"המומיה" (2017), סקירה

אם אתם קוראים את זה או שראיתם את "המומיה" (The Mummy) ואתם כועסים, או שלא ראיתם אותו ואתם בכל מקרה כועסים. זה מובן. יש בסרט היומרני של אולפני יוניברסל המון אלמנטים בעייתיים, וכולם יחד מתחברים לכדי "מה הם חשבו לעצמם מי אישר את זה למה זה לא עבר עריכת תסריט וצילומים מחדש תוציאו את טום קרוז מהפריים למי אכפת שהוא נופל ממטוס".
זה נכון, "המומיה" הוא סרט לא טוב, אני לרגע לא הולכת לנסות לטעון אחרת. הוא עומד כרגע על ציון של 34 מתוך 100 באתר הביקורות metacritic, ועומד על 16% בלבד ב-Rotten Tomatoes לפי חוות דעת המבקרים, ועל 44% לפי דעת הצופים. אבל, אני כן חושבת, בזהירות, שהוא לא כזה נורא, או שהוא לפחות לא מעיד בהכרח על קבירת היקום הקולנועי שיוניברסל מנסים להרים. יש לו נסיבות מקלות ומצד שני גם נסיבות מחמירות, רק שבמקרה שלו מדובר למעשה באותה הסיבה.

מה שגורם לבעייתיות ב"המומיה" להדהד כגדולות אפילו, יותר הוא העובדה שהוא אמור להיות סרט שפותח לנו צוהר קולנועי ליקום חדש. הוא אמור להיות יריית פתיחה ליקום המפלצות הקולנועי של יוניברסל – "the Dark Universe". זו למעשה יריית פתיחה שנייה, אחרי "דרקולה – ההתחלה" הכושל מ-2014. הפעם הרעש התקשורתי גדול יותר כי בין היתר הכוכבים והציפיות נראו גדולים יותר וכי יוניברסל שחררו דיווחים על ליהוקים לסרטים הבאים – כך שיהיה קשה הרבה יותר לגרום לנו כצופים לשכוח מ"המומיה". ככזה, המון תלוי בו, וכל טעות ופאשלה נבחנות פי כמה ידי עיניים שחיכו לא רק לסרט הזה, אלא כבר נכוו פעם אחת, יכולות להשוות אותו לסרטי המומיה של שנות ה-90 וגם חושבות על הסרטים הבאים. זו גם הסיבה שלדעתי אפשר להיות מעט (רק טיפ טיפונת, אני נשבעת) סלחניים כלפיו. יודעים מה, אם לא כלפיו, אז לפחות כלפי היקום הקולנועי שהוא מבשר על בואו. סרט ראשון חלש לא אומר שכל הסרטים שיבואו יהיו איומים.

אז מה קורה בו, בסרט שביים אלכס קורצמן לפי תסריט של מלא אנשים: דיוויד קואפ הוותיק ("פארק היורה" ועוד רבים אחרים), כריסטופר מקווארי ("החשוד המיידי" וכל מיני סרטים עם טום קרוז) ודילן קוסמן בשיתוף ג'ון ספייטס, ג'ני לומט וקורצמן עצמו (השלושה האלו חתומים על screen story)? בחור שחצן, חצוף ואופרטוניסט בשם ניק (טום קרוז) מגלה יחד עם חברו להרפתקאות החומריות כריס (ג'ייק ג'והנסון) מה שהם משערים שהוא קבר מצרי ענק בעיראק, שבה לא אמור להיות קבר מצרי ענק. באדיבות הארכיאולוגית ג'ני (אנאבל וואליס) שהחיפוש אחר הקבר הוא בכלל עבודת מחקר קשה שלה, וניק הגיע אליו בזכות מפה שגנב ממנה אחרי סטוץ לוהט, או כך הוא מתאר, מתברר שהקבר הזה הוא מעין כלא, מה שאומר שהמומיה שבו היא חתיכת טיפוס. במקביל מתגלה בפתיחת הסרט קבר אבירים בלונדון ודוקטור איקוני מאוד מסוים (בגילום ראסל קרואו) מתעניין בממצאים של הקבר, ובמשמעויות שלהם לחקר הרוע.

מפה לשם, התרסקות מטוס אחת אחר כך, מתברר שניק והמומיה מחוברים. מבחינתה הוא זה ששחרר אותה, וכמו גוזל עצבני שבקע הרגע מהביצה היא התקבעה עליו. וזה לא דבר טוב כשמומיה שהיא למעשה גופתה החנוטה של הנסיכה העתיקה אמונט (סופיה בוטלה, שכבר גילמה את ג'יילה, דמות אחרת עם המון איפור שחור לבן על הפנים ב"סטארטרק אל האינסוף") רוצה שתצטרף אליה למלוך על העולם. מתברר שהייתה סיבה טובה לכך שאמונט נחנטה בעודה בחיים. זו הייתה הדרך היחידה לעצור את תאוות השלטון המאוד אלימה שלה, רגע לפני שהיא זימנה את אל המוות להתגשם בתוך גופה של גבר נאה. אבל עכשיו היא חוזרת, מורידה פרטי לבוש ככל שהיא מתחזקת על ידי שאיבת החיים מכל מיני עוברי אורח שהופכים לצבא קטן של זומבים. לאמונט יש שתי מטרות – להשתלט על העולם בסערת חול, ולכבוש את טום קרוז, סליחה, ניק. בדרך ניק מגיע יחד עם ג'ני הארכאולוגית למרכז לחקר הרוע או איך שהם לא קוראים לעצמם (ולא, השם הוא לא "ליגה של ג'נטלמנים יוצאי דופן") שם הוא מקבל נאום יהיר מהדוקטור, אנחנו מקבלים מה שאמור להיות הצצה מבלבלת לכיוון אליו העולם האפל של יוניברסל הולך. זו רק פאוזה דרמטית בסרט שעיקרו לא ממש המומיה, אלא ניק והפיכתו מבחור מעיק וקצת מצחיק – לגיבור שאמור להיות מיסתורי ואפל. כל היתר מרגישים קצת כמו קישוטים.

דיווח באתר variety טוען שקרוז אכן היה מעורב מאוד בהפקה, עם עורך ותסריטאים מטעמו. התוצאה היא ביקורות קטלניות וקופה מוצלחת מעבר לים, אך כושלת במגרש האמריקאי הביתי. קל מאוד להפנות אצבע מאשימה לקרוז. אבל, למרות שמי שהסכימו להתראיין על כך אומרים שהוא בהחלט עסק במיקרו מנג'מנט במהלך הצילומים והיה נוכח בכל שלב ושלב, יש מי שטוענים שטוב שכך עשה עם במאי שעד כה בעיקר הפיק ולכן לא ממש מנוסה. האמת כנראה נמצאת אי שם באמצע.
בינתיים "וונדר וומן" משאירה ל"המומיה" המון אבק, בזמן שהיא קוטפת גם את ההצלחה הקופתית וגם את חיבת המבקרים. יש משהו נחמד מאוד בידיעה שסרט עם גיבורה במרכזו ואישה שביימה עוקף את מפגן השרירים של קרוז. אבל אם כבר להתייחס לייצוגים גבריים ונשיים, המומיה עצמה אמנם לא לובשת יותר מדי, אבל באופן יחסי היא נבלית די מעניינת, כזו שברמה מסוימת אפשר אפילו להזדהות איתה. נעשתה כאן בחירה להפוך מגדרית את המומיה מ-1932, ובמקום גבר שחזר מהמתים ומחפש את אהובתו מהעבר, לתת לה סיפור רקע קצת פחות נאיבי ויותר עדכני. מדובר בנסיכה שתאוות השלטון העבירה אותה על דעתה וגרמה לה לעשות דברים איומים ולזמן כוח מרושע ובל יתואר שישכון בגופה, אבל העונש שקיבלה היה נוראי גם הוא והוביל למוות בייסורים. מבחינתה, היא מציעה לניק משהו שאף אחד ואף אחת לא יוכלו להעניק לו – חיי נצח לצידה כאל, ושליטה בעולם. היא רוצה שותף לא רק מתוך עניין רומנטי, אלא כדרך להעניק גילום אנושי לאל רב עוצמה. היא רודפת את ניק ומנסה להפנט, להיכנס לו לראש, והכוח והחושניות שלה כן נראים מפתים. אולי אם היו מתרכזים קצת יותר בה, מספרים סיפור הדרגתי יותר של החזרה שלה מעולם המתים וצבירת כוח מחודש, או נותנים לניק לשקול ברצינות את הגורל שהיא מזמנת לו – היינו מקבלים סרט טוב יותר.

במקום, יש המון פוקוס על ניק, ואיך כל דבר שמתרחש בסרט משפיע ספציפית עליו וקשור אליו. אבל הדמות שלו, שנראית כמו "משימה בלתי אפשרית 452 – עם שדים", לא אמינה, לא מספיק מעניינת ולא מכניסה אותנו כמו שצריך לסיפור. עם כל הכבוד לנתונים של טום קרוז (ויש כבוד, הוא נראה מצוין), מדובר בשחקן בן 54 שמגלם דמות שאמורה להיות צעירה מגילו הביולוגי בעשרים שנה בערך. ניק אמור להיות צעיר הרפתקן, אבל הוא לא עובר ככזה, והיה יכול להיות יותר משכנע אם הוא היה מגלם דמות מבוגרת יותר, ולו בכמה שנים, או עם קצת יותר ניסיון חיים – כזו שחושבת שראתה כבר הכל והמומיה באמת תפתיע אותה.
בזמן שמסע הייסורים והגילוי העצמי של ניק משתלט, הוא כן מותיר לנו כמה סצנות אקשן חביבות והרבה מכות. הן לא הגיוניות יותר מדי, כי המומיה מהירה מאוד בחלק מהמקרים ומחסלת אנשים בנשיקה ובזריזות, אבל אז לפתע לוקחת את הזמן ומתמהמהת כשזה נוגע לג'ני, אבל הן כן מבדרות ומתובלות בהומור. כשניק חושב שהוא מצליח לברוח אבל הולך בדיוק בכיוון שהמומיה רוצה שילך הכוח שלה מרגיש מוחשי יותר. אפילו מאיים לפרקים. זה לא מספיק כדי להציל את הסרט, אבל מרים אותו מעט.

אחת הנקודות הכי מבטיחות ואז מאכזבות היא הדמות של ראסל קרואו (לא מדובר בספוילר, כי זו אינפורמציה די ידועה, אבל אם אתם ממש לא מעוניינים לגלות כלום על הסיפור, אתם מוזמנים לקפוץ הישר לפסקה הבאה): מדובר בשחקן טוב, והדמות שלו מתחילה בצורה מסקרנת, במיוחד כשלא מייד מסבירים לנו במי מדובר. אבל חברת המחקר שלו וכל המונולוג על הרוע בתור מחלה שיש למצוא לה תרופות וחיסונים שובר את ההתפתחות העלילתית של הסרט. נראה שבשם הדחיפות להכין את הקרקע ליקום קולנועי חדש, הכניסו כאן יותר מדי רגעים שלא מתחברים לסיפור קוהרנטי אחד. יכלו לשמור את החשיפה של הדמות הזו לסוף, כטיזר להמשך ולא כציר מרכזי באמצע הסרט. בנוסף, ברגע שמראים לנו את ההיפוך של ג'ייקל למר הייד הנורא, השינוי לא מספיק מהותי. קצת גוון עור בחילתי ונטייה קלילה לאלימות ממש לא מספקים בהקשר הזה. הייד הולך מכות עם ניק (כן, גם הוא מתעניין בו, כי ניק הוא השמש שסביבה שולטת אפלה קולנועית) אבל הוא נשמע יותר הגיוני מדוקטור ג'ייקיל, די מתאמץ ולא מייצר מעבר קיצוני באמת.

אין ספק שדחפו בסרט קשקושי אקספוזיציה לטובת הסרטים הבאים שרק מחלישים אותו. והעלילה שלו מבולבלת ומרסנת את "המומיה" דווקא בשלב שבו היא נהיית מעניינת, רק כדי לשחרר אותה אחר כך שוב במעין מבנה שהורס את הבנייה לקראת שיא ומתיש אותנו כצופים. אבל, אם בוחנים את הסרט הזה כבידור קיצי שעומד בפני עצמו, הוא חולף בקלילות, מספק קצת הרס ומכות ודי נחמד לצחוק עליו, אם לא איתו. כנראה שהיה הרבה יותר קל לסלוח לו אם הוא לא היה מחזיק על כתפיו קצת בעל כורחו את ההבטחה לסדרת סרטים שלמה. המשקל הזה באופן שבו הוכנס לסרט על כל צעד ושעל פשוט כבד עליו, ומפריע.

אפשר לקוות שיוניברסל למדו את הלקח וייתנו יותר פוקוס על המפלצות והסיפור שלהן בסרטים הבאים. קשה עדיין לדעת מה יהיה, כי ביל קונדון (שניים מסרטי "דמדומים" וגם "היפה והחיה" החדש) הולך לביים את הסרט השני ביקום הקולנועי המפלצתי, ואם כבר בציפיות עסקינן, מדובר בעיבוד מחודש ל"כלתו של פרנקנשטיין", כאשר אנג'לינה ג'ולי אולי (זה עדיין בגדר שמועות על משא ומתן) תגלם את הגברת עם חזיזי הברק הלבנים בשיער. עוד ליהוקים הם של חוויאר בארדם וג'וני דפ, דפ כאדם הבלתי נראה (ואם ללמוד מ"שודדי הקאריביים" שהפכו להיות "הסיפור שלא נגמר על ג'ק ספארו", מי ייתן ונראה כמה שפחות ממנו) ובארדם כמפלצת של ד"ר פרנקנשטיין. אישית אני בוחרת לתת ליקום הזה עוד צ'אנס, או לפחות לא להספיד אותו אחרי סרט אחד. גם אם החששות מובנים – כל האפשרויות המפחידות עדיין פתוחות.