פסטיבל טרייבקה 2017 – דיווח שלישי: ״Bombshell: The Hedy Lamarr Story״, ״Blurred Lines: Inside the Art World״, ״November״, ״Ice Mother״

בנקודת האמצע של הפסטיבל זכיתי סוף סוף לחוות יום גדוש אווירה. קודם כל, התרוצצתי הלוך ושוב בין המוקדים השונים של הפסטיבל, ובואו נגיד שזה לא בדיוק כמו לקפוץ מלב סמדר אל סינמטק ירושלים וחזרה. יותר כמו לסוע חצי שעה ברכבת התחתית לכל כיוון, או לקחת שאטל מסינמטק חיפה לאולם קריגר אם להישאר בהקבלה לפסטיבלי ישראל. מבחינת הסרטים המצב היה חצי-חצי, כפי שאפשר לקרוא בהמשך הדיווח על עוד צמד דוקומנטרי ושני סרטים נוספים מהתחרות הבינלאומית, וזו אולי ההזדמנות להתנצל קלות על כך שבדיווח הקודם ״חסר״ סרט – זה משום שאת רשמיי על ״בובי ג׳ין״ בחרתי לשמור לפוסט ההמלצות ההולך ומתגבש שלנו לפסטיבל דוקאביב, אז יוכלו לצפות בו גם מי שלא נמצאים או נמצאות כרגע בניו יורק. או שאולי עד אז אמצא מה לחבב בו, כי קשה לי לומר שזה המצב כרגע.

מכל בחינה אחרת יצא לי להתרשם מכמויות הקהל שפוקד את הפסטיבל וגם לנכוח באחד מאירועי הדגל – סדרת הפאנלים Tribeca Talks. הכרטיס שהשגתי בזכות נדיבות היח״צ היה לשיחה בת שעה בין דסטין הופמן ונואה באומבך, הכוכב והבמאי של ״סיפורי מאירוביץ״ שיוקרן בקאן בעוד שלושה שבועות, בה השחקן הוותיק מראיין את הבמאי הצעיר על הקריירה שלו. הופמן היה אחראי על הצחוקים והאווירה הקלילה, וסיפר לקהל שבאומבך הוא הבמאי השני בהיסטוריה שגרם לו להיצמד בפאנטיות לטקסט שבתסריט (קדם לו רק מייק ניקולס ב״הבוגר״ לפני 50 שנה), ושאפילו סטנלי קובריק עושה פחות טייקים מבאומבך לכל סצנה. הבמאי בתגובה היה אחראי לנוירוזה ניו-יורקרית וקצת התקפי חרדה והצטנעות, והשניים חלקו אנקדוטות מסרטיהם הקודמים, שאת רובם ודאי כבר שמע כל מי שרצה בכך, וערכו דיון ארוך על יחסי במאי-שחקן בכל הקשור לתסריט מול התנהלות על סט. בסיום היה סשן שאלות ותשובות מהקהל שנע בין המביך לתמוה, כמו בכל פסטיבל או מדינה כנראה. תמונה מהאירוע לעיל (מתנצל על האיכות, היה חשוך ואני צריך כבר לקנות טלפון חדש), סרטים בהמשך.

Bombshell: The Hedy Lamarr Story
פצצה: סיפורה של הדי לאמאר

גם אם מעולם לא שמעתם את שמה של הדי לאמאר, ודאי ראיתם את פניה. לאמאר (שום קשר לקנדריק) הייתה אייקון הוליוודי משנות ה-30 ועד ה-50, והסרט התיעודי אודותיה נפתח בעיסוק בתדמיתה הזוהרת. אבל האמת היא שהוא דווקא מתחיל במשפט שמיוחס לכוכבת, שטוענת שכל אחת יכולה להיראות זוהרת בעיני הוליווד אם רק תבהה באוויר ותעמיד פני טיפשה. יש בכך לא רק טיפת אמת אלא גם ים של כאב, שכן לאמאר חיה בעולם בו אי אפשר להיות גם וגם. כאילו לא יכול להיות שמישהי עם כאלה פנים מושלמים תהיה גם חכמה, ובטח שהחברה לא תיתן לה לממש את הפוטנציאל השכלי יוצא הדופן שלה. למרות זאת, במקביל לקריירה הוליוודית נוצצת אך מלאת רגעי אופל, לאמאר הייתה גם מדענית פורצת דרך. המצאותיה הרבות לא זכו להכרה בזמן אמת, ביניהן פיתוח שיטת הצפנה של הקפצת תדרי רדיו באופן ששימש מאז את התעשייה הצבאית האמריקאית והיווה את הבסיס לפיתוחים מאוחרים יותר כמו רשת נתונים אלחוטית, כלומר טלפונים סלולריים, וויי פיי ובלו-טות׳.

דמות כה בלתי אפשרית היא כבר סיפור ששווה לספר, וסרטה של אלכסנדרה דין לוקח על עצמו משימה מורכבת לפחות כמו האישיות רבת הרבדים של מושאו. ההתמודדות של היוצרת עם האתגר הייתה כה מרשימה עד כי מיד בסיום פתחתי ימד״ב כדי להשלים את יצירותיה הקודמות – וגיליתי שזה סרטה הראשון. כדי להבין את המורכבות של ״פצצה״ צריך לפרק אותו לרכיביו. ראשית, זהו סיפור עלייתה ונפילתה קונבנציונלי למדי אך עשוי היטב על כוכבת הוליווד מתור הזהב: כיצד נולדה למשפחה יהודית באוסטריה של בין מלחמות העולם, החלה בסרטים הכוללים בעיקר עירום במולדתה והגיעה לאמריקה תחת חסותו של לואי בי. מאיר האגדי/הידוע לשמצה מאולפני MGM. העבודה תחתיו הולידה סרטים כמו ״אלג׳יר״ ו״שמשון ודלילה״, אך שחקה אותו וגרמה להתמכרות הרסנית לכדורי מרץ ושינה לצד שש מערכות נישואין כושלות וכמה צאצאים. אבל האמת היא שבכל אחד מהשלבים השונים של הסיפור הזה הדי עשתה זאת בדרך שלה, כמו למשל ההגעה לארצות הברית שהיא החומר ממנו עשויות אגדות פמיניסטיות דווקא. ובעוד התקשורת ועולם הבידור נהנה מהכשלונות בחייה האישיים לפחות כמו ההצלחה של סרטיה בקופות, הדי הרגישה בזקנתה שהסיפור שלה לא סופר כמו שצריך. לפני שנה מצא עיתונאי ותיק ראיון שערך איתה בערוב ימיה, והוא משמש את הבסיס הנרטיבי והליווי הקולי לסרט.

לאמאר, כפי שמספרים בסרט בני משפחתה וכמה מחבריה והקולגות שלה, טענה שאיש מעולם לא ראה שום דבר מעבר ליופי מסחרר הראשים שלה. כלומר, איש מלבד אביה שעודד את העניין שלה במדע מגיל צעיר, וכן המלחין ג'ורג' אנטהיל שהפך לידידה ועזר לה בפיתוח הפטנט החשוב ביותר שרשמה בחייה ושאותו הצבא האמריקאי לא היה מוכן לקנות ממנה. הם העדיפו שהיא תשתמש בסטאר-פאואר שלה כדי להתרים לטובת הצבא שנלחם במדינת המולדת שלה. בהחלטה נבונה, ההתעסקות של הסרט בחלקו הראשון בבניית המיתוס של לאמאר כמישהי יפה מכדי להיות אמיתית משרת היטב את הרצון לחשוף את העוול שנעשה לה בשל כך בחלקו השני. לא כל הנדבכים בחייה זוכים לפיתוח מלא ולחקר מעמיק כמו הניגוד הזה בין הפנימיות לחיצוניות, אבל נדמה שתידרש סדרה שלמה כדי להקיף את מלוא הסתירות בחייה של לאמאר – אוסטרית ואמריקאית, אם למופת ורעיה נוראית, ממציאה מבריקה אך נטולת תהילה וכוכבת הוליוודית מחובקת למרות שאיש בסרט לא מדבר על כישרון המשחק שלה. מדכא לחשוב שלא התקדמנו יותר מדי כחברה מאז, גם בכל הקשור להסללה ובעיקר בנוגע לדימוי ציבורי וכתוצאה מכך מתפיסת העצמי.

Blurred Lines: Inside the Art World
קווים מטושטשים: בתוככי עולם האמנות

בניגוד ל״פצצה״ או ל״איש הצללים״ שכתבתי עליו בדיווח קודם, שניהם דנים בעולם שלם דרך סיפור אחד ודמות מפתח בודדה, סרטו של בארי אבריץ׳ הוא מסמך ישיר ומקיף יותר על עולם האמנות המודרנית, או העכשווית אם תרצו. הסרט מחולק לעשרה פרקים (אם ספרתי נכון, יש סיכוי שנרדמתי בשלב מסויים) ומחלק את עולם האמנות לבעלי תפקידים – מנהלי גלריות, פטרונים, אספנים, דעתנים ויועצי טעם למיניהם, מנהלי מכירות פומביות, וגם נו, איך קוראים לזה, אמנים. באלו אמנים בוחר הסרט להתמקד? ג׳ף ״בלונים של חיות״ קונס ודמיאן ״פוחלצים של חיות״ הירסט, שתי דוגמאות נפלאות בעיניי לכל מה שמקולקל באמנות העכשווית.

יש גם כמה אמנים אמיתיים, למשל מרינה אברמוביץ׳ וג׳וליאן שנאבל, או כאלה שהתוודעתי אליהם לראשונה ודווקא כן עוררו עניין, למשל ראשיד ג׳ונסון (שאפשר לראות בתמונה לעיל, על רקע עבודה לא ממש מייצגת שלו אבל כזו המזוהה עימו). אבל כפי שאומר אחד המרואיינים בסרט – אי אפשר לשפוט יצירת אמנות מתמונה מצולמת, אלא רק מלהיות בנוכחותה, לעמוד מולה, ולחוות אותה באמת. והמרואיינים בסרט כוללים בין היתר את מנהל ה-MoMA ושאר כרישים ותיקים שכבר טרפו ונטרפו באוקיינוס הריקנות והיופי הזה בכמה וכמה תקופות, כלומר הם ברי סמכא הרבה יותר ממני ומדעותיי שהלכו והחריפו בשנה האחרונה בעקבות מגורים בעיר המוזיאונים והגלריות ניו-יורק.

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא לא מסתיר את הבולשיט, ומטרתו להציג את המנגנון ואת האיגיון (אין כאן טעות) הכלכליים שמאפשרים השתוללות במחירי יצירות בשנים האחרונות. עולה שוב ושוב הטענה האם זה באמת נורא כל-כך ״לעבוד״ על העשירים חסרי הטעם, והאם צריך רגולציה על שוק שממילא מיועד לסופר-אמידים. אשאיר את הדעה הפרטית שלי בצד (ברור שצריך, זה אבסורד מה שקורה עכשיו) ואומר רק שבאופן אישי, הסרט הוציא לי את החשק ללכת לעוד מוזיאון בשנה הקרובה. אולי בתור מסמך קולנועי המאגד הרבה דעות על הנעשה מאחורי הקלעים של עולם האמנות העכשווית יש בו ערך, אבל עבורי היו בו מעט מדי אמנות ובעיקר מעט מדי אנשים שצועקים ״בולשיט״ על המצב הנוכחי באופן שאינו מרומז.

November
נובמבר

לא היה שום סיכוי שאני מוותר על סרט אסטוני (בעיקר כי אני לא בטוח שראיתי פעם כזה), בשחור לבן, שעלילתו מתרחשת במאה ה-19 ובו רוחות רפאים ואנשי זאב הם עניין שבשגרה, כך על פי התקציר. ואכן, סרטו של ריינר סארנט נפתח באופן הנפלא ביותר אותו יכולתי לבקש – אחרי צילומים אווירתיים של קרח מפכה ושל זאב המתפלש בשלג, כולם יתגלו בהמשך כדמויות בסרט, אל הפריים הערפילי מתגלגל אוסף של זרדים אחוז דיבוק. כלומר, דמיינו חצובה שיצאה משליטה, חבשה לעצמה גולגולת של פרה, והתגנבה בגלגלונים אל תוך אסם בו מוחזקת פרה. המקלון המכושף לא סתם משחרר את הפרה מכלאה, אלא רותם אותה אל עצמו בשרשראות וממריא משם כהליקופטר, לכל צחוקי התפעלות וצהלה באולם בו נכחתי.

כמה חבל שסיקוונס הפתיחה הוא גם הרגע הטוב בסרט, שרק מתדרדר משם. כלומר, בהחלט יש הרבה רגעים משובחים נוספים של ביזאר. למשל עסקאות מפוקפקות עם השטן, עוגת צואה שהיא שיקוי אהבה, רוחות רפאים של קרובי משפחה שמגיעות לביקור משפחתי מבאס מן הרגיל, איש שלג עם נשמה של משורר ושימושים יצירתיים ללחם הקודש המחולק בכנסיה במיסה של יום ראשון. ובאמת שאלה רק רבע מהדברים המוזרים שקורים בסרט. אבל העיקר הוא משולש אהבים בין ברונית, צעיר הלום תמידית, וצעירה שהופכת לזאבה בשעות הפנאי.

העניין הוא, שזה כל מה שקורה בסרטו של בוהדן סלמה – רגעים משונים וקסומים למחצה. אף אחת מהעלילות לא מצליחה לבנות רצף סיפורי, והתוצאה היא רצף של פולקלוריזם שאמנם מצולם היטב, אבל מצליח רק לעייף או לשעשע לפרקים. וגם כמה בדיחות מלאות שנאה נגד גרמנים ולטבים, שממש כמו הפולקלור, אני מניח שיהיו מובנים בעיקר לאסטונים. כיוון שליבו של הסרט אמור להיות סיפור האהבה שהולך ונעשה פתטי, כל שנותר הוא שברי דיון בעליונות של אגדות על דתות וניסיון להגחיך את שניהם. הבעיה היא שזה לא מחזיק עניין לאורך 115 דקות של הסרט, שנדמה לא רק ארוך כמו החיים אלא גם חסר פשר לפחות כמוהם. ואני לחלוטין לא כותב זאת לחיוב או לשלילה, זו פשוט החוויה המוזרה ביותר שהייתה לי בפסטיבל, שאני לא רואה איך אפשר להתעלות עליה. אם כי הסרט הבא בתור בהחלט ניסה.

Ice Mother
אמא קרח

אולי עוד אמצא סרט מדהים באמת בתחרות הבינלאומית השנה, אבל עד אז אני רק ממשיך לחפש. חיפושיי הובילו אותי אל הסרט הצ׳כי הזה, שמציג בראשיתו תמונה משפחתית כאילו אידיאלית אך למעשה סדוקה אם לא שבורה מעבר ליכולת תיקון. בביתה של האנה (זוזנה קרונרובה), אלמנה טרייה, מתכנסים ילדיה ונכדיה לארוחה המסורתית של סוף השבוע. שני בניה הם צמד שמוקים מסוגים שונים – האחד מצליח ומתהדר באישה חמוצה וילד שלא מוכן להתנתק מאיזה משחר בסלולרי, והשני אב לשתי בנות קטנטנות ונשוי לאישה הסובלת בקושי את ההחלטות הכלכליות האגואיסטיות שלו. כולם רבים בחריקות שיניים ופאסיב-אגרסיב. האנה שומרת בביתה על אוסף ספרים נדיר לכאורה של בנה המפסידן, ומבשלת ועוזרת כאומנת לבנה האמיד. באחד הטיולים של הסבתא עם נכדה הם מבחינים בגבר הטובע בנהר הקפוא, ונחלצים לעזרתו. כך מתגלה בפניהם קבוצת שחייני האגם הקפוא שמבקשת לאמץ אל חיקה את הנער הצעיר והמופנם, בעוד סבתו מוצאת חן בעיני ברונה (פאבל נובי), שחשבה בטעות לטובע.

אל העלילה שממשיכה וממשיכה להתפתח לכיוונים צפויים לגמרי או מפתיעים לרעה, יש להוסיף עוד כמה קלישאות קולנועיות שנועדו ללחוץ על כפתורי הצופים, אבל בלי לקחת אחריות על כך. דוגמה לכך היא דמות הנער שסובל מהצקות בבית הספר, שלכאורה אמורות להסביר את התנהגותו, אבל קו העלילה בינו ובין הבריונים לא ממש מתפתח או מגיע לקליימקס. בשלב מסויים גם קשה להתעלם מהסימבוליות הגסה שצצה בכל פעם מחדש, בעיקר ענייני חום וקור והמשמעות הסימלית שלהם. המשפחה של האנה מתלוננת בפניה ש״אי אפשר לחמם את הבית״ והיא בתגובה יורדת למרתף כדי להמשיך להיות הדבק של המשפחה, כלומר, להוסיף עוד פחם לכבשן. בהמשך, כשהיא מנסה להתגבר על הפחד לשחות באגם הקפוא, ברור שזה כלום לעומת היחס הקר של בני משפחתה לאישה שטורחת בשבילם ללא תמורה.

הצרה היא שהסימבוליזם משתלט בשלב מסויים על המימד הריאליסטי ולכן התקשתי להבין או אפילו למצוא פשר בהתנהגות הדמויות שלא ממש מזכירות בני אדם רוב הזמן. אפשר להזדהות חלקית עם האנה, ולהעריך את הרצון של הסרט להציג חיים חדשים בגיל השלישי, אבל להרגשתי הסרט הופך לנלעג בחציו השני. לדוגמה – סצנת סקס בין שני קשישים היא החלטה נועזת שמתבצעת באופן מכבד, עד אשר תרנגולת המחמד של הגבר מפריעה להם להתייחד. וכך הנסיונות לשעשע או למצוא חן הופכים את מה שהיה יכול להיות סיפור נחמד על אישה המגלה את עצמה בשלב מאוחר נרמס תחת כל מה שרע בסרטים אירופאיים חצי מסחריים וחצי אמנותיים (לכאורה), שפשוט משתדלים יותר מדי ונופלים בין הכסאות.