פסטיבל קאן 2017 – דיווח ראשון: ״Ismael's Ghosts״, ״Loveless״, ״Wonderstruck״, ״Okja״

המהדורה ה-70 של פסטיבל קאן הבטיחה להיות חגיגית במיוחד, ואם לשפוט על פי שלושת הימים הראשונים היא בהחלט מקיימת, בכל מיני תחומים. יש כמה וכמה חידושים השנה, עליהם אדווח בפתיחות של הפוסטים הבאים, אז כאן אספר רק על התגבור הלגמרי מוגזם באבטחה. הפאלה דה פסטיבל, המבנה המפלצתי בגודלו שמאכלס את רוב הפעילות במהלך השבועיים החגיגיים, הפך השנה לשדה תעופה. קודם כל, ישנה שליטה מוגברת במרחב האווירי, כולל מערכת אנטי-רחפנים. שנית, בכל פעם שתרצו להיכנס או לצאת מן המתחם/האולם, תצטרכו לעבור בגלאי מתכות. אני לא מאשים חלילה את הפסטיבל בפאניקה הקיימת בצרפת כולה, וכשניסיתי להתלונן על כך באוזניי בני לאומים אחרים יצאתי עוד ישראלי שרגיל מדי לחיות תחת טרור ולא מבין על מה המהומה. אבל נדמה שלא רק עובדי הפסטיבל המסורים לא ממש התרגלו לסידורים החדשים (ראיתי מישהי עוברת עם תיק דרך הגלאי, שכמובן ציפצף), אלא גם לקהל. למה זה קשה להוציא את הטלפון או הארנק מהכיס לפני שעוברים, זאת לא אבין.

בין התורים לסרטים החלטתי לנסות לפקוד השנה גם מסיבות ואירועים חברתיים, כיוון שאני חש יותר בנוח מבחינת התמצאות השנה (בניגוד לשנתיים הקודמות). זה נראה כאילו המסיבות שילשו את עצמן לכבוד יום ההולדת העגול של קאן, כמו למשל הקוקטייל בתמונה לעיל שהתקיים בביתן האמריקאי, אליו התפלחתי כמובן (האמריקאים הם היחידים שעולה כסף להיכנס לביתן שלהם, ועכשיו הבנתי למה – אחלה קייטרינג!). מלבד תמונות שצילמתי שיצורפו לפוסט כמעין יומן, אני שוקל לייסד איזו פינת פרגון בסוף כל פוסט, אבל זה יקרה רק מהבא כנראה. בזה הנוכחי תמצאו רק ארבעה סרטים שנכחתי בהקרנות הראשונות שלהן, עוד מנהג שאנסה לאמץ מעתה. שניים מהם הולכים לקחת פרסים להערכתי, והשלישי נכנס הישר לרשימת האהובים עליי בכל הזמנים (כן, עד כדי כך). אבל הסרט הראשון שראיתי היה דווקא סוג של נפילה.

Les Fantômes d'Ismaël
הרוחות של איסמאל (ישמעאל)

Credit : Jean-Claude Lother-Why Not Productions

מה יותר מתאים לפתוח את פסטיבל קאן, מאשר סרט צרפתי ואולטרה-רפלקסיבי על במאי קולנוע המסתבך במשולש אהבים בין זוגתו הנוכחית לאקסית ששבה מן המתים? התשובה היא ״סרט לא גרוע״, מה שאני לא בטוח שאפשר לומר על ״הרוחות של איסמאל״ (הגרסה הצרפתית של ישמעאל, אז נצמדתי לתעתיק). אולי בעצם חבל ולא יאה לצמצם את סרטו של ארנו דפלשן לחוויה חיובית או שלילית, מפני שהוא קודם כל מאוד תמוה, לפחות עבורי. אולי מעריצי הבמאי יהנו מההדים ליצירותיו הקודמות (גם אם היה נדמה לי שרק ברמת שמות הדמויות), וייתכן שדוברי צרפתית הבינו דברים שאני לא (כך על פי התגובות תוך כדי ההקרנה עצמה). אבל בעיניי לא שווה לדבר על כל המטא-קולנוע עם הסרט לא עובד ברמה הבסיסית ביותר, או אפילו סתם נאמן לעצמו.

בהתחלה חשבתי שטעיתי באולם, משום שהפתיחה לקוחה מתוך עולם סרטי הריגול – אנשים ממהרים במסדרונות, חיתוכי עריכה חדים, פסקול מודגש, וקו עלילה בו כולם מחפשים דמות בשם דדלוס, לכאורה דיפלומט אבל כנראה סוכן חשאי. דדלוס מגיע לבסוף, בדמותו של לואי גארל, ואז מתגלה שהכל רק יצירת דמיונו של גיבור הסרט האמיתי, איסמאל (מתייה אמלריק). הרוחות שלו, אלה מהכותרת, הן דדלוס, בבואה של אחיו המנוח שעל סיפורו מבוסס הסרט בתוך הסרט, וגם מי שתיצור את מירב הברדק העלילתי – אשתו לשעבר, קרלוטה (מריון קוטיאר). לפני 21 שנים היא נעלמה, ומאז הוכרזה כמתה, אבל בעוד איסמאל מצוי בבית הקיט שלו ושל זוגתו הנוכחית, אסטרופיזיקאית בשם (שרלוט גינסבורג), קרלוטה שבה ומופיעה לפתע. הגעתה משבשת לא רק את דעתם של איסמעל וסילבי, אלא גם את צילומי סרט הריגול המתוכננים, שמתקיימים בינתיים רק בתוך ראשו של הבמאי. יש גם קו עלילה הנוגע לאביה של קרלוטה, עדיין שבור מהסתלקותה רבת השנים. אך כמו כל הסרט, גם הוא מקוטע וחסר תכלית.

בכל פעם שחשבתי כי הצלחתי לאחוז באיזה בדל של עניין או רעיון אפוי למחצה שנזרק על המסך, הסרט התנער ממנו כמו שור שמנסה להסיר מעליו רוכב רודיאו. היחסים של איסמעל ושתי נשותיו מוצגים בכמה זמנים שונים, ואליהם נשפך מדי פעם סרט הריגול שאי אפשר להרכיב ממנו עלילה שלמה או אפילו קוהרנטית. וזה לא שמצאתי שום קשר אמיתי בינו ובין העלילה הראשית, לא תמטית ולא התרחשותית. הסיבה שחיפשתי הייתה התעקשות כמעט פטישיסטית של דפלשן לצלם את דמויותיו הרבה פעמים דרך השתקפויות במראות וזגוגיות, או כלואות מאחורי חלון. אבל חוץ מהפירוש הברור מאליו ואיזו הילה אמנותית, בחיי שלא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. לא בבחירה הזאת ולא בשום החלטה אמנותית או סיפורית בסרט. זה כאילו הבמאי פשוט הקיא על המסך את כל חרדותיו – עשיית סרטים בלי חשק, בנות זוג קנאיות בהווה ונקמניות בעבר, סודות משפחתיים שרודפים ועוד – ופשוט קיווה לטוב. אולי ההיגיון הפנימי של הסרט נשאר על רצפת חדר העריכה, יחד עם עוד קו עלילה שלם בן כ-20 שצולמו, אגב, בתל אביב.

מה שכן, כבר בסרט הפתיחה היה ניתן לראות את שני המוטיבים החוזרים בכמעט כל היצירות שהוקרנו בימים הראשונים של הפסטיבל – עירום נשי פרונטלי, ותרנגולות (לא באותו פריים). אולי אחת מן התמונות הללו היא שסייעה לסרט להיבחר למשבצת היוקרתית? או שזה מעין ניסיון להתעלות על המבוכה שגרם ״גרייס ממונקו״ לפני מספר שנים? כך או אחרת ולמזלם הרב של כולנו, סרט הפתיחה ממש לא העיד על מה שעומד לבוא. אם כבר, אז להיפך – רצף כזה של סרטים מעולים או לכל הפחות מעניינים אני לא זוכר שהיה לי כבר הרבה זמן.

Loveless
סלידה / נטולי אהבה

השוני בין הסרט הפותח, שראיתי בבוקר, לסרט הראשון בתחרות שתפסתי אחרי רדת החשכה, היה באמת הבדל של יום ולילה. בתוך שתי תמונות מן הפתיחה כבר אפשר היה להכתיר את סרטו החדש של אנדריי זביאגינצב כזוכה באחד הפרסים, וזאת למרות שהפסטיבל בקושי התחיל. אבל אפילו כשהבמאי הרוסי רק מצלם עץ מושלג משתקף באגם עכור, אפשר לכתוב על כך תזה שלמה. מלבד הרגעה מיידית שהכל יהיה בסדר והפסטיבל הזה עומד להיות נהדר, רצף תמונות הפרולוג האווירתי הבהיר עוד מספר דברים. ראשית, מדובר בהחלט ביצירה-אחות ל״לוויתן״, סרטו הקודם והרביעי בסך הכל של הבמאי, או אפילו במעין חלק שני בטרילוגיה חדשה (שלושת סרטיו הראשונים, ״השיבה״, ״הגירוש״ ו״ילנה״ מהווים טרילוגיה נושאית בפני עצמם). כמו בסרטו הקודם, הפתיחה מכניסה מיד לאווירה ברצף של שוטים רבי-עוצמה ועזי מבע, גם אם לכאורה לא קורה בהם דבר והם מתפקדים רק כמעין גלויות שמכירות לנו את המקום בו תתרחש עוד רגע עלילה. וכיוון שמדובר ברצף של עצים מכוסים בשלג, חלקם שבורים ונפולים, המשתקפים באגם המעוות את צורתם, משהו במטפורה הזו עוטף את היצירה כולה – שתי נקודות מבט על אותו הדבר, שהן כאילו הבחירה בין האופציה לקרוס מעל האדמה, לבין טביעה מעוותת בצורתה כפי שנראה במים הכהים.

שני השוטים הראשונים, האחד מצלם עץ מלמטה והשני מביט ממעל על ענפיו שכאילו זזים במים, הזכירו לי שתי פתיחות מפורסמות של קולנוען רוסי אחר בשם אנדריי – טרקובסקי הגדול, עם ״נעורי איוון״ ו״סולאריס״ בהתאמה. כאשר בחלקו המסיים של הסרט הגיע מחווה ברורה ל״סטאלקר״ בעזרת לוקיישן של בית הרוס, ואני בטוח שפספסתי עוד המון מחוות, כבר היה ברור שזביאגינצב ממש דורש השוואה למאסטר שלו. זו השוואה שאף אחד לא יכול לצאת ממנה טוב, אבל הוא בהחלט נותן פייט ויוצר את אחד הסרטים המוקפדים והנבונים שוודאי יוקרנו השנה בקאן. בסיום הצפייה לא הייתי בטוח ממה אני יותר מרוקן נפשית – מהחרדה המתמשכת לגורל הדמות הצעירה שפותחת את העלילה, או מעצב ודכדוך על האופן בו המין האנושי מוצג בסרט. שכן כפי שמבטיחה הכותרת, זהו סרט נטול אהבה דווקא בדיוק ברגעים שכל-כך צריך אותה.

את הטבע והנוף שתוארו בפתיחה מחליפה עד מהרה עיר גנרית במכוון, שנדמה לי כי שמה אפילו לא מוזכר. השנה היא 2012 על פי הדיווחים ברדיו על קץ העולם המתקרב על-פי לוח השנה של בני המאיה (זוכרים וזוכרות את הקשקוש הזה?), ואנו עוקבים אחרי ילדון בשם אליושה (מטביי נוביקוב), אחד היצורים הבודדים שראיתי בקולנוע השנה. בבית הספר הוא לא מוצא את עצמו, בדרך הביתה כל חבריו לכיתה משחקים בכדור בעוד הוא נותר מחוץ לסיטואציה, וההתעכבות שלו בדרך הביתה תהפוך למובנית ברגע שייכנס לשם. אמו (מריאנה ספיבק) שקועה בסלולרי שלה ובעצמה, והתקשורת שלה איתו מסתכמת בפקודות ובגערות על כך שהוא בכיין. אך כשחוזר הביתה אביו (אלכסיי רוזין), מתברר שיש סיבה לבכי – גירושין מכוערים של ההורים שטרם הסתיימו, ועד אז הם מתראים מדי פעם בבית כדי לצעוק ולריב. אליושה לא מסוגל לסבול עוד, אורז תיק – ובורח לחופשי. כמות הזמן שלוקחת להורים לשים לב להיעדרות של הצאצא שלהם ריסקה את ליבי בשלב המוקדם של הסרט בו זה קורה. הבמאי מתעכב בכוונה על כל הפעולות שהם מבצעים במהלך השעות הללו, מציג לנו הצצה למה שהם חושבים שיהיו החיים החדשים שלהם, כולל בני זוג טריים.

אבל עולמם של ההורים הגרועים בתבל עומד הרי להתהפך ברגע שהם מבינים שאיש מהם לא יודע איפה הילד. כאן נכנסות לתמונה המשטרה ומשלחת חיפוש בהתנדבות, שהופכות את הסרט למותחן מורט עצבים, בזמן שזביאגינצב ממשיך לטפטף אינפורמציה על דמויות ההורים ועל מה שלכאורה הביא אותם למצב הזה. השילוב הזה בין ניסיון להאניש את המפלצות, לבין המשך החקירה על מקומות הימצאות אפשריים של אליושה, הולך ונעשה טורד מנוחה ככל שהסרט מתקדם וזמן ההיעדרות מהבית של הילד גובר. העירוב בין הטבע הקפוא לעיירה השגרתית רק מוסיף עוד דיסוננס לגלריה שהולכת ונבנית לאורך הסרט ככל שאנו מכירים יותר ויותר את הנפשות הפועלות.

יש בסרט כמה סצנות לפנתיאון, בדגש על מפגש עם דמות הסבתא שזוכה לבילד-אפ מטורף אך עומדת בציפיות, ובעיקר תחושה של שליטה מוחלטת במתרחש מצד הבמאי, כולל במזג האוויר. זוהי סתירה פנימית נוספת כיוון שלדמויות בסרט אין שליטה כלל על גורלן, וכפי שמבהירים משחקי הפוקוס המודגשים הן פשוט מסרבות לאמץ נקודת מבט חדשה. חוסר היכולת הזה לראות את הצד השני מוביל לאטימות, שמובילה לסלידה ולבסוף למחסור חמור באהבה, אפילו בסצנות של מעשה האהבה עצמו. זביאגינצב מגבה את הכתיבה המפולפלת והמפותלת שלו בקולנוע מפואר על סיפור מכוער, שקשה לבחור בו צד. ממש כשם שקשה להעריך האם יתוגמל כאן בפרס התסריט (כמו עם ״לוויתן״) או אפילו ישתדרג הפעם.

Wonderstruck
מעשה פלאים

בבוקר למחרת התברר כי הבידוק הבטחוני המופרז גרם לאיחודים של כמה וכמה תורים למגה-תור אחד גדול, כי אין מספיק גלאי מתכות בריביירה הצרפתית כנראה. אישית, אני לא מת על ההיררכיה של קאן (למרות שהיא לטובתי כבר שלוש שנים), אז לא באמת אכפת לי לבוא יותר מוקדם מן המתוכנן ולעמוד בתור, אבל צריך לראות כדי להאמין מה זה מוציא מאנשים. מעבר לבוז של בעלי ובעלות תגים המורגלים ומורגלות בעדיפות, כמות הדחיפות וההידחפויות השנה היא המביכה ביותר שיצא לי לחוות בשנותיי הקצרות פה. למקרה שהצטיירה תמונה תרבותית ואירופאית של קאן אצל מי מן הקוראים והקוראות. אבל אני, מה אכפת לי בכלל – זה היה תור לסרט החדש של טוד היינס. מקסימום אתפוס אותו בהזדמנות, זה לא שאני ממעריציו או משהו כזה. כלומר, עד שהגיע ״מעשה פלאים״. מעכשיו אני הראשון בכל תור לסרט של היינס, ונראה מי מנסה לעקוף אותי.

בפעם הקודמת שעובד ספר של בריאן סלזניק לקולנוע זה היה ״הוגו״ של מרטין סקורסזה, מה ששוב לא נתן לי באופן אישי סיבה להתרגש. אבל הפעם נהנתי עד ניו-יורק ובחזרה מהסטוריטלינג של היינס וסלזניק, שגם כתב את התסריט, המשלבים בין שתי עלילות. סיפורו של בן (אוקס פייגלי מהחידוש ל״חברי הדרקון אליוט״), המתרחש בשנה בה יצא מלחמת הכוכבים הראשון (1977), נפתח בסיוט של הגיבור הצעיר על זאב טורפים הרודפים אחריו בשלג. כשהוא מקיץ נחשף שמצבו המשפחתי מורכב, שכן הוא גדל עם דודיו לאחר מות אמו (מישל וויליאמס, שצעדה על השטיח האדום למרות שיש לה סצנה ורבע). הוא מבקש לצאת למסע לגלות מי היה אביו, שכן האם לקחה את הסוד אל הקבר. במקביל, כלומר בעריכה מקבילה מלאת חוכמה, כל סצנה עם בן וסיפורו מלווה בסצנה עוקבת של סרט אילם המספר את הסיפור הנוסף של הסרט.

את העלילה הזו מובילה ילדה בשם רוז (מיליסנט סימונדס, אחת הילדות-שחקניות הכי עזות מבע שראיתי), והיא מתרחשת בשנה בה הקולנוע המדבר הוצג לראשונה (1927) אבל באולמות עדיין שלטו סרטים אילמים. רוז מתגוררת עם אב קפדן ושרויה במה שנראה כמו הערצה אובססיבית לכוכבת הקולנוע של התקופה (ג׳וליאן מור, שתשוב בהמשך בתפקיד נוסף), יחס שיתגלה כמורכבת יותר בהמשך. סיפורה של רוז מוצג בשחור-לבן אקספרסיבי ומגורען באדיבות אד לחמן הגדול, ובליווי פסקול שווה אוסקר של קרטר בורוול, שותפיו של הבמאי גם ב״קרול״. השניים גם צילמו/הלחינו את שאר הסרט כמובן, אבל באים לידי ביטוי מודגש במיוחד בחלקים שהם מחווה נוכחת ומתמשכת לסרטים אילמים. אגב, יש מספר הצדקות לכל אחת מן הבחירות האמנותיות של הסרט, שחבל לי לקלקל, חוץ מאחת שמתגלה ממש בהתחלה – רוז חירשת, לא סתם היא חיה בסרט אילם. עוד אפשר לספר בלי לספיילר ששני הסיפורים השונים מתנקזים אל מנהטן, ליתר דיוק אל מוזיאון הטבע ואל חנות הספרים ״ווסטסיידר״ (היכן שצולם גם ״רק ג׳יגולו״ של ג׳ון טורטורו ובטח עוד המון סרטים ניו-יורקיים שאני לא זוכר כרגע). שניהם נמצאים במרחק יריקה מהדירה בה אני מתגורר בשנה האחרונה, כך שאל ההנאה מכלל הרבדים של הסרט הצטרפה גם התרגשות פרובינציאלית.

בכלל, הלוקיישנים ושני השחזורים התקופתיים שמרכיבים את הסרט עושים חשק לבנות מכונת זמן, אפילו כשמדובר בחלקים המוזנחים יחסית של מנהטן בסוף הסבנטיז, ובוודאי בכל פעם שיש שוט רחב של האי מסוף הטווניז. אבל החיבור בין הסיפורים בסצנות הרודפות זו את זו הוא מה שעשה את הסרט עבורי. כל תזוזה ממסילה עלילתית אחת אל האחרת היא הברקה בפני עצמה, לפחות בחלק הראשון. הסצנות המובדלות בכל אלמנט קולנועי אפשרי (נרטיב, תמונה וסאונד) אבל איכשהו מתכתבות האחת עם חברתה, עונות ומתעניינות כמו ברומן חלופת מכתבים, אבל בהשתמש בטריקים שהם קולנועיים במהותם. כשחושבים על הסרט לאחור, אחרי שכל פרטי המידע נמסרים ונארגים יחד, החיבורים האלה נראים אפילו יותר מרשימים. התוצאה היא מעשה קולנועי קסום ומופלא ממש כמו שמבטיחה הכותרת.

לבסוף, למרות שמפרידות בין העלילות 50 שנים, מתגלה ביניהן נקודת חיבור. למרות שאפשר לנחש אותה או את שאר התגליות העלילתיות כבר אחרי חצי השעה הראשונה, הסרט מתעקש להסביר את עצמו פעם אחת מיותרת לטעמי בחלקו האחרון, אז הוא גם מגיעי לשיאי סנטימנטליות. אבל כאמור, הוא עשוי כל-כך יפה והגיבורים הצעירים מספקים נקודת השקה כה איתנה, עד כי זה ממש לא גרע מההנאה שלי. אולי אפילו קצת קינאתי במי שיצאו מתייפחים מהסרט, להם הצעתי טישו. צחקתי ואמרתי שבאתי מוכן, ובחור מרוגש במיוחד שסירב להצעתי ענה: ״אני ממש לא הייתי מוכן לזה״. האמת? להתרגשות מיצירה של היינס, במאי שעד כה רק הערכתי, גם אני לא הייתי מוכן. ולסרט הבא שום דבר בעולם לא היה מכין אותי.

Okja
אוקג׳ה

לפעמים הגורל מתערב לטובתי בדרכים עקלקלות אך קסומות. אל סרטו של החדש של בונג ג׳ון הו, אחד היוצרים האהובים עליי בקולנוע של ימינו, הגעתי כל-כך מרוגש עד שבקושי יכולתי להתרכז בדקות הפתיחה. או שאולי היה זה הבוז ללוגו של נטפליקס (באולם קולנוע ולא במגרש כדורגל יש להזכיר), ואז דקות ארוכות בהן הקהל ניסה לתקשר עם המקרין והסדרנים ללא הועיל. המחאה הקולנית והמתמשכת הייתה כיוון שהווילון האנכי לא הורם עד הסוף, וכשישית מהחלק העליון של המסך נחתכה בגללו. כשנשאל על כך במסיבת העיתונאים, כולל התיאוריה שמדובר בחבלה מכוונת כדי להתעלל בנטפליקס, ענה הבמאי שהוא שמח על כך שהקהל צפה בסיקוונס הפתיחה פעמיים. לא יכולתי להסכים איתו יותר, ולא רק בגלל שהסרט נפתח בשצף של מידע קריטי, אלא בעיקר בגלל אותה התרגשות שחלפה רק תוך כמה רגעים. אלא שלא עברו כמה דקות מאז שהוקרן הסרט בשנית, הפעם על כל מסך, ועד שמצאתי את עצמי עם דופק שדורש אשפוז. גם אף פעם לא זכור לי שבכיתי מדאגה ועצב באמצע סיקוונס אקשן עתיר חרדה לגורל הדמויות, אבל תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר עם סרטים של בונג.

חוויות ראשונות ותגליות פורצות דרך, יחד עם תחושת ההתפכחות שבהתבגרות, הן חלק אינטגרלי גם מהסרט עצמו. הוא מתחיל בפרזנטציה של לוסי מירנדו (טילדה סווינטון, שגם הפיקה), יושבת ראש של תאגיד ״מירנדו״, שהחליפה בתפקיד את אחותה ננסי (שוב טילדה סווינטון) ואת אביהם המנוח של השתיים, שנחשב פסיכוטי אפילו יותר מן המצופה מראשי תאגידים מרושעים. הבשורה של לוסי היא תגלית שאמורה לפתור את הרעב העולמי – זן חדש של חזרזיר-על שהתגלה בקוסטה-ריקה, ויכול לגדול למימדים שיהפכו אותו להמון נקניקיות. התאגיד חילק 26 סופר-חזירים למספר זהה של חקלאים בכל העולם ויצר תחרות לגידול החזיר במצטיין עליה מפקח וטרינר סלבריטאי (ג׳ייק ג׳ילנהול). גיבורת הסרט היא הנכדה של אחד ממגדלי החזירים הנבחר, מיג׳ה בת העשר (אן סיו-היון), החברה הכי טובה של אוקג׳ה, הבהמה המקסימה ביותר שנראתה בקולנוע מאז ספיידר-פיג (ולא לחינם מכונה ״סופר-פיג״). אוקג׳ה אמנם נראית כאילו חזיר והיפופוטם עשו אהבה מתוקה במיוחד, אבל מתנהגת כמו כלבלבה שובבה כשהיא בסביבתה מיג׳ה. השתיים גדלות יחדיו באיזור הררי ומיוער אי שם בדרום-קוריאה (או ״רחוק מניו יורק״ כפי שכתוב על המסך), ואת שגרת גן העדן שלהן מפרה פקיעתו של החוזה בין 10 השנים בין דמות הסב לבין התאגיד.

בנקודה זו הופך הסרט לאחד הקוקטיילים הז׳אנרים הכי מוטרפים שראיתי לאחרונה. קודם כל, זהו מעין סיפור ההתבגרות של מיג׳ה, שלא מוכנה שחברתה הטובה תילקח ממנה ויוצאת למסע עמוס אקשן ורגשות כדי להצילה. כאן נכנסים לתמונה טרוריסטים עדיני נפש מהחזית למען בעלי החיים, שמספקים לסרט לא רק מנה גדושה של סצנות פעולה, אלא גם אלמנט ביקורתי וחברתי שילווה אותו לכל אורכו, בעיקר כנגד תעשיית הבשר. אני לא בטוח אם זה יותר סרט שצמחונים וטבעונים יאהבו, או הקמפיין המוצלח ביותר שראיתי לעידוד דיאטה מסוג זה. כך או אחרת, החיבה שלי לקו העלילה הזה נובעת בעיקר מנוכחותו של פול דאנו, שמגלם באופן לא אופייני לו את מנהיג הקבוצה, ולצידו לילי קולינס, סטיבן יון ועוד. פארודיה גלויה על צרכנות ותאגידים אפשר למצוא בכל פעם שנחשפים בפנינו אחורי הקלעים של תאגיד מירנדו, במיוחד דרך הדמויות שמגלמת סווינטון בהופעה יוצאת דופן ברמת החייזריות שלה, עליה מתעלה רק הפסיכוזה של ג׳ילנהול, שהלך עד הקצה עם דמותו ואז קפץ משם. הוא מתנהג כמו הילד האבוד של ג׳ים קארי וחנה מרון, אבל אני מוכן לסנגר על המשחק המוקצן באופן כמעט בלתי צפי שהוא מפגין בסרט. ראשית מפני שזה איכשהו מתאים לדמות, חובב חיות מטורלל שהפך לבובה תאגידית במשך עשר שנים מתישות וכעת סובל מהתוצאה. שנית, הקוריאנים בסרט משחקים בדיוק ככה, אבל עליהם זה יושב היטב עבור צופים שמורגלים בקולנוע אסייאתי.

עוד בנושא דרום-קוריאה בכלל והקולנוע של בונג בפרט, אי אפשר שלא לחשוב על ״המארח״ בהקשר של ״אוקג׳ה״. הראשון הוא סרט המפלצות האהוב בכל הזמנים עליי ועל חבריי לבלוג, והשני הוא החל מעכשיו תחרות ראויה. מיג׳ה אמנם מזכירה את הגיבורה הצעירה שנחטפת על ידי מפלץ אמפיבי ב״המארח״, יותר בתספורת מאשר בהתנהגות, אבל בניגוד אליה היא בעיקר גיבורת אקשן עשויה ללא חת. הנחישות והאהבה שלה ליצור השמנמן שהופך למקגאפין של הסרט ריגשה אותי עד עמקי נשמתי בזמן שהיא מתרוצצת ברחבי ערים סואנות, מתנגשת בחלונות ומזנקת על משאיות. כיאה לקולנוע קוריאני סצנות הפעולה מרהיבות ומצחיקות, ישנם רגעים מופלאים של ביזאר וקטעים מהפנטים או מפתיעים של אלימות, ולקינוח מגיעים גם דימויים מדמיעים מעולם סרטי השואה. הייתי אומר שזה כאילו ספילברג ביים תסריט של מיאזאקי, אם לא הייתי מעריץ את בונג יותר משניהם גם יחד. מדובר במערבב הז׳אנרים המיומן ביותר שפועל כיום בקולנוע, ובכלל אחד הדברים שקרו מבחינתי לאמנות השביעית. כלומר, בהנחה שאתם מחשיבים ואתן מחשיבות סרט של נטפליקס בתור קולנוע.

האם יש מקום לזלזל בנטפליקס שאינם מייצרים תוכן למסך הגדול, מה שהביא למחאה של בעלי בתי הקולנוע בצרפת על כך שהסרט מוקרן על הבמה המרכזית ביותר בעולם הקולנוע? אולי דווקא צריך וכדאי להריע להם על שהימרו על פרוייקט שנראה כמו ההמשך המיוחל לבלוקבאסטרים הקלאסיים מן הרבע האחרון של המאה שעברה? אם לצטט את המפיקה/כוכבת טילדה סווינטון במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר ההקרנה, הפרסים וההכרה הממסדית שתוענק לסרט במהלך הפסטיבל הם לא העיקר, אלא העובדה שאנשים יצפו בו. כיוון שלא הצלחתי להחליט האם הסרט יותר מבדר, מרגש, מטריד או חשוב, לא נותר לי אלא להסכים ולקוות שתינתן לכולם אפשרות לעשות זאת, ולא לשכוח להישאר לסצנה שאחרי הקרדיטים. אם כי המסך העצום של הלומייר בהחלט החמיא לצילום הכי מפואר בקריירה של דריוס קונדי, בזמן שאת מערכת הסאונד פיצצה מוזיקה משוגעת לגמרי שכאילו נלקחה מסרט של קוסטוריצה, כך שהופתעתי לגלות כשבמסיבת העיתונאים הודה הבמאי למלחין הקוריאני הצעיר שחתום עליה. אבל באמת שסרט כמו ״אוקג׳ה״ יכול לעבוד בכל מסך, ואני יודע שאני כבר לא יכול לחכות לצפייה הבאה שלי, גם אם היא תהיה בנטפליקס. אבל אפילו לפני שזה יקרה, הסרט הזה נכנס לא רק ללב שלי אלא גם אל רשימת האהובים עליי בכל הזמנים.