פסטיבל קולנוע דרום 2017 – "אווה" (סרט הפתיחה)

השבוע מתקיים בעיר שדרות ובסביבתה הפסטיבל העמוס (והחינמי) פסטיבל קולנוע דרום. השנה, הכתיבה על הפסטיבל בבלוג זה צריכה להיות מלווה בסוג של גילוי נאות שכן מי שמנהל את המסגרת של הקולנוע הישראלי-עלילתי הוא לא אחר מאשר אור סיגולי, אחד ממייסדי הבלוג והכותבים הקבועים. הדבר נוגע גם לסרט הפתיחה של הפסטיבל, ״אווה״ של הבמאי חיים טבקמן (״עיניים פקוחות״), הסרט בו אדון בפוסט זה שהוא הרבה יותר ניתוח חלקי של מחשבות ראשונות לאחר צפייה בסרט העמוס הזה, מאשר ביקורת. אף כי מדובר בטקסט לא קצר, אני חושב שהוא מתייחס רק לחלק קטן מהיבטי היצירה.

לא תמיד כאשר סרט נקרא על שם דמות, מדובר בדמות הראשית הסרט. לעתים מדובר בדמות אשר מהווה סוג של חידה או צל עבור גיבור או גיבורי הסרט. זהו גם המקרה לגבי סרטו של טבקמן, אשר אמנם קרוי על שם הדמות הנשית אווה, אך למעשה הוא דן יותר בדמות הגברית, או אפילו בעימות של שני מודלים שונים של גבריות – הישראלי הצבר הבטוח בעצמו מול היהודי הגלותי המובס.

עצם השם אווה מרמז על קשר לשני סוגי הדמויות. השם אווה משדר צפון אירופה, כלומר ארצות המקור שהיהודים האשכנזים הותירו מאוחר. אך זהו גם שם אשר קשור לאדמה שכן הוא למעשה גרסה של השם חוה, האישה הראשונה, עליה הגברים בסרט לא רק נאבקים, אלא גם מנסים להשליך את האישיות שלהם. בשם חוה יש משהו שקשור להתחלה ולכן גם לחיבור לטבע, אשר בא באופן יותר טבעי לצבר בן המושב, מי שגדל לתוך עבודת אדמה. חוה גם קשורה לפיתוי ולהובלה לחטא והסרט דואג לכך שהתפוח יהיה מוטיב חוזר בסרט, כולל בהקשר המיני. יש רגעים בסרט בהם נדמה כי האישיות של אווה נמחקה או נחלשה, אבל המיניות שלה נותרת דומיננטית בסצנות רבות, החל מסצנות מין של ממש וכלה בסצנות בהן היא לא נוכחת פיזית, אבל הזיכרון שלה או הצפייה לבואה מרחף על הגבר או הגברים הנוכחים בסצנה.

השוט הראשון בסרט בורא את אווה, בגילומה של אפרת בן צור, כדמות בעלת יכולת מתית כזו. הוא מציג אותה לא רק כאישה נחשקת, אלא גם כסוג של מיתוס. אווה נראית יושבת על גדר עץ בעוד המצלמה מתקרבת אליה באטיות. הישיבה על הגדר ותנועות המצלמה אשר מתחילה לנסות להקיף את הדמות הנשית מהווה הדהוד לפתיחת הסרט ״המראה״ של אנדרי טרקובסקי באופן אשר אינו יכול להיות מקרי. אבל במקום הנוף הרוסי הירוק של טרקובסקי אנו מקבלים קוצים חומים – שילוב של תרבות מזרח אירופאית עם החום והדקירות של ארץ ישראל. סצנת הפתיחה ממלאת גם מספר פונקציות נוספות, כאשר אנו מתחילים לשמוע את קולו של יואל (אבי קושניר), מחזר אחר הדמות הנשית בתור אישה זרה אשר הגיעה לשטח החקלאי שלו. הקהל מניח כי הוא מביט עליה מן המקום אשר  בו ניצבת המצלמה, שכאמור מתקרבת אל הדמות המצולמת. אך השוט נמשך ודמותו של יואל מופיעה מצידה השני של אווה, באופן אשר מאלץ על הקהל לחשוב מחדש על הדרך בה הוא הגדיר את המתרחש בשוט.

זו לא הדרך היחידה בה הפתיחה מאלצת את הקהל לפרש מחדש את ההנחות עימם הוא יצא, שכן עד סוף הסצנה, מה שנראה תחילה כחיזור רומנטי הופך לחיזור בוטה עד לנקודה בה מבינים כי השניים למעשה מכירים מזה זמן רב. בסיום הדברים אווה אומרת ליואל "אתה רוצה הביתה" – כאשר הכוונה היא לבית המשותף שלהם, לכאורה הבית שלו. מה שראינו בפתיחה היה סוג של משחק תפקידים, אולי מתוך רצון של הגיבורים לחזור לאידאל רומנטי אשר היה קיים בעברם. בשלב העמדת הפנים, שואל הבעל את אשתו מהיכן היא, והיא אומרת מהצפון, רחוק מאוד. סביר להניח כי הבעל מפרש את זה כצפון הארץ, רחוק מכפר סירקין במרכז בו מתרחשת העלילה. אבל למעשה היא עונה תשובה ישירה לגבי משהו שיואל יודע כל הזמן אבל אף פעם לא קולט במלואו – אשתו אינה ישראלית, אלא אישה שבאה מפולין הצפונית. חלק מן האישיות שלה נשאר שם, גם בגלל מה שחוותה במהלך השואה וגם בגלל מה שחוותה לפניה, בשנים אשר האישיות שלה התעצבה.

כותרת הפתיחה מבשרות לא רק על מיקום הסרט בכפר סירקין, ישוב אשר נמצא קרוב למרכז הארץ אבל הוא כפרי ומנותק מן המרכז באופיו, אלא גם על שנת 1972 כשנת ההתרחשות. שנה אחת לפני מלחמת יום הכיפורים, כלומר שנה שבה הציבור היה בטוח בעוצמה של ישראל, רגע לפני המפלה החלקית. יואל הוא במידה רבה דמות אשר מייצגת את ילידי הארץ כולם. ראשית, בכך שהם אומנם קולטים את ניצולי השואה (כמו אווה) אבל לא באמת מסוגלים, או אפילו מנסים, להבין אותם. שנית, הסרט עוסק באיבוד השליטה של יואל. לאו דווקא השליטה באשתו או על הסדר בחייו, אלא השליטה שלו על הדרך בה הוא רואה את העולם, ודרך זו סופגת בסרט מספר מהלומות. השנה בה הסרט מתחרש היא אמנם 1972, אבל הסערות הדרמטיות בו מתרחשות בתקופות קדומות יותר ולמעשה יואל נעשה מודע אליהן רק עכשיו. לא מדובר רק בתפניות ושינויי גורל אשר קרו במהלך מלחמת העולם השנייה וקצת אחריה, אלא גם בסערה דרמטית אשר יצרה בעיה אתית שהתרחשה במחצית השנייה של שנות החמישים (כנראה) – סערה אשר יואל נאלץ לבין ולפרש אותה מחדש מספר פעמים, כאשר לרוב הוא מצוי כמה צעדים אחרי קהל הצופים בהבנת המציאות.

המהלך המרכזי בסרט הוא המפגש בין יואל לבין אמיל (גיל פרנק), ניצול שואה אשר יואל מבין כי הוא חי בדירה השייכת לו. לא במקרה השמות של שני הגיבורים מורכבים מאותיות דומות, אף על פי לכאורה אין שונים מהם. אמיל הוא סוג של התת-מודע של החברה, גם בשל הקושי לדבר על מה שעבר בשואה (בדומה לאווה) וגם בגלל שהוא גר ופועל במקום שהוא רחוק במראה שלו מחזון ההגשמה הציונית: דירה צנועה בשיכון זול וחסר ייחוד, בתוך עיר או עיירה אשר שמה לא נאמר בסרט ודומה כי אין לה חשיבות. בעוד יואל לכאורה פרש מעבודתו אבל בכל זאת יש לו כסף, אמיל עובד ברתכות ובתיקון מנועים ועושה רושם כי הוא נותר ללא ממון. לכאורה, אווה היא החוט אשר מחבר בין שני הגברים אשר נאבקים עליה ואוהבים אותה, אבל עבור כל אחד מהם אווה היא יישות אחרת: יואל מטפל באווה בעוד אווה מטפלת באמיל, בעיקר נפשית.

בעוד אווה הצליחה לאמץ מראית של הסתגלות בארץ, לפחות מבחינה חיצונית, בפנים היא עדיין לא שייכת לשום מקום ולמעשה מאבדת כל לכידות (סובלת מבעיה בקרישת הדם). לעומתה, אמיל הוא זה אשר כלל לא הסתגל ודומה כי הוא אינו מאשים איש במצבו, משקיף מרחוק על מה שנתפס כישראלי הייצוגי והנערץ. דומה כי אמיל נראה כנוע בכל מפגש מול יואל, אולם יואל אינו יכול לברוח מן הנוכחות של אמיל. המיזנסצנה בוראת את שני הגברים כאיום תמידי זה על זה, כאשר הם פולשים זה למרחב של זה במגוון רחב של דרכים. בסופו של דבר עליהם למצאו דרך לחיות ביחד, אבל במקום ששיתוף הפעולה הזה יבשר איחוד, הוא מבשר רק פירוק נוסף של ההגדרה של כל הדמויות והבנת העולם שלהן. הצבר אינו שותפו של היהודי הגלותי או המשך דרכו, גם אם קרבת הזהות ביניהם היא גדולה כמו במקרה של גיבורי הסרט.

לכאורה, מה שמחבר נרטיבית בין יואל ואמיל, מלבד הקשר עם אווה הוא הצורך בתיקון אופנוע ישן. בשנות הארבעים הוא היה קשור לגבריות הקשוחה של יואל – עליו התחיל עם בחורות ונע ברחבי הארץ. כיום, הסמל הגברי הזה חלוד והרוס לחלוטין ולמרות מאמצי התיקון, מסתבר כי צריך להחליף פחות או יותר את כל חלקיו. האופנוע גם מסמל היבט נוסף בדמות של יואל – הוא גנב אותו מחייל בריטי, משמש הוא אינו בדיוק שלו, אולי כמו רוב הדברים אשר יואל מגדיר כשייכים לו או לביתו – יש היסטוריה שלמה אשר הוא אינו מודע לה או מסרב להבין אותה. יואל הוא במידה רבה בלש כושל אשר מנסה בכוח להאחז בתפיסות קדומות, הרבה אחרי שכל יתר הנוכחים מבינים יותר טוב את המצב גם אם אין להם את כל הנתונים שיש לו.

בראשית הסרט יואל אומר לאווה כי הוא אינו יודע איפה נמצא המפתח למחסן. היא אומרת לו כי הוא נמצא בצרור המפתחות אשר ברשותו. למעשה, הצרור הזה כולל גם מפתחות אחרים לפתרונות בעלילת הסרט (אשר כאמור התפניות העיקריות בה התרחשו טרם מה שמוצג על המסך), אבל יואל לא יודע להשתמש בכלים אשר עומדים לרשותו, בין היתר מפני שהוא מנסה להיאחז בחזון של עצמו כייצוג של גבריות מוצלחת. במידה רבה, כך גם רואה אותו החברה. אבל הגבריות הזו לא תהיה שלמה בלי שתכיר את כל הצדדים שלה, ואותו הדבר נכון לגבי ישראל. היחס של יואל כלפי אמיל מלווה לא פעם בהאשמת הקורבן לגבי השואה, האשמה כיום ניתן לקרוא אותה כמעין האשמה היסטורית כלפי היחס של הישוב הישן בארץ כלפי ניצולי השואה.

התסריט, אשר טבקמן חתום עליו בשיתוף עם עמית רון, כולל עוד כמות רבה מאוד של סמלים ומטאפורות. הדבר יוצר סוג של דוחק כאשר כל מילה או חפץ אשר מופיע בפריים מקבלים מספר משמעויות והקבלות לחפצים אחרים. בכך, הסרט מותיר רושם לא ריאליסטי כאשר הוא מזמין את הקהל להוסיף ולפענח אותו שוב ושוב, תוך הצבה של משמעויות סותרת לפעמים ובמידה מסוימת במחיר של החלשת הפן הרגשי בסיפור, אם כי הסרט עובד גם על אלמנטים מלודרמטיים.

מבחינה סגנונית, ״אווה״ נע בין מספר סוגים של עשייה. ההשראה מן הקולנוע הפיוטי נוסח טרקובסקי ניכרת במספר רגעים נוספים פרט לסצנה הפותחת, אבל בחלקים אחרים היא נעדרת. לפרקים, קצב התדמות העלילה הוא איטי ומינימליסטי ולעתים הוא נע במהירות. יש בסרט גם לפחות שני רגעים שהם קומיים בצורה כמעט פרועה, אם כי גם בהם הסרט מנסה לשקף סוג של תודעה רדופה של הדמויות, אשר מבינות שהן לכודות במציאות בלתי אפשרית אבל לא תמיד מבינות למה. יש בסרט גם שלושה סוגים שונים מאוד של מוזיקה, אשר נכתבה בידי שלושה מלחינים, שניים מהם משתתפים בו. לא תמיד הערבוב הזה עובד לזכות היצירה, אבל הוא כן מייצר בסופו של דבר תחושה שממנה עולה כאב. זהו סרט על אנשים אשר רוצים לעזור ולהציל זה את זה, אבל למרות חיים ארוכים של קירבה הם לא ממש יכולים לחלוק את אותו עולם, כי הם מסתכלים על הדברים בצורה שונה מאוד מן הבסיס.