״קולוסאל״ (Colossal), סקירה

לפני כחודשיים כתבתי כאן על ״תברח״ שיצא לי לראות במקום מושבי בארצות הברית שבועות רבים לפני שהיה אמור לעלות בישראל. היו אלה ״עין הדג״ של דורון פישלר וסינמטק הרצליה שחברו יחדיו כדי להביא ארצה את המותחן הפסיכולוגי בעל הביקורת החברתית וההומור החד להקרנת טרום בכורה בזמן שהוא עדיין נישא על גלי ההייפ במולדתו. התירוץ הזה של הזדמנות ראשונה לצפות בסרט באופן לגיטימי הוא כל מה שהייתי צריך כדי לפרסם את דעתי, שעכשיו זוכה לעיון מחודש בזכות ההפצה המסחרית בסוף החודש שעבר. והנה הם עושים זאת שוב, הדג וההרצליאנים, ופותרים לי את הבעיה ששמה ״קולוסאל״ (Colossal). הם אפילו לא רק מספקים לי את ההזדמנות אלא גם פתרו את דילמת תרגום השם העברי. אישית, הייתי הולך על ״ענקית״, למרות השיוך המגדרי, בעיקר כי אני לא אוהב להיזכר בסלט קולסלו מחוץ להקשר. אבל החליטו בשבילי, ואת ההקרנה קבעו ליום חמישי ה-18.5 בשעה 20:30. כרטיסים אצל סינמטק הרצליה, הנחות והגיגים אצל עין הדג, והזדמנויות נוספות לראות את הסרט שנית יגיעו רק בסוף חודש יוני.

האמת היא שלשים בסירה אחת את ״תברח״ ואת ״קולוסאל״ זה לא ממש הוגן. הראשון הוא שובר קופות אמריקאי שברור מדוע המפיצים בישראל הניחו עליו יד, גם אם באיחור, והשני הוא לא זה ולזה זה. כלומר, מדובר בהפקה קנדית-ספרדית, שעלילתה מתרחשת בכלל בניו יורק וסיאול, ובסרט שלא ממש הפך להצלחה משוגעת בקופות הכרטיסים, או אפילו הופץ באופן יוצא דופן. ״קולוסאל״ לא גרף יותר מאשר כמה מיליונים, ואת תהילתו היחסית השיג בפסטיבלים מאז ספטמבר האחרון (טורונטו) ועד ראשית השנה הנוכחית (סאנדנס ו-SXSW). בתחילת אפריל יצא הסרט לאקרנים ואז צפיתי בו גם אני, מתפתה לבחור בו כמה ימים קודם לכן בתור הסרט שאני הכי רוצה לראות הקיץ בפוסט הציפיות והחששות המסורתי של סריטה. הכל בזכות הטריילר שהצליח להלהיב את הדמיון ולרמוז שאולי יש כאן יצירה מאתגרת בז׳אנר של סרטי המפלצות – יצור ענקי הורס את סיאול בזמן שבניו יורק לאן הת׳אוויי נהרסים החיים, כולל קשר ישיר בין הדברים. הוסיפו את שמו של הבמאי-תסריטאי נאצ׳ו ויגאלונדו (״Timecrimes״) ותתחילו להבין את הסקרנות.

הת׳אוויי מגלמת את גלוריה, מובטלת חסרת אחריות שאנו פוגשים שיכורה לאור יום בביתה שלה, שם היא שוב רבה עם בן הזוג שלה (דן סטיבנס, כי כל הסרטים עכשיו חייבים שיהיה בהם את דן סטיבנס. אם ראיתם לאחרונה סרט בלי דן סטיבנס – מצמצתם). כלומר, בן הזוג שלה לשעבר, שבדיוק נפרד ממנה כי הספיק לו מחוסר הרצון שלה לטפל בעצמה ובבעיית השתייה שלה. גלוריה מחליטה על ריטריט במקום היחיד שהיא יכולה להרשות לעצמה – בית ילדותה. אלא שבבית שהיה שלה אין איש או אפילו רהיטים, שלא לדבר על מיטה, ותושבי העיירונת לא ממש מבחינים בנוכחותה. הפרצוף הידידותי הראשון היא פוגשת הוא זה של אוסקר (ג׳ייסון סודייקיס) שעוזר לה בכמה דרכים, למרות שכבר מן המפגש ביניהם ברור שיש משקע בעברם המשותף. באותו הזמן, בחצי השני של כדור הארץ, מפלצת מוזרה ועצומת מידות מסתובבת חופשי בסיאול. היא מופיעה ונעלמת בשעות מסויימות, שמסתנכרנות במפתיע עם פעילות מסויימת של גלוריה. היא חושדת שהיא והמפלצת אחת הן ומחליטה לשתף בסוד את חברה החדש-ישן – שלוקח את זה למקום משונה אפילו יותר, ולצד הצחוקים והדאחקות מתחיל לבצבץ אופל שרק יילך ויתגבר.

הדבר היחיד שלא הבנתי מהטריילר הוא איך בדיוק תעבוד כל המכניקה הזאת של בחורה שבורה בניו יורק ש״מפעילה״ מפלצת בסיאול. לזכות הסרט ייאמר שהוא משרטט יפה את החוקיות ומכריז על הכללים בשלבים ובתזמונים נכונים, כך שאפשר לא רק להבין אותם יחד עם הגיבורה אלא אפילו לנחש לבד את הצעד הבא ולשמוח חרישית כשהתחזית מתגשמת. כלומר, זה לא שהבמאי הספרדי הגיש רעיון מבורדק לצוות ההפקה הקנדי שלו, אלא דווקא קונספט מגובש למדי, עם לא מעט קצוות פרומים שהוא מנסה לארוג יחדיו בקצב הולך וגובר. אולי מכאן מגיעה ההפרובלמטיות היחסית של הסרט, שממנה נובעת גם האקסצנטריות שלו. בלי להרוס יותר מדי, מדובר בעצם בהמון סרטים בכרטיס אחד, שכל אחד מהם לחוד לא בדיוק הולך בתלם הקלאסי וכולם יחד מרכיבים יצירה שהיא בעיקר קונספטואלית. אישית הצלחתי לחבב מספיק את אחד מעמודי התווך הרעיוניים של הסרט כדי שזה ישליך על היצירה כולה, אבל אבין לגמרי צופים או צופות שדווקא יגרדו את הראש בתימהון, ממש כמו הטיק העצבני של הגיבורה.

מה שבעיקר אהבתי ומאוד התחברתי אליו הוא האופן בו ויגאלונדו תוקף את ז׳אנר סרטי המפלצות, וספציפית את המסורת של סרטי הקאיג׳ו. ותודה לאל על ״פסיפיק רים״ בפרט וגיירמו דל טורו בכלל, שבזכותם אני לא צריך להסביר מה זה. זה אומר שהיחסים של סיאול והעולם אל המפלצת נעים מפחד להערצה, במיוחד בעידן היוטיוב והלייב-פיד בו כולנו חיים, וממש כמו גודזילה המיתולוגית יהיו שיראה במפלצת את מגינת סיאול, לא את מחריבתה. למעשה, הסרט נתבע על-ידי המפיקים של ״גודזילה״ מודל 2014 בטענה שהוא דומה מדי לסרטם, שזה אירוני בהתחשב בעובדה שגודזילה היא משהו שהוליווד גנבה מן מהמזרח, וגם באיכות הסרט ההוא שהיה דומה בעיקר לכלום.

״קולוסאל״ מודע לכל זה ומשתמש בדמות משנה (בגילומו של טים בלייק נלסון, לנצח הצלע השלישית ב״אחי, איפה אתה?״) כדי להגיד בקול רם את מה שהקהל עשוי רק לחשוב, או כדי לבקר גיבורים של סרטי מפלצות אחרים כמו גם את ההחלטות של הדמויות המרכזיות בסרט הנוכחי. יש עוד הפתעה אחת גדולה מז׳אנר סרטי הקאיג׳ו, שאותה אין בשום טריילר או תקציר שקראתי אז לא אהרוס, יחד עם המחשה מילולית משעשעת למפלצת שהופכת עיר גדולה למגרש המשחקים שלה. גם העיצוב של היצור מתאים לסרט, כלומר מקורי במידה ויכול להיות מזוהה עימו כיוון שהיא נראה כמו חצי-פארודיה, וכל הקטעים בסיאול ללא יוצא מן הכלל נראים הרבה יותר טוב מכל סרט מפלצות אחר שריצד על המסכים מאז אותו ״פסיפיק רים״.

אבל רוב הסרט לא מתרחש בסיאול אלא בניו יורק, גם אם רק בפרבר בצפון המדינה (הסרט אמנם צולם בוונקובר הקנדית, אבל בחיי שלא מרגישים בהבדל). מה שקורה על קרקע ארצות הברית, גם אם יש לו השלכות מרעידות אדמה בצד השני של הכדור, הוא אוסף נקודות החולשה היחסיות של הסרט. זאת מפני ש״קולוסאל״ אינו רק דיון בצורת עלילה על סרטי מפלצות דרך אחריות אישית וסביבתית, אלא גם סיפור על פצעי התבגרות וילדוּת והאופן שבו הם משפיעים על בני אדם בוגרים. שני הנדבכים היותר חשובים בעיניי הנוגעים לפן הזה הם גלוריה ויחסיה בעבר ובהווה.

העבר רק נרמז לנו בהתחלה דרך הופעה ראשונית של המפלצת, שכמו בכל סרט מפלצות טוב מגיחה כסילואטה מבטיחה לפני שתיחשף במלואה בהמשך. בנקודה מאוחרת בסרט כל שביבי המידע על ילדותה של הגיבורה יתחברו לכדי מסה קריטית, אבל אפשר לראות הדהודים ורמזים לכך גם בשלבים המוקדמים. למשל במשיכה של גלוריה אל עבר פארק השעשועים שבדרך לבית הספר שפעם היה שלה, וכעת מאוכלס בילדים וילדות שמרחוק נראים חסרי דאגות, או לפחות טרודים בענייניהם. כך זה נראה מנקודת מבט של מבוגר, כלומר ממעוף הציפור או אפילו מהזווית בה מפלצת ענקית מסתכלת מטה על בני האדם המתרוצצים תחתיה טרודים. אבל כל מי שהיה פעם ילד או ילדה יודעים ויודעות שזה דווקא הגיל בו כל אירוע הוא מהותי ומשמעותי.

גם בהווה הסרט מבקש לאמץ זווית ייחודית. לכן הוא מתחיל עם מעין היפוך מגדרי של קלישאת הגבר האלכוהוליסט ששוב חוזר הביתה שיכור אל בת הזוג, שכבר לא יכולה יותר.כאן האישה היא הילדותית שמסרבת לקחת אחריות על מעשיה, והגבר הוא זה שנשבר וכל הסרט פועל מתוך רגש. גם שאר הגברים בסרט מונעים ממניעים שרובם רגשיים, או לפחות לא מצטיינים בקבלת החלטות שכליות. כולל דמות משנה בגילומו של אוסטין סטוול שהיא למעשה זין לבוש בגדי אדם. אך הפעם, מלבד ההיפוך לשם היפוך, לא לגמרי מצאתי טעם בבחירה הזו, כיוון שהדמות הראשית הייתה יכולה באותה המידה להיות גבר. כך שמעבר לרצון לרענן, ובניגוד לפן המפלצתי המנומק, ההיגיון הפנימי עמום יותר.

בנוסף, אם הסרט היה מבקש להימנע מן השחוק והמוכר לכל אורכו ובכל המישורים, זה לא סביר להשתמש במנוע העלילתי של דמות החוזרת הביתה כדי למצוא את עצמה מחדש. קודם כל, כי אני לא בטוח למי זה אי פעם הצליח הקטע הזה, בחיים או בסרטים. שנית, כי זה הפך לאופנה שנהייתה למגפה במאה הנוכחית, וגם לא בדיוק היה שיא התעוזה המחשבתית גם לפני כן. הסרט לא רק שאינו מתקיל את הז׳אנר, אלא מש נגרר בעקבותיו לקו עלילה שלם השוקע אט-אט בבוץ ומבצע תנועות מגושמות למדי כדי להיחלץ.

בנקודה זו אפשר להאשים לא רק את הכתיבה של ויגאלונדו, בדגש על דיאלוגים או התנהגות בזמן ויכוח או ריב, אלא גם את השחקנים והשחקנית שלו. הת׳אוויי מנסה לגוון, אבל פשוט נורא קשה לחבב אותה הפעם. זה משהו בין המשחק המשתדל מדי שלה לבין הכתיבה של הדמות המכורה להרס עצמי, אבל סולדת מהרס סביבתי כשהיא מגלה שהיא המפלצת מסיאול. עם זאת, היא עדיין הדמות שהכי קל לסמפט או אפילו להבין בסרט, שכן עמיתיה הגברים כמעט ולא מורגשים (כל דמויות המשנה) או לא ממש פוגעים כשצריך אותם נואשות (סודייקיס, שאם הוא שחקן דרמטי אז כנראה שפספסתי את זה בכל שנייה שהיה על המסך, ולא, לגדל זקן לא הופך שחקנים קומיים לדרמטיים). כלומר, בכל פעם שמישהו צריך להוות כוח נגדי לגיבורה מבחינה דרמטית, החולשה היחסית של הסרט נחשפת מחדש. כיוון שריקושטים מן הסובבים אותה הכרחיים לדמות הראשית כמו גם לסרט כולו, זאת חתיכת בעיה שאני לגמרי מבין מדוע חלק מהקהל לא יצליח להתגבר עליה.

אולם, מפני שאני באופן אישי אוהב יותר סרטים על מפלצות מאשר על אנשים שממציאים לעצמם בעיות ואז מאשימים בהן את העולם, הדעה שלי על הסרט בסופו של דבר נוטה לפלוס ולא למינוס. גם אם נדמה כי את הסרט עצמו לא באמת מעניין להיות טוב או רע, ממש כשם שהמושגים האלה נזילים בו. ״קולוסאל״ הוא פשוט סרט מוזר המבקש להציע חוויה די משונה, וגם זה משהו שהוא יותר חיובי משלילי בעיניי.