרה ספק לא מוגבלת בזמן.

עלילת הסרט עוסקת במסע של הגבר אשר נפרד מבת הזוג שלו לעבר המפגש עם אמו ואחיו. הוא עושה זאת מבלי לקחת את הרכב שלו. במקום זאת, הוא מצטרף לשני חברים למסע טרמפים לעבר הבית של אביו, אשר לא מרבה לראות את המשפחה וחי עם בת זוג חדשה. בניגוד לעמדת בת זוגו, האב לוקח את הצעת בנו לנסוע עמו, בלי הזמנה של ממש, לחופשה עם יתר ילדיו וגרושתו. המסע מתרחש במכונית הישנה מאוד של האב, אותה הוא מכנה "מריצה", כשם הסרט.

האב סומך היטב על המכונית המתפרקת שלו, אשר דורשת תיקון מספר פעמים במהלך המסע, וגם הוא טוען כי צריך כישורים מיוחדים על מנת לנהוג בה אך היא יכולה לעשות את המסע עמוק לתוך ההרים התלולים של טרנסילבניה. יש באהבה למכונית ערגה לעולם הישן של האב, אשר מדבר לא מעט על אוסף הבולים העשיר שלו, בעודו אוסף גם כרטיסי טלפון, חפץ נטול ערך בימינו ביותר ממובן אחד. האב גם מרבה לדבר עם בנו ועם כל מי שיקשיב גם על הקשרים המרובים שלו עם יותר משלושים נשים שונות, לפני, במהלך ואחרי הנישואין שלו. אולם, ככל שהוא מרבה לדבר על מערכות היחסים השונות, עולה החוסר שלו במשהו שנמשך יותר, מקום בו הוא יעצור וירגיש בבית. דומה כי התחושה הזו לא נוכחת בבית בו הוא חי בהווה וגם לא במפגש עם המשפחה אותה הפקיר במידה מסוימת, אף כי האישה היא זו אשר יזמה את הגירושין. אולי הבית היחיד שנותר לו הוא המכונית.

האב מדבר כמעט בלי הרף, גם כאשר איש אינו בדיוק מקשיב לו. כתוצאה מכך, הוא מרכז לא רק רוב ההזדהות הרגשית, אלא גם את רוב ההומור בסרט אשר כמעט לכל אורכו משלב צחוק בתוך הדרמה. אולם, כמו לא מעט סרטים תוצרת רומניה, גם אם יש לסרט דמות אשר מושכת את רוב תשומת הלב ודמות אשר אחרת אשר נוכחת כמעט בכל סצנה (הבן אשר לוקח עמו טרמפ), זהו גם סרט אנסמבל בלא מעט רגעים. כולל מעט יוצר מהצצה קטנה לסיפורן של הדמויות הנוספות במשפחה ובסביבתה.

הקרנה נוספת:
רביעי | 11.10 | 16:00 | קריגר

להתאהב
Falling

אני יודע מה משמעות הכותרת המקורית של סרטה הראשון של הבמאית האוקראינית מרינה סטפאנסקה, אבל נדמה לי שהסרט משחק על המשמעות הכפולה של המילה האנגלית ״Falling״ – גם התאהבות וגם נפילה, אם כי גיבורי הסרט לכאורה מתאוששים בסרט מנפילה ולא רק נופלים שוב ושוב. ברמה המטאפורית הישירה, בסרט נאמר כי ליפול פעם אחר פעם זו דרך למידה יעילה. בפועל, הסרט גם מודע במידה רבה לכך כי יש דברים מהם לא ממש ניתן להתאושש אפילו אם מוצאים סוג של אהבה.

דומני כי צופים אשר יבואו לחפש סיפור אהבה רומנטי יתאכזבו, אף על פי שיש רגעים לא רעים בהם הסרט מתאר מפגש בין שני צעירים שהופך מפלרטוט פשוט לקשר מחייב ועמוק, כולל לא מעט רגעים של חשש וחדוות הגילוי של הגוף והנפש של אדם האחר. למעשה, כמה מן הרגעים הטובים ביותר בסרט הם כאלו – כולל שוט נפלא בו שתי הדמויות הראשיות ממתינות לכך כי המים לקפה ירתחו אבל בפועל ממתינות לכך כי האדם השני יתקרב לנשיקה.

בחלקים מסוימים של הסרט, דומה כי הדמות הנשית נראית כמו גרסה באנלית למאניק-פקיסי-דרים-גירל, דווקא בסרט אשר יצרה במאית. היא זו אשר יוזמת את הקשר עם הגבר, אף על פי שיש לה בן זוג אחר המצפה ממנה לעבור עמו מקייב לברלין, שמציע קיום מספק יותר ונטול מלחמות בחלקים אחרים של המדינה. בסצנה השנייה אנו רואים אותה עירומה פרט למעיל שלא ממש מסתיר משהו ובמהלך הסרט היא אכן מתגלה כאופציה לגאולה עבור הגבר. אבל למעשה, הוא זה אשר סובל מחוסר שפיות גדול ואין לו תקווה כי היא תוכל להושיע אותו באופן ממשי. גם היא מתגלה כזקוקה לכיוון בחייה כאשר הפגישה עם גבר לא שפוי אשר חי מחוץ לדרך החשיבה המקובלת היא זו אשר אולי תוכל להכניס משמעות לחייה. אם כי החיפוש שלה אחר ביטוי אמונתי או כיוון כלשהו לעשייה מתמשכת נותר ללא מענה, גם בעקבות הקשר החדש.

הגבר, שהוא ללא ספק הדמות המרכזית יותר, משתחרר בראשית הסרט ממכון גמילה מסמים ואלכוהול. סבו לוקח אותו לביתו ביער קרוב לקייב אבל רחוק מכל גירוי חברתי ומנסה לשמור עליו 24 שעות ביממה, פן ייפול פעם נוספת להרגלים רעים. הצעיר מנסה מן הסתם לברוח מחזקת הסב, בין אם למפגש עם אמו אשר בעצמה יש לה לא מעט בעיות נפשיות וכלכליות, ובין אם לחזרה ל"זירת הפשע" כלומר סצנת הבילויים. יש בסרט גם תחומי עיסוק נוספים – כמו הגיוס למלחמה במרכז המדינה, מלחמה אשר דומה כי כבר אינה מעניינת איש פרט לצורך לחמוק ממנה, עימות בין הסב לפורעי חוק בחסות הקשרים וגם סיפור וסיפור מחדש של אירועי גבורה מן העבר, תוך הטלת ספק תמידי בגודל הדרמה הממשי מאחורי הסיפורים.

רובד חשוב נוסף, אשר ייתכן והוא זה אשר מקשר בין שני הצעירים, הוא התסכול מחוסר היכולת לייצר אמנות בעלת ייחוד. בעוד הבחורה פרשה מלימודי אמנות ומאוחר יותר מנסה לפרוש ממערכת יחסים עם צלם, הגבר היה בצעירותו מוזיקאי אשר זכה לפרסים כבר בתור ילד, אבל ייתכן והצלילה לתוך ומחוץ לסמים נובעת מחוסר היכולת שלו להפוך למקביל למוצרט גם בתור בוגר. בכלל, יש בסרט היפוך אירוני לגדולה של מוצרט, כאשר המוזיקה שלו הפכה להיות מוזיקת המתנה טלפונית.

ברוב הרבדים השונים הללו, הסרט מטפל בעדינות יפה. אולם בחלקים אחרים שבו, בעיקר בדברים אשר קשורים במשפחתו של הגיבור, יש משהו לא מאוזן ולעתים קיצוני מדי, דבר אשר מגיע עבורי לשיא באירוע משמעותי סמוך לסיום, אירוע שאומנם יש לו רמזים מוקדמים אבל גם עזות וגסות אשר לדעתי פוגמת ברגעים הטובים ביותר בסרט, אשר הצטיינו דווקא במינוריות.

הקרנה נוספת:
חמישי | 12.10 | 14:30 | רפפורט

רציתי להיות בטוח
Just to Be Sure

גיבור סרטה החדש של קארין טארדיו היינו ארוון, חבלן בשנות הארבעים לחייו אשר מפקח על נטרול פצצות ונשקים מימי מלחמת העולם השנייה באזורי חוף בצרפת. בשלב מוקדם מאוד בסרט, בעודו מנסה לקבל אישור לכך כי התינוקת אשר בתו נושאת ברחמה לא נמצא בסיכון למחלה גנטית, הוא לומד כי אביו אינו אביו הביולוגי. ארוון עדיין קרוב לאב אשר גידל אותו והוא אינו רוצה לבשר לא את הבשורה, אבל במקביל הוא לא עומד בסקרנות ויוצא לשתי משימות גילוי: לגלות מי היה אביו הביולוגי, לגלות מי הוא אבי הנכדה אשר צפויה לבוא לעולם בקרוב מאוד. אמו אינה בין החיים, גם לא אשתו, מה שהופך את המסע שלו למסע בין סוגים שונים של גברים, גם אם הוא כולל מפגש עם רופאה אשר ייתכן ויכול להיות לו עמה קשר רומנטי, אך הטבע של הקשרים בסרט זה משתנה בכל סצנה.

מה שנפרש בכל המפגשים הללו הוא עלילת מרובת תפניות שהייתה יכולה להפוך לטרגדיה יוונית (כפי שאכן נאמר בסרט), אבל טארדיו הופכת את הסרט לקומדיה. הטעויות אשר מובילות הדמויות הן בעיקר חוסר היכולת לומר דברים, מתוך חוסר רצון לפגוע או פשוט מתוך ביישנות. כל דמות מסתירה סודות מאנשים אותה היא אוהבת לאורך פרק זמן מסוים, מה שיוצר סיבוכים, אף על פי שיש בסרט הרבה אהבה ובעיקר כמיהה ליצירת קשר אנושי בעיקר דרך שיחות.

הכתיבה בסרט לא תמיד שנונה, אבל צוות השחקנים אשר גייסה הבמאית, בעיקר גי מרשאן ואנדרה וילמס בתור "האבות" השונים של הגיבור, הופך את הסרט לקולח ולמהנה עבור חובבי הקולנוע הצרפתי. יש לציין לטובה גם את ססיל דה פראנס ואת השחקן הראשי פרנסואה דמיאן. מדובר בסרט שגם כאשר הוא נוגע בנושאים אפורים נותר בו משהו קליל, מה שיכול להוות אוויר לנשימה עבור חלק מבאי הפסטיבל. בדיוק מאותה סיבה, זה כנראה לא סרט שייזכר לאורך זמן.

הקרנה נוספת:
שבת | 14.10 | 19:15 | קריגר

בני ערובה
Hostages

הבמאי הגיאורגי רזו גיגיניישווילי משתלב בגל של במאים אשר בוחנים מחדש את העבר הסובייטי של מדינתם. או במקרה שלו, העבר של גיאורגיה בימי ברית המועצות, דרך מבט על קבוצה של צעירים אשר ניסו בשנת 1983 לברוח מן המדינה על ידי חטיפת מטוס. ניסיון בריחה זה בצורה חמורה, כפי שאנו למדים כבר בסצנה הפותחת של הסרט. על הסיום הקשה ידוע מראש, ידיעה שאני מניח כי עבור בני ארצו של גיגינישווילי תהיה מבוהקת אף יותר מקהל הצופים המערבי, שכן מדובר באירוע היסטורי.

במשך רוב הזמן, דומה כי הבמאי נוקט בגישה קרה יחסית לאירועים, גם אם יש בו אמפטייה לחבורת צעירים המשולבת בסלידה כלשהי מן אלימות, הן מצד המורדים ובעיקר מצד השלטון. מה שהוא מגיש דומה לכרוניקה של אירוע אלים, מן הסוג שפול גרינגראס הצליח לבצע היטב ב"בלאדי סאנדי" ו"טיסה 93". אולם במקרה זה, הבמאי פחות מתמיד בדרך שלו ומנסה בשלבים שונים של הסרט לעורר הזדהות רגשית או רתיעה מן הגיבורים, דבר אשר לא ממש עובד.

לזכות הסרט, הוא מציג היטב את האבסורד בשלטון טוטליטרי הדורש מהורים לרגל אחרי ילדיהם, ומתייחס לתקליט של הביטלס כסחורה עשירה שוות ערך לנשק מבורח. עיצוב העולם בסרט אמין מאוד בשלביו השונים, כולל מבט אירוני על הכנות לחתונה אשר מרגשות את המשפחה, בעוד החתן והכלה עומדים על חלקם במבצע, אשר משתבש לא רק באשמת המורדים. הסרט בסופו של דבר לוקח במידה מסוימת את העמדה של הצעירים, אבל בשלבים אחרים מראה כי הם באו דווקא מן המעמד היותר מקורב לשלטון וכאשר אנשים נפגעים מן הפעולות שלהם, הסרט לא חוסך במראות קשים.

למרות זאת, בשל חוסר האחידות בטון ומספר סצנות דידקטיות, הסרט הזה מצטרף לקבוצה לא מאוד קטנה של סרטי פסטיבלים שיותר מעניין לדון בהם מאשר לצפות בהם. במקרה זה, איני בטוח עד כמה הדיון בסרט זה הוא יוצא דופן ביחס לסרטים אחרים שעסקו בעבר הכואב של הקומוניזם או בהווה הקשה של שלטון רודני באשר הוא.

הקרנה נוספת:
רביעי | 11.10 | 19:00 | טיקוטין

דיבוקים

סרטו החדש של חתן פרס ישראל רם לוי נפתח במפגש בין העבר להווה: לוי מתחיל ללוות חזרות להצגה חדשה של "הדיבוק" בתאטרון גשר, ומקביל בינה לבין הצגה נוספת שהוא יצר סרט על תהליך היצירה שלה – "הצוענים של יפו", מאת ובבימוי נסים אלוני, הצגה שהסרט אשר ליווה אותה הפך לאחד מסרטי הטלוויזיה הראשונים בקריירה הארוכה והפורה של לוי. שתי ההצגות שאבו את מבנה העלילה שלהן מן המחזה "הדיבוק" של אנ-סקי, מחזה שנכתב בראשית המאה ה-20 ברוסיה והפך למעשה למחזה המכונן של התאטרון בעברית, עם תרגמו והפקתו המיתולוגית ועתירת השבחים הבינלאומיים בתיאטרון "הבימה". מאז נעשו למחזה מספר קריאות מחדש, כאשר ההצגה בתיאטרון גשר, אשר ביומה בידי יבגני אריה ונכתבה מחדש על בסיס המחזה המקורי בידי רועי חן, היא החדשה ביותר.

אבל לוי לא מבזבז הרבה זמן על השוואה בין העבר להווה. הוא מזכיר את נסים אלוני מספר פעמים בעיקר בהתחלה, מדבר מעט על הנסיבות לכתיבת המחזה המקורי ואת ההפקה הנודעת של "הבימה" הוא מנכיח רק בתמונות. רוב הזמן, הוא נותן לעבר להיות "דיבוק" על הווה מבלי לציין אותו בצורה ישירה. במקום זאת, הוא עושה משהו שבין ליווי תהליך העבודה על המחזה לבין עיבוד קולנועי שלו. סצנות נבחרות מן המחזה מוצגות לאורך תהליך החזרות, כאשר המחזה מועבר בדרך זו בצורה כרונולוגית – ככל שתהליך העבודה מתקדם, אנו צופים בסצנות מתקדמות יותר בעלילה, כאשר סצנות השיא בסיום נראות כבר עם קהל הצופה בהצגת הבכורה. יש בכך משהו מרתק שכן המבנה הזה נותן מספיק כבוד לחזון האמנותי של יוצרי ההצגה, חזון אשר מדבר בעד עצמו, אך במקביל הוא מראה את הכאוס שביצירה האמנותית באשר היא, בדגש על היצירה התרבותית.

בד בבד, לאורך הסרט לוי משלב ראיונות קצרצרים עם יוצרי ההצגה – הבמאי, המחזאי והשחקנים. כל אחד מהם חושף גם את עצמו גם סוג של פירוש אחר ומשלים להצגה, כולל הדהוד של חלקים שונים מן העבר – העבר הרדוף פוליטית של העיר יפו בה ממקום תאטרון גשר, העבר הרוסי של הבמאי, חלק מן השחקנים, המחזה עצמו ובמידה רבה המורשת של התאטרון הרפרטוארי בארץ. רוב הזמן לוי לא מבליט את נקודות המבט שלו, אבל היא נוכחת ומייצרת כמה דימויים יפים של קולנוע בשולי ההצגה, למשל ברגע מקסים אשר מתרחש בחדר בפאתי התאטרון, אשר מתרוקן מן השחקנים הממתינים עת נשמעת ההודעה על תחילת ההצגה.