פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח חמישי (עופר): "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", "אנה, אהובתי", "משפחתי המאושרת", "ארץ אלוהים", "יום ללא שם"

פסטיבל הקולנוע בירושלים כבר מצוי קרוב מאוד לשלבי הסגירה, אבל הדיווחים בבלוג זה ימשיכו גם אחריו. יש עוד כמה סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם למרות שיש בהם לא מעט דברים אשר מעוררים עניין, ובאופן אישי יש לי גם מה להוסיף על חלק מן הסרטים עליהם כבר נכתב בבלוג בעבר. בכל מקרה, את הפוסט הנוכחי אני מתחיל מדיון בסרט שזכה בפרס הסרט העלילתי הקצר בפסטיבל ויוצא מממנו למסע ברחבי אירופה, דרך רומניה, גיאורגיה, אנגליה ומקדוניה.

דיווחים קודמים:
ראשון – ״חיי אישה״, ״נפאלם״, ״יוצא מן הכלל״, ״מפעל של שום דבר״, ״אין אלוהים״
שני – ״מערבון״, ״ז׳נט, ילדותה של ז׳אן דארק״, ״נולד בדיר יאסין״, ״מאהב ליום אחד״
שלישי – ״האישה שעזבה״, ״24 פריימים״, ״האלון והכד״, ״סנטאור״, ״על החוף, בלילה, לבד״
רביעי (של אורון הפעם) – ״פאטי קייקס״, ״הסדנה״, ״המוזיאון״, ״חיים חדשים״
התחרות הישראלית – ״פיגומים״, ״מוטלים בספק״, ״געגוע״, ״האופה מברלין״, ״משפחה״, ״מות המשוררת״, ״אוויר קדוש״

תמונת משפחתי בשנתי הי"ג

סרטו של אמרי דקל-קדוש הוא זוכה ראוי בפרס הסרט הקצר, מפני שהוא מצליח להציג מבט רענן הן על מבט מחדש על אירוע מעצב אשר נחרת בזיכרון והן בדרך שבה הוא מטשטש את הגבולות בין המציאות הבדיה, בין קולנוע עלילתי מביום לתיעוד אישי אותנטי. הסרט כל הזמן מדגים כיצד הוא גם מחושב כבדיה וגם כן בחשיפה האישית של הבמאי ושל אביו, אשר מופיעים בסרט בתפקיד עצמם.

בדומה לסרטו של אסף קורמן, ״מותה של שולה״, הבמאי ובני משפחתו מגלמים את עצמם בסרט אשר קשור למוות של הכלב המשפחתי, כאשר גם אמצעי עשיית הסרט נחשפים במהלך היצירה. אבל הסרט של דקל-קדוש לוקח את החזרה לטראומה למקום אחר – שכן הוא משחזר את האירוע לאחר שנים רבות ומציג גם גרסאות שונות לאותו סיפור. דומה כי הבן מבקש מן האב לשחזר את האירוע כפי שהוא זוכר אותו, כולל כשלים בתפקוד של האב הן בשמירה על הכלב והן בשמירה על המשפחה כולה, בכמה האופנים. האב לעומת זאת זוכר את האירועים בדרך שונה, בה אשמתו קטנה יותר. בין שתי הגרסאות, אנו חוזים בעשייה הקולנועית כאשר אותה סצנה פשוטה מצולמת שוב ושוב, כאשר כל פעם האב לא מצליח "לשחק" את עצמו כפי שהבן רוצה, או שצרה אחרת פוקדת את הסט.

הדינמיקה של ההתפתחות בין טייק לטייק אינה אחידה. לפעמים דומה כי בכל טייק המרחק בין החזון האישי של כל אחד מן הגיבורים גדל, לפעמים נראה כי הוא מתקרב. באחד הרגעים הכי יפים, דומה כי הבן מטיב לגלם את האב, אולי כי הוא הופך להיות הוא בצורה טובה יותר, אולי כי אצלו זכר הטראומה גדול יותר. שלא במקרה, כותרת הסרט מזכירה את השנה הי"ג באותיות עבריות – הדגש הוא על שנת הבר-מצווה, על ההפיכה לגבר. בין היתר, ההתבגרות באה לידי ביטוי במפגש עם המוות של הכלב ובמבט ביקורתי כלפי דמות האב. אך הסרט מראה גם תהליך התבגרות אשר מתרחש בשלב מאוחר בהרבה, על הסט עצמו – האב והבן לומדים להבין אחד את השני דרך הוויכוחים, דרך חוסר היכולת שלהם להסכים על דרך נכונה לשחזר ודרך המאמץ לתקשר ולשחזר בכל זאת.

גם למילה "תמונה" בכותרת יש משמעות חשובה, שכן הסרט לא דן רק במשפחה, אלא גם ואולי קודם כל גם בעשייה הקולנועית. הסרט מפרק את הסט הקולנועי ומרכיב אותו מחדש. בסיום היצירה אנו עוברים לתמונות סטילס מן התקופה אשר הסרט שואף לשחזר, דבר היוצר תחושה כאילו הקולנוע אכן הצליח לחזור לעבר, להקפיא אותו לנצח.

אנה, אהובתי
Ana, mon Amour

סרטו של קאלין פטר נצר הרומני ("בן יחיד") היה אחד מן הסרטים שהכי סקרנו אותי לקראת הפסטיבל, ציפיה שרק הלכה וגברה לאחר שפספסתי את ההזדמנות הראשונה לצפות בו ושמעתי עוד תגובות אוהדות עד נלהבות. אולי לכן, הסרט בסופו של דבר אכזב אותי, למרות שיש בו מספר סצנות מרשימות אשר מדגימות את כישרונו של הבמאי.

״אנה, אהובתי״ משתייך לז'אנר הסרטים אשר בוחנים זוגיות לאורך שנים – החל מן המפגש הראשוני עתיר המבוכה ומלא התשוקה, דרך המעבר למערכת יחסים רצינית יותר ועד למריבות קשות אשר מגיעות לאכזריות של ממש. בנוסף, כמו לא מעט מן הסרטים הללו, האישה סובלת מבעיה נפשית, אשר נובעת מהתמכרות לכדורים ומתסביך אב מורכב: אביה הביולוגי נעדר, אביה החורג התעלל בה. לכן, הגבר בסרט, ששמו תומא, נדרש בשלבים שונים להציל אותה מעצמה ומן התסביכים שלה. בהתחלה הוא עושה זאת, לפני שהוא הופך לסוג נוסף של מתעלל קנאי שלא מבין אותה. הסרט עצמו מסופר דרך נקודת המבט של תומא, לא פעם דרך טיפול פסיכולוגי שהוא עובר, מה שמאפשר לו לקפוץ לנקודות שונות במערכת יחסים, אם כי למרות הקפיצות רוב הזמן אנו חוזים בהתקדמות יחסית ללינארית.

בשלב מוקדם בסרט, המטפל של תומא מבקש ממנו לא להתחמק מתיאור המפגשים המיניים שכן הם חשובים לטיפול. המפגש הזה מאפשר לסרט להראות מנקודה זו לא מעט עירום ומין, בעיקר עירום של השחקנית אשר מגלמת את אנה, דבר אשר מקנה לסרט תחושה נצלנית, כמו עוד ניצול של הגיבורה. בנוסף, למרות האזכור לגורמים של המשברים של חייה, לא הרגשתי שיש משהו ייחודי בדמותה של אנה פרט לכך שהיא יכולה להתפרץ או לסבול ממשבר אמתי או מומצא בכל רגע נתון. בסופו של דבר, הדמות שלה הרגישה לי יותר כמו קלישאה מאשר משהו מקורי.

אולם כפי שציינתי, בסרט יש בכל זאת כמה רגעים שעובדים היטב, בעיקר בקטעי הריב אשר חושפים גם את הצד הבעייתי והמשתלט של תומא, או במקומות בהם בני הזוג מתקרבים לדת, כאשר לא ברור אם הדבר נעשה מתוך אמונה כנה או מייאוש מיתר האופציות לעזרה נפשית. בכלל, סצנות אשר נמתחות על פני פרק זמן ארוך נוטות להיות מהיותר מרשימות בסרט, שכן הם חורגות מעבר לפונקציה שלהם בכיוון הנרטיב. אך בסרט זה, לצד סצנות כאלו אשר מאפיינות את הקולנוע הרומני העכשווי, יש גם לא מעט סצנות קצרות יותר אשר מעבירות אירוע סוער או מספקות הסבר פסיכולוגי באופן מילולי.

משפחתי המאושרת
My Happy Family

סרטם של ננה אקבטימישווילי (שגם כחתומה לבדה על התסריט) וסימון גרוס עוסק ברצון להגשמה עצמית מחוץ לתא המשפחתי, דווקא בגיל מבוגר. גיבורת הסרט, מנאנה, חיה בתוך בית גיאורגי טיפוסי וחם לכאורה, אותו היא חולקת עם שתי הוריה, בעלה, בנה, בתה ובעלה של הבת. אף כי מדי פעם יש ריבים, דומה כי יש הרבה אהבה בבית, אך למרות זאת מנאנה בוחרת לשכור דירה לעצמה בלבד ומאוחר יותר להודיע לבני משפחתה של עזיבתה הצפויה. היא עושה זאת מבלי לספק הסבר, שכן דומה כי לא ניתן להסביר את הסיבה במילים.

לעומת זאת, האופן בו הסרט מצולם וערוך מסביר זאת היטב: הסביבה של הבית צפופה מדי ונראית כמצויה בכאוס תמידי, בעוד הגיבורה מחפשת סוג של בדידות ושלווה ודירה שכורה במצב לא אידאלי היא מקום טוב עבורה למצוא תחושת אלו. הצורך שלה בשקט כה בולט, עד שרגע בו היא מאזינה למוזיקה ואוכלת פיסת עוגה הופך לרגע של ניצחון ותושייה. זהו הניגוד העיקרי אשר מוביל את הסרט – הפרטיות מול הצפיפות והקהילה, בין אם מדובר במשפחה או בקבוצת חברות או חברים. דומה כי הגיבורה חיה שנים ארוכות בתוך קבוצות גדולות בכל רגע נתון, בין אם בתוך בית המשפחה הצפוף ובין אם בתור עבודתה כמורה. כעת, אין לה מנוס ממציאת מרחב אישי בו תעביר את רוב חייה, גם אם הסביבה לא מבינה – היא חוזרת לנגן על גיטרה ולשיר וזוכה לכמה רגעים אשר נראים כמו הגשמה עצמית.

אבל הסרט לא מאפשר לה יותר מדי נחת. פרט לנושא המרכזי, לסרט יש מספר קווי העלילה אשר נראים לפעמים כאליו הם לקוחים מאופרת סבון. כל אחד מבניה של הגיבורה עובר תהפוכות בחייו והצורך של הסביבה במציאת סיבות לעזיבה גורם לכך כי מנאנה שומעת שאכן היו כמה סיבות אחרות שיכלו לגרום לקרע בינה ובין בעלה. דרך הגילויים החדשים, אותה מוזיקה אשר סימלה את רגע השחרור מלווה לפתע גם את אחד מן הרגעים הכואבים ביותר. אבל לצד הכאב והדרמה, אקבטימישווילי הכניסה לא מעט הומור לתוך התסריט והוא מגיע מכמה וכמה כיוונים. מצד אחד זה מסביר מודע הגיבורה רצתה לברוח ממחול השדים שהוא המשפחה המאושרת ומצד שני מתאר את הכאוס הזה בסוג של הערכה ואהבה לאורח החיים ולניסיון של בני המשפחה לעזור, גם אם העזרה הזו כושלת עקב העדר הבנה. לפרקים, דומה כי הסרט חוטא בצעקנות יתר או בסימון המשבר בחיי הגיבורה באופן ברור מדי. גם האופן בו המצלמה ניצבת במשך סצנות ארוכות קרוב מאוד לגיבורה בעודה עוקבת אחריה בתנועה מרגיש מעט קלישאתי. אולם יש בסרט הרבה חן והוא מצטבר ליצירה מהנה ומעמיקה.

ארץ אלוהים
God's Own Country

סרטו הראשון באורך מלא של פרנסיס לי כבמאי מתמקד בדמות של גבר אשר שונא את עצמו ולכן הוא מבטא את הכעס הזה כלפי שאר העולם, בעיקר כלפי האנשים אשר אוהבים אותו או חושקים בו. ג'וני הוא גבר צעיר אשר נותר כוח העבודה העיקרי בחווה המשפחתית בצפון אנגליה, לאחר שאביו עבר אירוע מוחי קל וסבתו כבר מבוגרת מדי. דומה כי הוא לא בדיוק מרוצה משמירה על כבשים וגידור בתור עבודה, והוא מרבה לשתות עד איבוד יכולת תפקוד. ג'וני הוא גם הומוסקסואל והסביבה הכפרית מזמנת לו כמה אפשריות למין עם גברים, בו הוא מעוניין כל עוד הוא לא כרוך בקשר של ממש עם הפרנטר. הדבר הזה משתנה כאשר המשפחה שוכרת פועל רומני לעבוד בחווה תקופה קצרה. ג'וני מתייחס בזלזול ואכזריות לכוח העזר בתשלום, עד אשר העיונות בין השניים הופכת למגע מיני. לאחר שהעובד עוזב, מבין הגיבור כי בכל זאת יש לו צורך בקשר רגשי מתמשך בחייו.

העיסוק ביחסים חד-מיניים (כולל סצנות מין גרפיות) על רקע שמירה של כבשים בחווה, גרר לא מעט השוואות ל״הר ברוקבק״. אבל בעיניי זוהי יצירה בעלת אופי שונה לחלוטין, לא רק בגלל שהיא מתרחשת על פני פרק זמן קצר יותר, אלא גם בגלל שהעיסוק המרכזי אינו הקבלה או אי הקבלה של החברה את הנטייה של ג'וני, אלא היעדר הקבלה שלו את עצמו והאופי האלים והמרדני שלו, אשר גורם לו להיות תמיד על סף פיצוץ. סיפור האהבה של הסרט עובד היטב בגלל ששני הגברים בו מצויים במקומות שונים לגמרי בחיים שלהם – ג'ורג'ה, הפועל הרומני, שלם עם עצמו הרבה יותר ולא ממש עובר שינוי בסרט, פרט לתזוזות בדינמיקת יחסי הכוח בתור מה שניתן לתאר כסוג של זוגיות. רובד נוסף של הסרט הוא המצב הבריאותי המתדרדר של האב, אשר גם היחסים שלו עם ג'וני מחליפים רצון לקרבה בקשיחות וביקורת אכזרית. הודות למשחק של איאן הארט בתור האב, מערכת זו של אהבה וספק קבלה (ולא ברור עד כמה האב מודע לנטיות של הבן, בניגוד לדמויות אחרות) הופכת לעשירה למרות זמן מסך קצר יותר.

יום ללא שם
When the Day Had No Name

הבמאית המקדונית טאונה סטרוגר מיטבסקה שאבה השראה לסרטה מאירוע אמתי בו נרצחו ארבעה בני נוער. היא מציירת דיוקן של קבוצה של גברים צעירים, אשר הצורך שלהם להוכיח את הגבריות שלהם מוביל לעימותים מסוגים שונים, לפספוסים בהגדרה האישית, למספר רב של סצנות אכזריות במיוחד ובסופו של דבר למוות אשר אין לו הסבר. כבר בפתיחת הסרט היא משתמשת בכותרת על מנת להודיע כי בסוף הסיפור יש מוות, אך היא משלבת את הידיעה הזו עם מראות שלווים של הטבע, טבע אשר חלק ממנו הוא מציאת הגופות של אותם גברים צעירים, גם אם הגופות לא נראות בשלב זה.

לאחר מכן, הסרט עוקב אחר היום אשר הוביל למוות, שהתרחש במה שהיה אמור להיות טיול דייג לילי. ההגעה לדייג כל הזמן נדחית ודומה כי הדייג הוא רק תירוץ, גם אם לא ממש ברור תמיד למה. הסרט מתחיל עם דמותו של נער אשר בה מבית יותר עשיר מיתר הנערים, מה שהופך אותו למי שמשלם על רוב הדברים. אך נער זה לא מתקשר היטב עם אביו התומך (שלא נראה בסרט) ומצוי בסוג של מתיחות תמידית עם אמו החורגת, המחפשת את קרבתו. אותו נער גם מאוהב בנערה אחרת, אך הוא אינו מעוניין להיראות עמה שכן היא לא רזה מספיק על מנת להיחשב כחברה מוצלחת. חברו הטוב של הגיבור מגיע מבית בעייתי בהרבה – האב נעלם, האם לא ממש מתפקדת והאחים הם סיפור יוצא דופן של מתיחות ושנאה הדדית. ייתכן גם כי אותו נער נמשך דווקא לגברים, אבל במערכת החברתית אשר נמדדת בכיבושים מיניים ויחס אכזרי לנשים, לא בטוח שביטוי לכך שלא בתור בדיחה הוא אפשרי. כאשר שני החברים הללו חוברים לנערים נוספים, עוד שורה ארוכה של פערים חברתיים קטנים או גדולים נחשפים והחבורה כולה גם מתעמתת עם קבוצה של אלבנים על רקע אתני/דתי לכאורה, אבל ייתכן גם שרק עוד כאמצעי להפגנת כוח גברי.

אחת מן הסצנות הכי ארוכות ואפקטיביות בסרט מתרחשת כאשר חבורת הנערים שוכרת זונה, במה שהופך למפגן האולטימטיבי של גבריות ״נכונה״. הבמאית נשארת רוב הזמן מחוץ לחדר בו מתרחש המין ומעבירה את החשש של הנערים מן המפגש, אשר רובם כנראה לא רוצים בו ממש אך חוששים עוד יותר להיתפס כחלשים או כחריגים אם לא ירצו לשכב תמורת כסף עם זונה שגילה כנראה קטן אפילו מגילם הצעיר. האופן שבה הסצנה הזו מסתיימת מראה כי למרות שאנו רואים את הסיפור מבעד לעיניים שלהם, הרי שהנערה היא הקורבן הגדול של הסיטואציה.

הבמאית משלבת בסרט בין כמה גישות אסתטיות. רוב הזמן הצילום הוא מחוספס, אבל יש גם לא מעט רגעים של בניית קומפוזיציות מוקפדות אשר מבטאות את הניכור בין הגיבורים לסביבה, וגם בידוד של רגעים מסוימים ממימד הזמן על ידי שימוש בהילוך איטי. ישנו גם שימוש בקפיצות בזמנים, כאשר אותם רגעים נראים פעמיים בסרט, רק בפעם השנייה במקום שלהם מבחינת ההתקדמות הלינארית. רגעים אלו מקנים לסרט מימד נוגע, כי הם מראים שיש גם פוטנציאל ליופי באותם נערים, אשר האלימות האגרסיבית שלהם פוגעת לא רק בסביבה אלא גם בהם עצמם, ולא רק בגלל שאולי הם הסתבכו עם מי שיוביל למותם. יחד עם זאת, רוב הזמן התחושה היא כי הטון של הסרט שלילי למדי כלפי הגיבורים שלו, מה שהופך את חווית הצפייה בו ללא פשוטה או מתגלמת – זוהי פשוט יצירה אכזרית מדי על אנשים שעושים דברים אכזריים, גם אם יש להם ייסורי מצפון או כוונות טובות.