פרסי אופיר 2017 – דמיינו אוטופיה

אמש הסתיימו ההצבעות לשלב א׳ של פרסי אופיר 2017, ובהמשך השבוע נדע כולנו מי יהיו המועמדים השנה. באופן סמלי, אתמול גם הסתיים הביקור שלי בישראל, אחרי שהמראתי ארצה עם שיגורה של עונת הקרנות האקדמיה. זה לא יהיה שקר לומר שצל האופירים ליווה אותי כמעין פסטיבל קולנוע בן חודשיים, לצד שלל הפסטיבלים האחרים שהתקיימו בשדרות, חולון, תל אביב וירושלים. אבל האמת היא שפרסי אופיר אינם פסטיבל קולנוע כלל ועיקר, ובתור צל על הביקור שלי מדובר היה בצל כבד.

ראשית, משום שקשה לי לחשוב על פסטיבל קולנוע בו הייתי צופה ב-28 סרטים עלילתיים באורך מלא (מתוך היצע של 31), בכל 15 הסרטים הקצרים, ובחמישה דוקומנטריים מכל קטגוריה (מעל או מתחת ל-60 דקות) – אבל אוהב כל-כך מעט ממה שראיתי. בנוסף, מבחינת סיקור תקשורתי או התנהגות של קהל זה ממש אנטי-פסטיבל – אסור לכתוב ולדווח, ישנה היסטריית ספוילרים בלתי רציונלית, ונדמה כאילו כולם באים לראות את הסרטים באיזו מן שליליות מאוסה. אני ממש מפחד שנדבקתי בכך בעצמי השנה, ולכן החלטתי שאלחם בכך.

החלטתי שהסיכום האישי שלי לחצי הראשון של האופיר ה-28, יהיה חיובי באופן קוסמי. אחרי שאור ניסה לבדוק לאן נושבת הרוח, עופר נתן כבוד לסרטים התיעודיים שמופלים לרעה באקדמיה, ושלושתנו יחד בחרנו את המצטיינים של סריטה בשלב זה של התחרות – נדמה שעזרנו ככל שניתן לחברי וחברות האקדמיה עם ההצבעות. אז במקום לרטון כהרגלי על כל הדברים שלא היו בסדר גם השנה, החלטתי לעשות בדיוק את זה אבל בעקיפין, כלומר דרך ניסיון לדמיין את האוטופיה של האופירים (אופירוטופיה, בקיצור). זה אומר שאתייחס בקצרה לכל מיני נדבכים שמרכיבים יחד את התקופה הזו בכל קיץ בה ישנה זכות הצבעה והשפעה לכאלף חברי וחברות האקדמיה הישראלית לקולנוע. לא מדובר בביקורת גלויה, אלא בניסיון לדמיין איך זה היה יכול להיות או להיראות, באופן הכי סובייקטיבי שיש.

באופירוטופיה שלי, חודשי הקיץ משמשים את חברי האקדמיה בעיקר כתזכורת למה שהם ראו כל השנה. כי קולנוענים וקולנועניות מישראל ודאי צפו ביצירה ישראלית לאורך השנה, בבתי הקולנוע או בפסטיבלים, מתוקף אהבה וכבוד למקום בו גם הם יוצרים והן יוצרות. כיוון שרק סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע או בסינמטקים כשירים להתחרות, אתר האקדמיה יהיה מלא לא רק בסרטים הדוקומנטריים והעלילתיים, אלא גם בעלילתיים באורך מלא. כך אחוזי ההצבעה יעלו, כיוון שלא יהיו חברי וחברות אקדמיה שיפסלו את עצמם מלהצביע עקב צפייה בפחות מדי סרטים מתוך ההיצע השנתי. יתרה מזאת, יוצרי ויוצרות הסרטים מוזמנים ומוזמנות לנצל את הפלטפורמה שניתנה להם ולהן כדי להעלות אליה חומרים נלווים וההצבעות יהיו הרבה פחות אוטומטיות או יסתמכו על כך שבאמת שמתי לב במיוחד לעיצוב הסאונד בסרט ה-25 שראיתי.

אפשר למשל להעלות לאתר האקדמיה תסריטים, כדי שיהיה ניתן להתרשם אפילו ברפרוף, מן המתמודדים על פרס התסריט. או סרטוני מאחורי הקלעים החושפים את ההשקעה של צוותי העיצוב, האיפור, הצילום ומה לא, לצד סודות מחדר העריכה. אפשר גם להעלות קטעים מן הפסקול המוזיקלי שמלווה את הסרט, במקום שאני אצטרך לקושש תו פה ותו שם מחיפושי טריילרים ביוטיוב לסרטים שאין להם טריילרים, או אערוך סיעור מוחין עם חברי לבלוג בו שלושה אנשים מבוגרים יושבים בחדר ומנסים לזמזם כמיטב יכולתם את הנעימה שהייתה או לא הייתה בסרט שכבר אבד בנבכי הזיכרון. סליחה, הבטחתי להיות חיובי.

כיוון שכל הסרטים ישמחו לחלוק חומרים מאין אלה עם האקדמיה, כל שיטת הקמפיינים תהיה הרבה פחות נבובה. כלומר, היא תכלול לא רק הפגזת מיילים בנוסח: ״בואו לראות״ ״בואו לראות!!!״, ״יש אנשים שאהבו אז בואו לראות אוקיי!?״, ״הזדמנות אחרונה״, ״לאור הביקוש הזדמנות אחרונה לאללה״, ״הצביעו לי״, ״תנו לי בהצבעה״, ״רגע לפני שמצביעים״, ״שנייה לפני שצובעים את הבית״ ועוד ניסוחים הרבה פחות מחמיאים ממה שהשולחים או השולחות היו רוצים או רוצות לחשוב. כל הקרנת אקדמיה תהיה הפנינג, כפי שחלק מהסרטים ניסו בהחלט לעשות עם אירועי פייסבוק למיניהם, וכל סרט שחבר/ת אקדמיה יראו – לא יוזמנו אליו שנית ולא יקבלו מיילים מציקים בגינו. אחרי כ-400 מיילים רק בחודשיים הראשונים, כלומר לפני השלב המכריע, אפשר לומר בקלות שהוכרעתי והפסקתי להתייחס אליהם ברצינות, אז הנה דרך לצמצם אותם. מה גם שהכרטיס שמונפק לכל איש או אשת אקדמיה יכול לשמש אותם בכניסה לסינמטק או לאתר, וכך יהיה גם ניתן לעקוב ביתר קלות אחרי מי ראה מה.

"לא פה, לא שם״ – הופץ הרבה לפני האופירים וביקש להפוך את הקרנותיו באקדמיה לאירועים

באופירוטופיה, כולם יכולים להיות מועמדים וכולן יכולות להיות מועמדות. אין אפליה על רקע מקום מגורי קבע, בין אם לבעלי או בעלות אזרחות ישראלית או לחייזרים (במציאות של האופירים יש, אגב). כל מי שעבד או עבדה בסרט ישראלי יהיו זכאים וזכאיות להתמודד על פרסים, ממש כשם שאף סרט לא נפסל משום שיש לו מפיק או מפיקה שאינם מישראל (מה שקורה בכל קופרודקוציה, יש להניח). כך למשל לא היו צריכים להיפסל השנה הצלמים של ״משפחה״, ״אווה״ או ״החטאים״ שהיו חלק מן היצירה הישראלית השנה למרות שלא נולדו כאן. ובטח ובטח שלא הייתה בעיה עם המוזיקאית דפנה קינן (״משפחה״), או הבמאי והתסריטאי מייק בורשטיין (״אזימוט״), שהאקדמיה פסלה מלהתמודד כי הם לא גרים בארץ פיזית בשנים האחרונות. אני מניח שאת המיסים שלהם לא הייתה למדינה בעיה לגבות, אבל האקדמיה זה כבר סיפור אחר. ואם פאקינג קונילמל לא ישראלי מספיק, זה קצת כמו שאמריקאים יאסרו על ממכר מק אנד צ׳יז כי הם פתאום יגלו שמקורם באיטליה. אוקיי, מסתבר שזה ממש לא פשוט הסיפור הזה של להיות חיובי, אשתדל יותר.

כיוון שאין ממש סיבות להתמרמרויות טכניות ולכולם תנאים שווים באוטופיית האופיר שנבנית לאיטה, מה שקובע הוא איכות הסרטים וסגנונם. בשלב הזה האוטופיה שלי מגיעה למקומות באמת דמיוניים, בהם האקדמיה מלאה בסינפילים ובסינפיליות. כך יוצא שסרטים מאתגרים, נועזים, מחפשים, ומטבע הדברים גם צנועים יותר בתקציב ולכן גם בשיווק שלהם, לא נופלים בין הכסאות. יהיו מצביעים ומצביעות שיעריכו אותם יותר מאת אחיהם המלוטשים לשלמות המחביאה בתוכה ריק, ובטח שלא נגיע למצבים בהם האקדמיה פשוט נגנבת מכל סרט חביב פלוס. ודאי שעדיין יש נפוטיזם, או הצבעות לסרטים על פי מי שעשה אותם ולא בהכרח על פי התאמתם לקטגוריה זו או אחרת, אבל זה לא בהכרח ישנה את מינון הסרטים המסחריים לעומת האמנותיים, הז׳אנריים לעומת המיינסטרים, וכן הלאה. מה שכן, זה בעיקר ישפר את התחושה שאופפת לפעמים את האופירים לפיה מדובר אך ורק בתחרות פופולריות עם או בלי קשר לקולנוע.

בטקס עצמו יצפו כל מי שהלכו ו/או נהנו השנה מקולנוע ישראלי, כלומר כמיליון צופים בכל שנתון אם לעשות ממוצע גס של השנים האחרונות – או אפילו חצי, שליש, רבע מזה. כל פרס יהיה כיף בפני עצמו, ולעולם לא יחולקו פרסים בזמן הפסקת פרסומות כאילו אין להם חשיבות (אז למה לחלק אותם?), משום שהקהל בבית ישמח על כל זכייה בכל קטגוריה שהיא שתלך אל הפייבוריט שלו, וכל אנשי ונשות המקצוע יכובדו. פרס הסרט הטוב ביותר יהיה הכי כיף – כי הוא לא יכלול בתוכו את השיקולים הזרים של האוסקר האמריקאי. ככה זה כשהנציג הישראלי לאוסקר נבחר בנפרד, ולא מכתים ומגמד את כל החגיגה הגדולה לכדי הכבוד המפוקפק של לבזבז כספים ואז להפסיד לסרט ממדינה אקזוטית בטקס הבאמת לא חשוב (כפי שהוכח שוב ושוב) ובעיקר הלא קשור אלינו של הקולנוע האמריקאי.

הייתי גם מציע דברים רדיקליים כמו הזזה של הטקס לדצמבר, מה שיכריח דה פקטו להפריד בין פרס הסרט לנציג לאוסקר (ספטמבר הוא המועד הסופי שבו כל מדינה בוחרת נציג), או ביטול ההפרדה בין העלילתי לדוקומנטרי, אבל גם לדמיון שלי יש גבולות ולא באתי להטריל. מה גם שמי שעקבו או לקחו חלק פעיל בהקרנות ובצריכת המיילים או אפילו השיח בפייסבוק, ודאי יסכימו איתי שחלק גדול ממה שכתבתי לעיל אינו דמיון – הוא כבר מיושם. היו הקרנות חגיגיות מאחרות, קמפיינים יצירתיים מאחרים, חומרי מאחורי הקלעים זמינים בחלקם, ומעל לכל ניסיון שהפך למאבק לבצע שינויים הכרחיים בתחרות המאובנת הזאת, כך שגם הקהל שבשבילו הקולנוע הישראלי נוצר יהיה חלק ממנה. אני מחשיב את עצמי כחלק מן הקהל הזה, למרות היותי חבר אקדמיה מצביע בשנים האחרונות, וככזה כמעט ונשברתי השנה.

החודשיים האלה היו אמורים להיות מהנים, אבל התחושות שעלו במהלכן היו יותר בכיוון של תסכול מחוסר היכולת לחולל שינוי, אווירת נכאים בחלק גדול מדי של ההקרנות, תהיות למי עוד אכפת מהאופירים ברמה שלנו אכפת ואם כך אז למה לטרוח, ומעל הכל באסה קלה עד כבדה מהרבה יותר מדי סרטים (נושא לפוסט בפני עצמו). אני באמת חושב שזה האופיר הכי קשוח מכל בחינה שהיא, לפחות מאז שסריטה קיים. ואני כותב זאת בדאגה גדולה שהתקופה הנוכחית של הקולנוע הישראלי עומדת להסתיים, או אפילו הסתיימה כבר (עוד נושא לעוד פוסט), אבל בתקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב, ובידיעה כמעט מוחלטת שאשוב כצופה וכמסקר גם לסיבוב הבא. כי זה לא שאין דרך טובה יותר לחגוג את הישגי הקולנוע הישראלי בשנה נתונה, אלא שפשוט מאוד אין כרגע דרך אלטרנטיבית.

״משפחה״ – הצלם לא ישראלי, המוזיקאית לא ״ישראלית מספיק״, שניהם פסולים מלהיות מועמדים