פסטיבל ונציה 2017 – דיווח שישי: ״העדות״, ״Sweet Country״, ״Angels Wear White״, ״Ammore e Malavita״, ״Gatta Cenerentola״

פסטיבל ונציה יינעל מחר ואני מנצל את הזמן על מנת להשלים דיווח על עוד כמה סרטים מתוכו. תחילה עוד סרט ישראלי שהציג במסגרת המשנה, ולאחר מכן מסע בתחרות הרשמית עם מערבון אוסטרלי, דרמה סינית, וטירוף איטלקי שגלש גם לסרט נוסף שהוצג במסגרת המשנה בפסטיבל.

דיוווחים קודמים:
ראשון – ״Downsizing״, ״Zama״, ״The Shape of Water״, ״Human Flow״
שני – ״פוקסטרוט״, ״Lean on Pete״, ״Nico, 1988״, ״Samui Song״
שלישי – ״הבן דוד״, ״The Insult״, ״Our Souls at Night״, ״Suburbicon״, ״Brawl in Cell Block 99״
רביעי – ״Ex Libris: New York Public Library״, ״The Gulf״, ״Three Billboards Outside Ebbing, Missouri״, ״Beautiful Things״, ״Hunting Season״
חמישי – ״The Third Murder״, ״!Mother״, ״La Villa״, ״Espèces Menacées״, ״La Nuit ou J'ai Nage״

העדות

הסרט הישראלי הרביעי והאחרון שנחשף הוא גם הסרט אשר סביר להניח כי פסטיבלים יהודיים ברחבי עולם ימהרו לריב עליו, אם כי הנושא בו הוא עוסק גורם לעניין גם מחוץ לעולם היהודי. זהו נושא חשוב ומרתק ודומה כי הסרט מתייחס אליו בכבוד ראש, דבר אשר לפרקים פוגע במבנה הדרמטי ובאמינות.

בצד החיובי, זהו סרט שואה שלא רק מתרחש בימינו, אלא מראה את הנוכחות של השואה ושל שרידי האנטישמיות גם בימינו. גיבור הסרט הוא יואל (אורי פפר) היסטוריון החוקר את השואה ומצוי בעיצומו של מאבק משפטי סבוך מול עיירה אוסטרית, אשר רוצה להתרחב לעבר אזור בו הוא סבור כי מצוי קבר אחים של שבויים יהודים שנרצחו לקראת תום מלחמת העולם השנייה. בעודו חוקר את המקרה הזה, יואל מופתע למצוא עדות של אמו אשר על פניו סותרת את מה שהוא יודע על ההיסטוריה של משפחתו. כך, בעודו נלחם על המורשת היהודית מול העולם, המורשת הפרטית שלו מוטלת בספק והוא אף נאלץ לבחון מחדש את כל מרכיבי זהותו, גם עקב התגלית וגם עקב מהלכים נפשיים אשר הוא עובר. הדבר המעניין בסרט הוא הבנייה של העיסוק בשואה כסרט בלשי בין זמננו, עם ניסיון נואש לאתר עדים נוספים ולחבר פרטי מידע. חלק זה הוא גם החלק אשר עבד עבורי בצורה הטובה ביותר בסרט.

דברים אחרים בסרטו של עמיחי גרינברג עבדו בצורה פחות קולחת. קודם כל, יש בסרט מהלך תסריטאי נדיר שכן קווי העלילה הראשיים נפגשים בפעם הראשונה בפתיחה באופן שנראה אקראי ומאז מתנהלים במקביל עם מעט השפעה אחד על השני, מעבר לצורך בחלוקת זמנים. הניסיונות של הסרט לייצר גם דרמה משפחתית נוספת עבור הגיבור סובלים מסימבוליזם לא מעניין מספיק ולא אמין. גם השינויים אשר הוא עובר לא מתוארים באופן הדרגתי ויש בהם משהו נטול ניואנסים, אשר הופך את הדמות הראשית ללא ממש אמינה בעיניי.

לזכותו של הסרט, הוא בהחלט מנסה לעשות משהו אחר עם סרטי השואה תוך ניסיון לשמור על כבוד לנושא ולהעמיד במרכז את הסיפורים האישיים של הניצולים שעוד יכולים לספרם, אך לא תמיד ההעמדה הזו במרכז משולבת באופן טבעי עם המבנה של המותחן. יש חלקים בסרט אשר מרגישים כעשויים ברמה מוגמרת יותר מאחרים – החלקים המתרחשים באוסטריה (למרות תחושה לייצוג חד-מימדי מדי של הגויים), והחלקים אשר קשורים בעדויות עצמן. דווקא בגלל החשיבות של החלקים הללו, נראה כי החלקים האחרים לא מחושבים באותה מידה, גם ברמת התסריט וגם ברמת עיצוב העולם.

Sweet Country
ארץ מתוקה

סרטו החדש של האוסטרלי וורויק ת'ורנטון, שזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל קאן על סרטו ״שמשון ודלילה״, מצטרף לרבים מסרטי פסטיבל ונציה השנה בדיון שלו במתחים בין-גזעיים, הצגת סיפור בעל מספר אירועים אלימים, ודמויות גבריות שהפגם העיקרי שלהם הוא עודף מאצ'ואיזם. הוא גם מצטרף לרשימת הסרטים שזוכים להתלהבות ביקורתית ומסומן כזוכה אפשרי נוסף בפרס אריה הזהב. יש לציין כי התחרות הרשמית בוונציה השנה דומה לעתים לפסטיבל סרטי ז'אנר, גם אם הז'אנר של הסרט הזה, מערבון, הוא ז'אנר שהשלים בשנים האחרונות מעבר מן הבידורי והזול לאמנותי. סרטו של ת'ורטון הוא מערבון מרשים ועשוי היטב לכל אורכו, למעט נפילה קצרה באמצע, ועם הברקות בחשיפת המידע ובשימוש בעריכה, בעיקר בפתיחה ובסיום אשר מקנים את הטון ליצירה כולה.

שוט הפתיחה מציג רק הכנת קפה, בצילום אשר מראה אותו מתבשל, בשילוב של שלווה של המעשה היומיומי והמתח הסמוי של מראה המים השחורים מבעבעים. בפסקול, לעומת זאת, נשמעות פקודות צבאיות או משטרתיות מלוות בקללות רבות, ובכך הסרט מצביע על כך שיש דברים שהוא לא מראה, והוא מתמקד בפרט שגרתי בחיי מכלול גדול יותר. משם הסרט עובר לפריסת הסיפור, אך כמעט בכל סצנה בדקות הראשונות העריכה קופצת לזמנים שונים, לפרקים בתוך הסצנה הבודדת, לפעמים על מנת לחשוף משהו רדוף מן העבר של הדמויות ולעתים כרמז מתרים להמשך הסרט. בכך, הבמאי משדר לנו שיש משהו ידוע מראש בסיפור הסרט, גורל שלא ניתן לברוח ממנו. גם כאשר העריכה עוברת בשלב מסוים להיות ביחס זמנים טיפוסי, היא מוסיפה להפתיע. ת'ורנטון הוא גם צלם הסרט ולמעשה הגיע לבימוי מצילום, אבל הוא משקיע ומגלה יצירתיות דווקא בעריכה, באופן אשר מזכיר צלם אחר אשר הפך לבמאי (וביים סרט על מפגש בין-גזעי באוסטרליה) – ניקולס רוג. בנוסף, הסרט גם מצולם באופן מרהיב אבל את זה ניתן להבין כבר כאשר אומרים ״מערבון אוסטרלי״.

הסרט מתרחש במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, אך באזור נידח באמצע אוסטרליה אליו הגיעו מעט מאוד מסימני הקידמה של התקופה. ב"עיר" אשר מהווה את המרכז עבור הדמויות בסרט עדיין אין בית משפט, כנסייה, או כל מבנה ציבורי אשר אינו פאב. אבל רוב העלילה מתרחשת אפילו רחוק יותר. בחור חדש מגיע על מנת לאייש תחנה נידחת והוא מבקש עזרה מאחד מן החוואים הגרים בערך בסמוך. לא נראה לו מתאים שאותו חוואי מתייחס לאָבּוֹרִיגִ'ינִי העובד עמו כשווה ולא כעבד. בכל מקרה הוא מבקש את עזרת היליד, אף כי בין השניים יש חשד ועיונות הדדית, גם אם הלבן מרגיש כי הוא יכול לעשות באבוריג'יני ומשפחתו כל מה שהוא רוצה, כולל אונס. כאשר מאוחר יותר הוא שוכר פועלים ילידים אחרים ושב ולהפגין אכזריות, מתרחש אירוע אלים אשר כולל הפרה של היחסים בין הגזעים באזור ומכניס את הסרט למבנה של מרדף. זה כולל גם מפגש עם שבט ילידים פראי יותר וגלריה רחבה של רתיעה או שיתוף פעולה עם האדם הלבן בקרב האבוריג'ינים החיים בקרבת האדם הלבן. זו לא הפעם האחרונה אשר הסרט ישנה את אופיו.

מדובר בסרט אנסמבל (ובגלל שזה סרט אוסטרלי, האנסמבל כולל את סם ניל) אשר עובר בין מספר דמויות. הבולטות שבהן הם של גברים בעוד הנשים נגררות וחלקן אף לא מדברות בצורה מופגנת, למרות שהן זרז בעלילה ובמידה מסוימת מהוות סוג של קיפוח בתוך קיפוח, כולל סצנת אונס שמבוימת כולה בחשכה. אבל הדמויות הגבריות בסרט מעוותות וככל שהם בטוחים יותר בעצמם, כך יש משהו לא מוסרי בכוח שלהם, בחשיבה שדרכה הם מבינים את העולם או בשיתוף הפעולה שלהם עם הכוחות המדכאים. הגברים הפחות אגרסיביים הופכים להיות הדמויות החיוביות יותר ובאחת מסצנות השיא של הסרט הדמות הכי מרשימה ושקולה חושפת כי יש משהו פגום וחסר בזהות הגברית שלה.

אף כי הסרט נטוע מאוד בתרבות האוסטרלית (האבוריג'ינית והלבנה כאחד) הוא גם מתכתב בכמה סצנות עם המסורת של ז'אנר המערבון גם בארה"ב. למעשה, ״ארץ מתוקה״ הוא שילוב של מערבון של האדרת הילדים והטבע (טיפוסי לאוסטרליה) עם תבנית עלילתית הכוללת את כיבוש הספר והנחלת ערכים מערביים נוסח המערבון האמריקאי. כולל הרמזים מקדימים לסצנה שיכולה להיתפס כניצחון השלם במערבון הקלאסי ואילו בסרט זה נראית כמו המסמר האחרון באפשרות למוסריות. בנוסף, אחד מן הרגעים הכי טובים בסרט מעמת בין המציאות בעיירה לבין מערבון קולנועי המוקרן בה בצורה מאולתרת, כאשר התושבים כועסים שאחד מגיבורי הסרט אשר מצוי בסוג של מרדף אמיתי מסתיר להם מרדף משוחזר בקולנוע. הקולנוע הופך ליותר מעניין מן המציאות מעצם הגדרתו, גם אם מדובר בסצנה זו בצפייה בסרט שהיה ישן גם בשנות העשרים בהן מתרחשת העלילה, אם כי המקום בו העלילה מתרחשת נמצא מחוץ לכל זמן מוגדר.

Angels Wear White
מלאכים לובשים לבן

סרטה של הסינית ויויאן צ'ו הוא הסרט היחיד בתחרות שביום בידי אישה. עם או בלי קשר, הוא גם אחד מן הבודדים שמעמיד כמעט ואך רק נשים במרכז, או ליתר דיוק מתבגרות בשלבים שונים של גילוי המיניות שלהן, מול עולם מתעלל. אך יותר מכך, הסרט הוא גם דרמה בעלת סגנון מבע אישי בה האירועים האלימים הקשים מתרחשים כמעט תמיד מחוץ לפריים, מה שגם מהווה הפוגה בפסטיבל מרובה מקרי רצח. אם כי בלתי אפשרי להתייחס לסרט על התעללות מינית בילדות בתור הקלה כלשהי.

הסרט מתקיים בעיר חוף בסין, בעלת טיילת, פארק מים ומלון גדול בו מתרחש האירוע המחולל של הסרט. גבר מבוגר שוכר חדר לו ולשתי ילדות בנות 12, אשר פקידת הקבלה מניחה כי הן בנותיו. אולם, במהלך הלילה היא מבינה כי הסיפור שונה ומתעדת אותו נכנס בכוח לחדרן. כעבור מספר ימים, הילדות מגלות את סיפור התעללות ונפתחת חקירה, אף כי לא הוכח כי השתיים אכן הותקפו מינית. לפקידה יש מידע קריטי לגבי החקירה, אבל היא לא מוסרת אותו למשטרה ולא לעורכת הדין של הילדות, שכן הדבר יעלה לה בעבדותה – היא לא אמורה לעבוד בדלפק הקבלה ולמעשה לא אמורה לעבוד במלון בכלל. זאת משום שהיא משקרת לגבי גילה האמיתי, שאינו גדול במיוחד מגילן של המותקפות. אותה פקידה ששמה מיה עומדת במספר עימותים במהלך הסרט, הן מול המסלול שלה והן מול הסביבה אשר מזהה מהר מאוד כי ניתן לסחוט אותה במגוון דרכים.

בעוד היא עדה לתקיפה מינית, מיה גם מצויה במסע לגילוי המיניות שלה עצמה, בין משיכה למין השני לבין סכנת התדרדרות לזנות בדרך זו או אחרת. המשיכה והרתיעה שלה לנשיות מובאת בסרט גם דרך פסל ענק אשר מוצב בטיילת, פסל המציג את מרלין מונרו ושמלתה המתעופפת מן הסרט ״חטא על סף ביתך״. הפסל הופך למוטיב חוזר בסרט, גם כסמל לנשיות זוהרת וגם כסמל לניצול מיני. בהגדרה, הזוהר מורד מן הפסל שלוקח זמן רב עד שהוא נחשף במלואו ומבינים מה מוצג בו (אדם רגיל מגיע בערך לגובה של העקב), והוא אפילו הופך ללוח מודעות ובשלב מסוים מוביל לשלב הבא בחיי הגיבורה.

אולם זה לא סרט על דמות אחת בלבד. גם הפקידה אשר מיה חיפתה עליה בתפקיד עוברת סוג של משבר קטן יותר ביחס שלה לעולם, דווקא מפני שהיא כבר מנוסה מינית. אחת מן הילדות משנה את הקשר עם הוריה בעקבות התקרית בעודה מתרחקת מאמה ומתקרבת לאביה שמסכן את פרנסתו מתוך אמונה בתלונה של אשתו. ויש גם את עורכת הדין של הילדות, לכאורה דמות אשר מראה כי יש בחברה המוצגת בסרט מקום לאישה חזקה ולשיוויון, אבל היחס לו היא זוכה מראה שאין הדבר בדיוק כל. נשים בסרט הזה מושפלות לא מעט בידי המערכת ועוברת התעללות שהיא לא רק התקיפה או האונס, דבר אשר מגיע לשיא בסצנת בדיקה גניקולוגית ארוכה שדומה כי אינה בודקת דבר.

דקות הפתיחה, בהן מתרחש בין היתר האירוע המחולל, מבוימות בסגנון מעט שונה מיתר היצירה. הבמאית משתמשת בזוויות ובמרחקי צילום אשר חושפים רק טפח קטן מן האירועים, מה שתורם לתחושת העמימות לגבי אירועי אותו הערב, אשר כמה וכמה פרטים בו נותרים עמומים גם אם הטראומות השונות שנגמרו בעקבותיו ברורות. גם כאשר הסרט עובר לשפה רגילה יותר, הבמאית מוצאת לב דרמטי שונה בכל סצנה וסצנה, כאשר במקרים רבים הקונפליקט לא נובע בהכרח מרצונות מנוגדים של שתי דמויות שונות, אלא ממאבק פנימי של רצונות מנוגדים של כל דמות.

Ammore e Malavita
אהבה וקליעים

סביר להניח כי סרטם של האחים מאנטי נכנס לתחרות גם בגלל הצורך לבחור בסרטים איטלקיים. בכל מקרה, הוא הופך אותה למשהו פרוע בהרבה, ונראה כסרט המתאים יותר למסגרת של סרטי חצות מאשר לזכייה בפרס גדול, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת. מדובר בקומדיית מתח עם אהבות גדולות מן החיים על רקע חיי הפשע בנאפולי, כאשר הכל משולב בסרט מוזיקלי אשר מדלג בין ניב מקומי, איטלקית ואנגלית וגם מחליף סגנונות בקטעי הריקוד ובמקורות לשירים אשר משנים את המילים שלהם. כולל נאמבר יפה שלא קשור כלל בעלילה על כך שלשרטד בשכונת עוני בנאפולי זו חווית התיירות האולטימטיבית.

העלילה עוסקת במלך שוק הדייגים של נאפולי אשר מבין כי אויבו בשוק השחור מנסים לחסל אותו. אשתו, חובבת קולנוע אשר ממלאת כל פינה ריקה בבית בסרטי DVD, רוקמת מזימה בהשראת ״אתה חי רק פעמיים״ – הבעל יביים את מותו ולאחר הלוויה הבעל והאישה יעברו לחיות חיי רווחה רחוק מנאפולי, הודות ליהלומים שברשות הזוג. כמעט אף אחד לא יודע על התכנית, אבל שומר ראש/מתנקש המקורב במיוחד ל"מלך הדגים" הוא אחד חיוני. לרוע מזלו, אחות בבית החולים שהיא האישה הכמעט-יחידה שהוא צריך לחסל, מתגלה כאהובת נעוריו. יותר נכון, היא מגלה לו את זה נוכח שירת גרסה חדשה ללהיט ״what a feeling״ מהסרט פלאשדאנס. המתנקש לא הורג אותה ומוצא את עצמו כיעד לחיסול, גם בקרב אנשים שמשוכנעים כי הבוס כבר מת. הסרט הופך לסרט על שני זוגות אוהבים במסתור, ונע בין עוד כמה מחוות קולנועיות הומוריסטיות ושירים בדרגות שונות של הצלחה. וגם קליעים. הרבה מאוד קליעים.

בעוד בסרטים האחרים הרציחות מנסות לזעזע, בסרט זה הכל הוא סוג של בדיחה, האקשן הוא כולו הנאה, לפחות בכוונות. הבעיה של הסרט היא שהוא ארוך מאוד ביחס למה שיש לו לומר, שעתיים ורבע של שעשוע קולנועי, ולי היה קשה עם זה בשלב מסוים. בעיקר כאשר הסרט מנסה לקדם את העלילה בדקות רבות ללא שירים. אבל הסיום מהווה פיצוי הולם עבור רגעים אלה, כאשר המבנה העלילתי מתחיל להתניע.

Gatta Cenerentola
סינדרלה חתולה

בכלל לא בטוח ש״אהבה וקליעים״ הוא הסרט הכי פרוע על רקע עולם הפשע של נאפולי שמוקרן בפסטיבל. יש גם את עיבוד האנימציה הזה לסינדרלה, עליו חתומים ארבעה במאים שונים – אלסנדרו רק, איבן קפיילו, מרינו גוארניירי ודריו סנסונה.

ובעיבוד לסינדרלה אני מתכוון לעיבוד חופשי למבוגרים בלבד, אשר מתרחש כמעט כולו על ספינת שעשועים העוגנת מול נאפולי. אבל לא מדובר בספינת תענוגות רגילה – הבעלים שלה ברא ספינה אשר מייצרת באופן תדיר הולוגרמות וגם מקליטה את הנוכחים בה על מנת שישובו להופיע כהולוגרמות בעתיד. בליל ההשקה של הספינה שלו הוא גם מקווה להתחתן עם האישה אותה הוא אוהב. אלא שזו מנהלת רומן עם הזמר בספינה והשניים מקווים לרצוח אותו רגע אחרי הטקס, על מנת לזכות בכספו. זה אכן קורה, אבל 15 שנים אחר כך הזמר עדיין לא מימש את הבטחתו להתחתן עם האלמנה, בעודו מטפס במקביל לצמרת עולם הסמים אודות לכמה המצאות מטורפות. בינתיים, הבת של בעלי הספינה המקורי איבדה את יכולת הדיבור עקב הטראומה ומתפקדת כמשרתת המכונה "חתולה" או "סינדרלה" בידי אמה החורגת ושש אחיותיה הגדולות, אשר מעלות בספינה מופע אירוטי. אגב, אחת משש האחיות נולדה זכר.

הסרט מתייחס לסינדרלה ואגדות נוספות כמקור השראה עם טוויסט אירוני. למשל, מוטיב הנעל החסרה שצריכה להתאים, עובר בסרט מספר רב של וריאציות. בנוסף, יש לסרט עלילת משנה של מרדף משטרתי והסרט גם לא משחק עם הקביעה כי מה שדרוש לנערה בת 18 הוא חתונה עם נסיך/מלך. אם כל זה לא מספיק, השימוש ביכולת ההקלטה של הספינות הופך אותה בשלבים שונים לספינת רפאים בה סודות מן העבר לפתע נחשפים באופן מלא או חלקי לכמה מן הדמויות, מה שהופך את הסרט לשילוב של סינדרלה והמלט, כל זאת בפחות משעה וחצי.

הבמאים עושים שימוש במספר סוגים של אנימציה, אשר לפרקים נראית פשוטה מדי, ולעתים מרהיבה דרך הטכניקות המעורבות. בעיקר נדמה כי הם פשוט נהנו לזרוק כל רעיון שיש להם על המסך, והיו להם לא מעט רעיונות, אולי אפילו יותר מדי. לא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי כל הטירוף אשר מתרחש על המסך. אבל גם ככה, הסרט מצייר כמה רגעים של פיוט, ולהבדיל של הומור מטורף, וחובבי אנימציה למבוגרים ודאי כבר מתים לראות אותו רק על סמך תחילת התיאור שלי, בלי צורך להמתין לשורה האחרונה.