פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח שלישי (עופר): "האישה שעזבה", "24 פריימים", "האלון והכד", "סנטאור", "על החוף, בלילה, לבד"

את הדיווח הזה אני אפתח בשני סרטים של יוצרים שאני מאוד אוהב, שני סרטים שהם אולי מן היותר מאתגרים בפסטיבל, סרטים אשר יש בהם סוג של בחינת גבולות השפה הקולנועית, דרך גישה לא שגרתית לנרטיב. למרות שאני מצמיד אותם זה לזה אין להם הרבה במשותף, פרט לכך שאני נפעם מהם אך גם מבין כל מי שנרתע או יוצא במהלך ההקרנה. אחריהם – שני סרטים נוספים וסרט אחרון שמתחבר חזרה לראשונים.

האישה שעזבה
The Woman Who Left

הקצב האיטי החובר למשך דקות גדול במיוחד, מרתיע את רוב הקהל מסרטיו של הבמאי הפיליפיני לב דיאז. אך כנראה שהוא אינו מסוגל לעשות קולנוע בדרך אחרת – סרטיו קודם כל פורשים עולם ובונים את הדמויות בלי קיצורי דרך, דבר אשר עושה את הקולנוע שלו למאתגר ומתיש, גם אם אסתטי לכל אורכו. אבל, גם בגלל הבנייה הממושכת וזמן הצפייה הארוך, הקולנוע שלו גם מתגמל מאוד לצופים אשר בוחרים ללכת עמו את כל הדרך. בכל הסרטים שלו בהם צפיתי, ככל שנמשך הסרט מצאתי את עצמי נשאב עמוק יותר ויותר פנימה כאשר השעה האחרונה של הסרט הנוכחי (שאורכו קרוב לארבע שעות) הייתה עבורי רצף של בלתי פוסק של רגעי שיא. כל אחד מהם הכיל שילוב של כאב ותקווה, אמונה באל ובאדם לצד ייאוש, הקרבה עצמית ומציאת משמעות בחיים לצד משבר פילוסופי לגבי משמעות הקיום, אשר נובע גם ממצוקות מוחשיות יותר – עוני, איבוד של אדם קרוב או התחושה כי אין מקום בעולם אשר יכול לקבל את הדמויות כמו שהן.

דיאז משתמש בסיפורים אישים של מספר דמויות על מנת להציג תמונה רחבה של החברה כולה, בפיליפינים ובעולם, בדגש על הקיפוח התמידי המתקיים בעולם השלישי, בו פערי המעמדות בהווה ובעבר גדולים במיוחד. במקרה הנוכחי הוא עושה זאת על ידי תיאור של העבר הקרוב, כאשר העלילה מתרחשת ב-1997 ודיווחי חדשות ברדיו מן הנעשה באותה שנה נוכחים לכל אורך הסרט. באותה שנה הייתה עלייה גדולה במקרי החטיפה במדינת האיים ואלו מטילים אימה גם על הדמויות, אם כי האתגרים שלהן נצחיים יותר וקשורים לא רק לנקודת הזמן הזו. גיבורת הסרט הייתה מנותקת מהתפתחות הזמן במשך חלק גדול מחייה – היא בילתה שלושים שנה בכלא בגלל שהופללה ברצח שלא ביצעה. מבלי ידיעתה, בכלא היא פיתחה חברות עם האישה אשר אכן ביצעה הרצח וזו בסופו של דבר מתוודה בפני הרשויות, מה שמוביל לשחרורה של הגיבורה בחזרה לחיים האזרחיים, יחד עם ממון יחסית גדול. היא מחדשת במהרה את הקשר עם בתה אשר הופרדה ממנה כאשר הייתה רק בת שבע, אך את בנה הבכור הגיבורה לא מצליחה לאתר. היא יוצאת לנסות למצוא אותו, אבל בפועל מנסה להשיג מידע על האקס שלה, הגבר שעומד מאחורי הפללתה ועם השנים הפך לאחד מעשירי האי. בשל פערי המעמדות הניכרים, יש לו מעמד של כמעט אל בקרב חלק מן המקומיים.

בעודה מתבוננת מלאה ברגשות זעם ונקם באיש אשר הרס את חייה, הגיבורה גם מתמלאת בחמלה כלפי מספר דמויות אשר נמצאות בשולי החברה. לדעתי, הן אלו אשר בסופו של דבר מהוות את לבו של הסרט, לא פחות מהדמות הראשית – מקבצת נדבות מלוכלכת, גיבן אשר מתפרנס ממכירת אוכל ברחוב, משפחה מרובת ילדים החיה בצפיפות גדולה. הדמות המופלאה מכולם היא דמותה של טרנסג'נדרית אפילפטית, אשר מרגישה לא שייכת בכל מקום ובכל חברה אנושית, אך לפעמים גם מנסה לרקוד או לשיר לבדה או עבור קהל מזדמן. בעוד הגיבורה לא מוצאת את בנה ולא ממש מתחזקת את הקשר המתחדש עם בתה, הטאנסג'נדרית הופכת עבורה לצאצאית אלטרנטיבית והקשר בין השתיים, אשר יש בו לפרקים גם מימד של חשש, יהפוך לקשר טעון של הקרבה ושינוי הזהות האישית למען האחר.

פרק הזמן הארוך מאפשר לדיאז גם לעסוק בסיפורים של דמויות המשנה, כאשר התמה של הורות, הישרדות פיזית וניסיון להישרדות רוחנית עובר בכל הסיפורים. לכאורה, הטכניקה של דיאז להעברת חלק מן הסיפורים פשוטה וישירה – דיאלוגים ארוכים אשר מצולמים בשוטים בעלי פריים קבוע. אך למעשה, הסיפור המרכזי של הסרט אינו זה המסופר באותו רגע, אלא הדרך בה כל הסיפורים מהדהדים זה את זה ומובילים לרגעים בהם יחרוג הבמאי במעט מן הסגנון האסתטי בו בחר. למשל, הידיעה ברדיו על מותה של אמא תרזה הדהדה בעיניי את הצורך בהענקת משמעות לחיים דרך אמונה ועזרה לאחר, כאשר נושא האמונה מובע בסרט גם דרך הדמות של הנבל העשיר אשר מרבה ללכת לכנסיה, בין היתר על מנת לכפר על עבורו. נושא הנתינה והצדקה מועבר דרך הדמות הראשית, אשר שואפת גם לנקום בו. גם בהיותם יריבים בהווה, השניים מהווים סוג של שלם אחד וקשור, כפי שהחברה הפיליפינית מורכבת גם מן הרוב העני וגם מן המיעוט העשיר החי מאחורי שערים נעולים וחמוש בכוחות אבטחה גדולים.

כפי שכתבתי בפתיחה, הקצב האיטי וגם העיסוק בכמות גדולה של אירועים הוא הכרחי עבור הקולנוע של דיאז, ומאפשר לו לייצר דימויים קולנועיים אשר רודפים אותי. גם העלילה מוסיפה להתפתח אחרי הצפייה, כאשר בחלק מן המקרים היא מובילה את הדמויות למצב של התגלות, אך במקרים אחרים גם לסוג של ייאוש, או לפחות ויתור על ההגדרה העצמית שלהן או שקיעה מוחלטת לתוכה. קשה להמליץ על הסרט כי אני מבין את הצופים אשר יוותרו מראש וגם את אלו אשר נשברים במהלך הצפייה. אבל אני יכול רק להגיד כי זה בכל זאת אחד מן הסרטים הכי טובים שמוצגים בפסטיבל, סרט של יוצר שהמפגש עמו הוא מפגש עם סוג שונה כמעט לחלוטין של קולנוע, אבל גם כזה אשר נוגע בסוגיות מורכבות באופן מעמיק אשר שמור רק לקבוצה מצומצמת יחסית של יוצרים.

הקרנה נוספת:
שבת 22.07.17 | 10:30 | סינמטק 3

24 פריימים

24 Frames

עבאס קיארוסטמי מצהיר בראשית סרט זה כי עניין אותו לבדוק מה קורה בפריים של ציור או צילום סטילס לפני ואחרי הרגע הבודד אשר נלכד בו. בכך, הוא עוסק בסרט לא רק בבחינה של אמנות הקולנוע, אלא גם של אמנות הציור תוך שהוא מצביע על האקראיות של הרגע המתואר. 24 הפריימים שמרכיבים את היצירה הם למעשה 24 ציורים או צילומים אשר נמתחים לאורך של 4 וחצי דקות, בהם הבמאי מצייר סוג של התרחשות מתמשכת בפריים, כאשר לרוב מדובר בנוכחות של חיות. הפריים הראשון והאחרון ביצירה שונים מעט מן היתר: הראשון הוא היחיד (עד כמה ששמתי לב) בו הבמאי לא מעבד צילום שלו או מציג שחזור של ציור, אלא מראה לנו ציור מפורסם של ברויגל ומתחיל להזיז בהדרגה פרטים שונים בו, קדימה ואחורה. כך הוא מראה כי הציור הישן הוא רק נקודה בזמן ודורש מן הצופה לדמיין שלם רחב בהרבה. דרך העבודה על הציור הזה, הבמאי גם מסגיר לקהל כי בסרט יש שימוש בהרבה גרפיקה ממוחשבת. הציור הזה הוא גם בעל הקשר קולנועי, שכן הבמאי אנדריי טרקובסקי התייחס אליו בצורה ישירה או עקיפה במספר סרטים, מה שמוסיף עוד רובד לעבודה של קיארוסטמי עמו. כמובן, גם הבחירה ב-24 פריימים, הכמות אשר מרכיבה שנייה של זמן מסך, מזכירה כי אנו עוסקים גם במהות הקולנוע.

החוויה אשר מציע הבמאי בסרט זה דורשת סבלנות, שכן חלק ניכר מן הפריימים מרגישים כמו ציור שמתפתח. לרוב מדובר במבט של אדם על חיות, בצל איתני הטבע. קיארוסטמי מדגיש כל בכל פריים אלמנטים הקשורים במזג האוויר – רוח, גשם, שמש, גלי ים ובעיקר הרבה מאוד שלג. בנוסף, להוציא שני פריימים, חיות תמיד עומדת במוקד, לרוב מדובר בסוג כלשהו של עופות. לכן, לפרקים זה יכול להרגיש כמו סרט של אדם המתבונן בטבע, אך זהו כאמור טבע שהבמאי ואנשי האפקטים שלו מתערבים בו בלי הרף, כאשר לא פעם יש שילוב בין אפקטים ברורים למה שנראה כמו חיות אמיתיות. זו יכולה להיות גם אמירה של הבמאי על העידן הדיגיטלי, בו הפער בין לכידת המציאות ובריאתה מחדש מתטשטש, אך דווקא הזיוף יכול לחשוף אמת עמוקה, כפי הבמאי הדגים בסרטיו לא פעם.

אף כי המוקד הוא חיות, הסרט גם עוסק באדם אשר נוכח למעשה בכל פריים ולו בשל היותו זה שבוחר את נקודת המבט הסטטית על המתרחש (אם כי כבר בפריים השני המצלמה הסטטית ניצבת בתוך עצם נע). לפעמים גם האדם משפיע על התנהגות החיות ומהווה חלק מן הנרטיב, במזיד או בלי לשים לב, כך שהסרט מעלה גם את סוגיות היחסים בין האדם לטבע, כאשר לעתים האדם מתנהג באכזריות שוברת לב. אבל, יש גם רגעים של טרף או עימות בתוך העולם החי, כך שהאכזריות האיומה אינה שייכת רק למין האנושי. כאשר הבמאי מראה אהבה בין חיות, התחושה היא שהוא מדבר גם ואולי בעיקר על האדם. האנושות נוכחת בסרט גם בכך שרבים מן הפריימים מצולמים מבעד לחלונות או מבנים, דבר אשר מחלק את הפריימים לפריימים נוספים, כאשר לפעמים יש יותר מ-24 פריימים קטנים בתוך פריים בודד.

יש עוד הרבה דרכים לחוות ולגלות את היצירה, למשל דרך המוזיקה בה בוחר הבמאי להשתמש, או הדרך בה הוא מקרין התרחשות דינמית על גבי צילום אשר נותר סטטי בחלק מן המקרים. יחסית לסרט אשר דורש סבלנות מן הקהל ובונה לא מעט על העוצמה שבמבט ממושך אשר נמשך לנקודה שבה עלול להתחיל שעמום, הסרט מכיל גם הרבה מאוד הפתעות ומקומות בהם הבמאי שובר קצת מן מה שנדמה כמו החוקיות של הסרט.

את הדיון בפריים האחרון השארתי לסוף, אם כי אולי מוטב לא להסביר אותו ביותר מדי מילים. אבל הוא גרם לי להרהר בציטוט של ז'אן לוק גודאר "הקולנוע מתחיל בלומייר ונגמר בקיארוסטמי" – ציטוט מוגזם אך יפהפה. ובגלל שהקולנוע של קירוסטאמי, שנפטר לפני כשנה, נגמר בסרט הזה, נדמה לי שהפריים המסיים יכול להיות סיכום יפה לקריירה של הבמאי ולגישה שלו לקולנוע, אפילו למהות הקולנוע בכלל. אבל, זהו כמובן גם לא סוף, כי הסרט האחרון הוא רק תזכורת להציץ שוב בסרטיו הקודמים.

הקרנות נוספות:
שבת 22.07.17 | 15:00 | סינמטק 1
שבת 22.07.17 | 21:00 | סינמטק 3

האלון והכד
The Pot and the Oak

הקולנוע האיראני מכיל כמובן עוד הרבה כישרונות פרט לקיארוסטמי ז"ל, אליהם אולי ניתן לצרף כעת גם את כיארש אנווארי, שזהו סרטו הראשון. זאת למרות שהסרט אינו אחיד ברמתו ולרגעים נראה מעט נוסחתי בדרך בה הוא מטשטש את הגבולות בין הרמות השונות של המציאות או משחק בזמנים, אבל שני רבדים אלו אינם העיקר ביצירה, אשר עוסקת בדמות שגבריותה נשברת ושוב ושוב, בכמה אופנים.

ברגע הראשון של הסרט, הגיבור לומד כי הוא עקר ומבקש לא לחלוק את המידע הזה עם אשתו, מה שמציג אותו באור בעייתי בגלל שיש בכך רמייה ואי הגינות כלפי בת הזוג אשר הוא לכאורה אוהב. הסתרת האמת הזו מתגלה מהר מאוד בתור רק חלק מן האכזריות כלפיה – הוא מנסה להגביל את ההתקדמות המקצועית שלה ואת החופש שלה עקב קנאה, אשר פגועת בתפקוד שלו לא פחות מהיעדר הפוריות. הבעל והאישה באים מעולם התיאטרון, כמו גם בעלה לשעבר של האישה, אשר חוזר לחייה אחרי 11 שנה ומלהק אותה להצגה חדשה, מה שמתסיס את הבעל הנוכחי מעבר לגבול השפיות. שני הגברים בחייה של האישה נראים לפרקים כמו תמונות ראי, כאשר שניהם שואפים ללהקה אותה כאמצעי לשלוט בה, בעוד היא מחפשת וספק אם מוצאת את המקום בו תוכל לבחור בעצמה.

אנווארי אומנם מראה עבודה על הצגה וגם הצגה בתוך הסרט ,אבל הטכניקה שלו היא קולנועית מאוד ומפנה דגש לאמצעי המבע. למשל, הוא ממתין דקות ארוכות בטרם הוא מראה את פני הגיבור, מסיים כל סצנה במעבר למסך שחור, מעבר אשר לא פעם מגיע בנקודה מפתיעה. הוא גם עושה שימוש בווייס-אובר של קול לא שגרתי, אשר לפעמים נראה כאילו הוא תוקף את הגיבור מזווית נוספת, והסקירה שלי רחוקה מלכלול את כל הדברים המשתבשים בחייו. אך כפי שאמרתי בפתיחה, זוהי יצירה מרשימה בהיבטים מסוימים ובוסרית באחרים, דווקא משום שהבמאי מנסה לעשות לא מעט דברים בסרט קצר בזמן. בסופו של דבר, עולה תחושה כי הגיבור הוא שלילי ומושפל מדי והיצירה לא ממש יודעת כיצד לייצר תמונה מעט יותר מורכבת ודינמית שלו, שלא לדבר על דמויות המשנה.

הקרנה נוספת:
חמישי 20.07.17 | 15:00 | סינמטק 3

סנטאור
Centaur

סרטיו של אקטן ארים קובאט חושפים אותנו למעשה במדינה האסייתית קירגיזסטן, מדינה אשר לרוב רחוקה מן התודעה הציבורית, ובכך גם טמון עיקר העניין בהם בעיניי. בסרט זה הדבר בא לידי ביטוי בעימות בין שתי מסורת ואמונות במדינה – האיסלאם העכשווי מול הפולקלור הייחודי יותר למקום. הדבר מובא דרך סיפור של שני אנשים אשר חיים באותו כפר לא גדול, משתי שכבות אחרות של החברה. אחד מהם הוא שוטר בכיר ועשיר אשר מגדל סוס למטרות מרוץ, ונכנס למצוקה כאשר הסוס נגנב. לכן הוא מוכן לפנות לעזרה מן השמיים, מה שפותח לאנשי הדת המקומיים אפשרות למצוא מימון לקיום מצוות העלייה למכה.

הדמות הראשית בסיפור היא של פועל פשוט הנשוי לאישה חירשת-אילמת, אשר רוצה שבנה יתחיל לדבר בעצמו, בעודו שומע אך לא מדבר. הגבר מספר לילד סיפורים מן המיתולוגיה המקומית כאילו הם היסטוריה, כולל הקשר בין האדם לסוס ועל הגואל אשר יופיע כרכוב על סוס איכותי במיוחד. גבר זה מכונה סנטאור, פי שפעם כינו האירופאים את כל תושבי האזור, שכן דומה היה כי יש קשר של שלמות בינם לבין הסוס. אולם, במקרה של גיבור הסרט, הוא נותר קשור לסוסים בעודו במצב כלכלי אשר אינו מאפשר לו לשכור אחד. בנוסף, הוא מרגיש מנותק מעוד עבר, פרטי יותר: התקופה בה עבד כמקרין בקולנוע המקומי הקטן, שהפך מאז למסגד. יש רגעים בהם הסרט מציג את השתלטות האיסלאם כפגיעה במסורת ובייחוד של המדינה, אבל היחס לדת רחוק מלהיות חדגוני ובהקשר של הסרט הזה מדובר בדת של קבלה ואמונה לרוב, לא של אלימות, גם אם יש בסרט עימותים ונוסטלגיה לעולם אבוד.

הקולנוע של קאבוט אינו קולנוע גדול בשום דרך – הוא מביים סיפור בעל גוון מקומי בעזרת דרך הסיפור המסורתית, כאשר הכל מבוצע בצורה קולחת,  אך לעתים גם בנאלית ומסבירנית. בעיקר, חלק מן הניסיונות של הסרט לרגש היו עבורי מאולצים מעט, אך זהו אינו סרט גרוע בשום מובן והוא בהחלט מספק בתור חשיפה לחלק פחות ידוע של העולם.

הקרנה נוספת:
חמישי 20.07.17 | 19:30 | סינמטק 2

על החוף, בלילה, לבד
On the Beach at Night Alone

הרושם הכללי שלי משיחות בסינמטק הוא שהבמאי הקוראיני הונג סאנג-סו הוא אחד מן היוצרים הכי מושמצים בקרב הקהל השנה, ולא מעט מן הצופים אשר נכנסים לסרטיו יוצאים מאוכזבים ולועגים. המצב הזה נוצר בין היתר בגלל שהטכניקה הקולנועית של הבמאי נראית לפרקים כאילו היא מורכבת מן הדברים אשר נאמר לסטודנטים לקולנוע לא לעשות בראשית לימודיהם, אם לא הבינו בעצמם שכבר אין להם מקום בקולנוע של ימינו. זה נכון בעיקר לשימוש המוגבר של הבמאי בתנועות זום של המצלמה, באופן מובלט ולא אסתטי. גם הגישה שלו לנרטיב יוצרת סוג של ניכור – אף כי סרטיו מלאים בכפילויות ובחזרה נרטיבית, התחושה היא כי הם נעים בלי קשר של ממש בין אירוע לאירוע, משתהים לעתים על שיחות ארוכות בהם הדיאלוגים נשמעים ילדותיים בעודם שואפים להיות מעמיקים וליריים. מאוכזבי הונג סאנג-סו, אני מבין אתכם. אבל יש ביצירות של הבמאי הזה הרבה יותר, כולל לא מעט דברים לאהוב.

מבין שני סרטי הבמאי אשר משתתפים השנה בפטסיבל, אני מעדיף את הסרט הזה על פי ״אתה ושלך״. כמו רבים מסרטיו של הבמאי, גם ״על החוף, בלילה, לבד״ עוסק במשקעים אשר הותירה פרשת אוהבים מן העבר. הסרט כולו הוא סוג של מבט נוסטלגי כלפי אירועים אשר אינם נראים בו, או אפילו מתוארים בו, אף כי כולם מדברים על השלכותיהם. במרכז העלילה נמצאת יונג-הי, שחקנית קוריאנית מפורסמת שניהלה רומן עם במאי נשוי ואב לילד. בחלק הראשון, הקצר יותר של הסרט, היא יוצאת לעיר בגרמניה ומנסה להסתגל לחיים בתרבות זרה, תוך שיחות עם אישה מעט מבוגרת ממנה ורצון להכיר את הסביבה החדשה. נושא הקשר בין תרבויות שונות עולה לא מעט בסרטי הבמאי, כאשר העימותים אצלו הם תמיד קטנים ומבוססים בעיקר על הרצון לתקשר. החלק הארוך יותר של הסרט עוסק בביקור של הגיבורה בעיירת חוף בקוריאה, לאחר שנים של מגורים מחוץ למדינה. בביקור זה היא פוגשת לא מעט מכרים מן העבר ומנהלת עימם שיחות ארוכות, אשר יכולת להוביל לרומן חדש (יש כמה וכמה אופציות) וגם לחזרה לעבודה.

הבמאי מצלם את סרטיו בלי תסריט גמור וזה ניכר מדי פעם בסוג השיחה, אבל הוא יודע איזה חומרים עובדים טוב עבורו. הוא תמיד דן גם בשתייה לשוכרה ובתהליך דינמי של יצירה, בין היתר. בסרט זה הדבר בה לידי ביטוי בשתי סצנות של ארוחה משותפת ורבת אלכוהול, בה הדמות הראשית נחשפת בהתנהגות קיצונית אשר נראית לא אמינה, אבל מתאימה לאופי הייחודי של סרטי הונג סאנג-סו, ומשלבת היטב לאורך כל הסרט בין המבוכה בכל אינטרקציה חברתית לרצון להתקרב או ללמוד את העמדה של הפרנטר או הפרטנרים לשיחה. בשיחה השנייה יש גם דיון ארס-פואטי אשר בו מצוינות חלק מן הטענות כלפי הקולנוע של הונג סאנג-סו, בלי ניסיון חד-משמעי להצדיק אותן, פרט לכך שהגיבורים לא יכולים שלא לעשות סרט על רומן מפוספס מן העבר שלהם, ולא יכולים שלא לעשות זאת מבלי לדעת מראש כיצד בדיוק ייראה הסרט. יותר מאשר ברגעים של ריבים או חיזורים אגרסיביים, זוהי הנקודה בה הסרט נחשף – יש בו ניסיון יפה לנסות לשוב וללכוד דימוי בודד, סוג של זיכרון רדוף מן העבר אשר שב ומופיע בצורות שונות במהלך הסרט, בעיקר בחלקו האחרון.

הקרנות נוספות:
שלישי 18.07.17 | 22:00 | לב סמדר
חמישי 20.07.17 | 12:45 | סינמטק 3