פסטיבל טרייבקה 2017 – דיווח ראשון: ״אוויר קדוש״, ״Shadowman״, ״Samba״, ״Hounds of Love״

פסטיבל הקולנוע של טרייבקה השיק את מהדורתו ה-16 ביום רביעי האחרון, מה שיוביל בימים הקרובים לסיקור הראשון של אירוע הקולנוע הניו-יורקי בסריטה. הפסטיבל נוסד בידי ג׳יין רוזנטל ורוברט דה נירו במטרה לשקם את שכונת טרייבקה בפרט והעיר ניו יורק בכלל אחרי אסון התאומים, הפך לפסטיבל קולנוע נחשב למדי והתמקם כחודש לפני קאן. שמעתי לא מעט על הפסטיבל הזה, לכאן ולכאן, וסוף סוף יש לי הזדמנות לכתוב עליו בעצמי. סדר הסרטים בהכרח לא יהיה זה בו צפיתי בהם, כי אני מחוייב לכל מיני אמברגואים הקשורים בבכורות, וחלק מן הסרטים ראיתי כבר בהקרנות עיתונאים מקדימות. אשתדל שבכל דיווח יהיה לפחות סרט אחד שחיבבתי, ולצערי אני כבר רואה שייצא גם שבכל דיווח יהיה גם סרט אחד (או יותר) שלא התחברתי אליהם. ראו את זה כשירות לציבור במידה ותיתקלו באחד מן השמות הללו בהמשך השנה (בלועזית, את העבריים אני הענקתי לסרטים ולכו תדעו איך זה יתגלגל או האם יתפוס). במקרה של הסרט הראשון לפוסט זה אין לי ספק שכך יהיה, ובמקרה של האחרים אני יכול לקוות בשבילכם ובשבילכן שכן או שלא, תלוי בסרט.

אוויר קדוש

בטרייבקה אוהבים קולנוע ישראלי. ״ג׳נקשן 48״ של אודי אלוני זכה כאן בתחרות הבינלאומית בשנה שעברה, ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא עשה זאת לפניו, ובעבר הקצת יותר רחוק גם ״חופשת קיץ״ של דוד וולך. שלא לדבר על אלה שהשתתפו אך לא זכו, מה שהיה מכפיל ואף משלש את הרשימה. גם השנה יצירה ישראלית התברגה לתחרות, או שמא עליי לכתוב ערבית-ישראלית. אפשר כבר לקרוא לזה גל? להצטברות המרשימה של יצירות דוברות ערבית, מיפו דרך לוד ועד נצרת? אל ״עניינים אישיים״ של מהא חאג׳ ו״לא פה, לא שם״ של מייסלון חמוד מצטרף כעת ״אוויר קדוש״, סרטו של הבמאי-תסריטאי-שחקן ראשי שאדי סרור. הוא בהחלט משוטט בטריטוריות של אלה שהוזכרו זה עתה, מציג פרוטגוניסטים השואפים לקידמה בחברה ערבית סגורה ושמרנית, ומשתמש בהומור דק וסוראליזם בסגנון איליה סולימאן כדי להתמודד עם הייאוש הקיומי הספוג בו.

סרור מגלם את אדם, נצרתי המצוי בצומת דרכים בחייו. מצד אחד חיים חדשים נוצרו ברחמה של זוגתו (לטיסיה עידו), ומצד אחר אביו (טאריק קופטי) גוסס ומתכנן להוריש לו את העסק המשפחתי – חנות צנועה לממכר מים קדושים לתיירים וצליינים נוצרים הפוקדים את עירו של ישו. אדם שופע רעיונות עסקיים חצי-יצירתיים, כמו נייר טואלט עליו כתובות אמרות ובדיחות, אבל שום דבר לא תופס. כלומר, עד שהוא מחליט לקחת את בקבוקי המים הקדושים של אביו, ולמלא אותם באוויר – אוויר קדוש מהר הקפיצה. העסק תופס תאוצה, ביקור צפוי של האפיפיור אמור להזניק אותו אף יותר, ושני קווי העלילה של החיים החדשים מול המוות המצפה מגיעים לנקודות קריטיות. אדם צריך לעשות את הבלתי אפשרי ולאחד את שלוש הדתות המונוטאיסטיות תחת גפנה של הדת החזקה מכולן – הקפיטליזם.

במישור התיאורטי, הסרט הוא הברקה מתמשכת. אדם נכנס אל עסקי האוויר, פשוטו כמשמעו, אבל מוכר את הרוח המבוקבקת באצטלה רוחנית. האוויר כאלמנט השולט בסרט מכיל בתוכו גם את שלושת האלמנטים האחרים בטבע: ישנה האדמה עליה כולם מתחרים, ובעיקר אביו של ג׳ורג׳ ש״לא רוצה להיקבר באוויר אלא באדמה״ כהגדרתו, כשהוא מבין שבית הקברות עבר לשיטת הקומות; ישנם המים מהם נובעים הרעיונות של ג׳ורג׳ חובב האמבטיות הארוכות, שהם גם בקבוקי המים הקדושים אותם הוא מחליף באוויר מקודש, על כל המשתמע מכך מבחינה סימבולית; האש נוכחת יותר במרומז, בין אם בעשן נרגילה או באנגים, אך בעיקר בבערה פנימית שקיימת בגיבור וממנה הוא מפחד כשהיא הופכת אותו לאלים לרגעים, ולכן מבקש לנשוף עליה אוויר מלא רוחניות מרגיעה.

במישור הפרקטי יותר, הסרט מעט פחות מוצלח. הרצון והכוונה להציג את המצב הפוליטי בנצרת ובעקיפין גם בישראל במלוא הסוראליסטיות שלו בהחלט נוכחים. מספר סצנות ארוכות בולטות בהקשר זה, בין היתר הודות לצילום של דניאל מילר, המדוייק גם כשהוא כאילו אגבי ומלא החיוּת אפילו כשהוא סטטי לכאורה. אבל הנושאים בהם הסרט עוסק ונוגע יותר עצובים ונוגים מאשר מצחיקים. כך שגם ברגעים אבסורדיים עד גיחוך, למשל בכל מפגש עם הישראליות על כל גווניה ובמיוחד עם נציגי הדת הנוצרית או הבירוקרטיה הישראלית, התוצאה יותר צובטת מאשר משעשעת. בנוסף, הייצוגים של כלל האוכלוסיות אמורים אמנם להיות קומיים יחסית, אבל יש בהם משהו ישיר מדי. אם כי בהחלט אפשר להזדהות ולהבין את בני הזוג שבמרכז העלילה, החושבים כמה וכמה פעמים האם כדי להביא תינוק לעולם הזה, ולמזרח התיכון הזה.

Shadowman
איש הצללים

בעקבות התקציר, הגעתי אל הסרט בציפייה לראות מסמך תיעודי על ״בנקסי״ המקורי, כלומר על ריצ׳רד המילטון שמילא את רחובות העיר ניו יורק בדמויות שחורות בתחילת שנות ה-80, והיה לאחת ההשפעות המוצהרות של אמן הרחוב הנודע. בפועל, קיבלתי יצירה קולנועית מרתקת ובנויה לעילא, שמזכירה יותר את ״אקזיט דרך חנות המתנות״ של אותו בנקסי מבחינת הנרטיב והאפקט הביקורתי שלה כנגד עולם האמנות המודרנית, דרך סיפורו של האחד שהצלחתו שונה מן המקובל. הלוואי שהסרט הזה יוקרן בישראל במסגרת כלשהי, ואוכל לחלוק את הרגשתי עם קהל נוסף.

המילטון, שעדיין חי ויוצר בניו יורק למרות כל מה שעבר עליו בסרט (שזה הכל חוץ ממשאית), עלה לגדולה בימים של באסקיאט וקית׳ הרינג. בניגוד אליהם, הוא לא שיחק את המשחק והיה מוזר מדי למסיבות ראוותניות בחסות אנדי וורהול או פטרוני אמנות מהתקופה. כסטודנט הוא צייר בגיר צלליות על רצפות הרחובות והתיז עליהן צבע אדום, כמו סימון של גופה בזירת רצח, מה ששיגע את המשטרה ואת התושבים שיצאו למצוד אחר רוצח סדרתי שהתגלה כאמן רחוב פורץ דרך. כאמן ממוסד יותר הוא המשיך לצייר על קירות העיר, בעיקר דמויות של צללים האורבים בחשכה, שהפכו לסימן ההיכר שלו. חייו היו פרועים יותר אפילו מן המקובל בסצנה, והסמים מחקו אותו הלכה למעשה, הביאו אותו לחוסר כל והעצימו את השגעון הפנימי שלו. מאז ועד היום הוא מגיח מדי פעם חזרה לתודעה, עוד פטרון לוקח חסות על הכשרון שלו ונוטש בגלל האישיות. הוסיפו לכך שינויים פיזיים מרחיקי לכת, מגבר יפה באופן משונה ומכשף למעין גיבן מעוות שסרטן בו הוא ממאן לטפל אוכל את גופו ופניו, ותקבלו חתיכת טיפוס ששווה לא רק סרט דוקומנטרי, אלא ממש יצירה בפני עצמה.

מי שעמד בגבורה במשימה הוא אורן ג׳קובי, שמוכיח בעיניי באופן סופי שערובה להצלחה בקולנוע האמריקאי הוא השם הפרטי אורן. ג׳קובי בונה מסתורין סביב דמותו של המילטון, מפיג אותו, ואז עוטף את האמן בהילה אחרת ומתעתעת אפילו יותר, ובאופן כללי מטלטל את הנרטיב שלו בכל פעם שהוא מתגבש. האם המילטון הוא באמת קורבן של נסיבות? אמן מבריק עם אישיות בעייתית שנוצל שוב ושוב בידי עולם האמנות חסר הלב והרחמים? או שאולי יש משהו אחר שבגללו התפרקו שותפויות העבר שלו, שלא לדבר על זוגיות כזו או אחרת?

באופן נבון שאינו מפסיק להפתיע, ג׳קובי מציב מול המצלמה מרואיינים שכולם לא רק הכירו בעבר את המילטון, אלא גם עבדו עימו בתקופה כלשהי, אבל חושף רק בהדרגה מה באמת קרה ביניהם. הסרט גם משרטט את דמותו של הצייר עצמו כאוסף בלתי סביר של סתירות פנימיות – אדם המחפש יופי ומונע בידי הכמיהה והמשיכה למפואר, בעוד גופו מתפורר והוא משיל את יופיו שלו, החיצוני במציאות והפנימי בכל הקשור ליחס הצופים אליו ככל שהסרט מתקדם. כאן מגיע לשיא גם הדיון בעולם האמנות עצמו. האם אדם שממשיך לצייר גם כהומלס שגופו בוגד בו הוא אמן אמיתי או טהור יותר מאשר אלה המציגים בגלריות ומוכרים ציורים במיליונים? האם דווקא בחוסר הרצון או היכולת שלו להתמסחר גוזר על עצמו המילטון לצייר שוב ושוב את אותן דמויות צללים שלאט לאט הופכות להיות הוא עצמו? והאם ככל שהציורים שלו הופכים לצבעוניים יותר, כך נפשו משחירה?

Samba
סמבה

יש מספר מפתיע של סרטי אגרוף בפסטיבל (כלומר יותר מאחד או שניים), אבל ״סמבה״ נראה לי מעניין משתי סיבות. ראשית, הוא מגיע מהרפובליקה הדומיניקנית, ולא מארצות הברית נניח, אז קיוויתי שיהיה יחסית חף מקלישאות ומחובר חזק למה שמבדיל בין סרטי הז׳אנר – המימד הרגשי. שנית, התקציר הבטיח סיפור הנסוב סביב עולם הפשע וקרבות רחוב, מה שאמור היה להיות עוד יותר גולמי וחייתי. בפועל, לא הייתי יכול להיות פחות בכיוון בציפיות ובתחזיות שלי.

הסרט דווקא מתחיל טוב, או כך חשבתי. הדמות הראשונה שמוצגת לנו היא זו של סיסקו, המשתחרר מכלא פדרלי לאחר 15 שנות מאסר ושב אל ביתו. אמו המזדקנת כמעט מתעלפת מרוב התרגשות, בנו המתבגר מגיב דווקא בזעם, בעוד הגיבור מרשה לעצמו לדמוע חרישית רק כשאיש לא מסתכל. הוא מוצא עבודה כסבל בנמל, בזמן שהאם נותרת בבית להשתכר והבן חורש את הרחובות ושודד את העוברים והשבים בעזרת חבר. בדיוק כשכל זה מפסיק לעניין, הפוקוס עובר אל דמותו של ניקי, איטלקי מזוקן שהיגר אל הדומיניקנה מסיבות השמורות עימו. הוא היה מתאגרף שהקריירה שלו הסתיימה כשאיבד את עינו, וכעת מתפרנס מעבודה במטבח, מוצא עצמו כל בוקר במיטה עם אישה אחרת, וחייב המון כסף לפושע מקומי. כשניקי מגלה את כישורי האגרוף הגולמיים של סיסקו, הנקודות מתחילות להתחבר.

האמת היא שיש עוד המון עלילה בסרטם של לאורה אמליה גוזמן וישראל קארדנאס, אבל החל מסוף המערכה הראשונה כבר הצלחתי לנחש אותה לבד, וסביר להניח שכך תעשו גם אתם ואתן. שום אלמנט סיפורי לא ממוצה, והחדשים שנזרקים פנימה מזכירים עצות של קרנות קולנוע (״חובה עלילה רומנטית! או יותר טוב – משולש אהבה!״) ומטופלים באופן שמשיג את האפקט ההפוך מזה שביקשו לעורר. לדוגמה, רגע של קירבה מפתיעה בין סיסקו למנהלת מכון אגרוף גרמה לצחקוקים במקום להתרגשות, ומשום מה גם לא השפיע על הסצנות הבאות אחריה. אותו הדבר נכון לגבי כמעט כל התרחשות דרמטית במערכה השנייה והמפוזרת, ובסיום ההשוואות הלא מחמיאות ל״רוקי״ כבר התדפקו חזק על הדלת מכדי שיהיה אפשר להתעלם מהן.

הקרבות והאימונים אמנם נהנים מנוכחותו הפיזית המרשימה של אלחניס פרז סוטו בתפקיד סיסקו, אבל הם מעטים ומסתיימים בחופזה. מה גם שבכל רגע שאינו כולל אגרופים בסרט השחקן מתגלה כאנמי למדי. מצבו עוד טוב לעומת שאר הקאסט, שלא שווה אפילו להזכיר, מלבד הדמות המעניינת באמת בסרט והיחיד, כלומר השחקן היחיד שמצליח לברוא דמות – אטורה ד׳אלסנדרו בתור ניקי האיטלקי. חבל שהסרט לא היה פשוט עליו, שכן ההיכרות עימו נותרת שטחית בלבד, ועוד יותר חבל שבכל פעם שמתמקדים בו בולטות החולשות של שאר העלילה.

Hounds of Love
כלבי אהבה

לקח להמשך הפסטיבל – תמיד להתעדכן בשינויים של הרגע האחרון בתוכניה. כך מצאתי את עצמי מגיע ברגע האחרון אל מה שהוגדר כקומדיית סטלנים אבסורדית המתרחשת בלוס אנג׳לס, אבל בעצם נכנסתי אל סרט מאוד שונה שהחליף אותו באותה המשבצת – מותחן חטיפה וכליאה המתרחש בפרברי אוסטרליה בסוף שנות השמונים. בפתיחה מפורטים מצד אחד חייה של תלמידת תיכון, המצויה בעיצומן של אהבת נעורים וגם מרד נעורים בהוריה שהתגרשו זה עתה, ומאידך מתוארת שגרתו של זוג נורמלי למראה, הנוהג לאסוף ברכבו צעירות ואז לכלוא אותן בביתו למטרות התעללות, אונס ולבסוף גם רצח. עד מהרה, שני קווי העלילה ייפגשו והצעירה שכבר למדנו לרצות בטובתה, לכאורה, תמצא עצמה קורבן לזוג הפסיכוטי, מה שיהווה את חלקו הארי של הסרט.

רמזתי קודם שלא היה לי מזל ליפול דווקא על ״כלבי אהבה״, משום שסרטו של בן יאנג הוא ממש בית ספר לכל מה שלא נכון לעשות (בעיניי כמובן) בסרטים מסוג זה. ראשית, ישנן הקלישאות. ככל שביליתי כצופה יותר דקות במחיצת הגיבורה בחלק הראשון של הסרט, כך הבנתי פחות ופחות מדוע בחר היוצר להציג לי אותה כך. כלומר, למה שלא יהיה לי אכפת מן הנערה הראשונה שנחטפת, למרות שאין אנו יודעים עליה כלום? האם יש מישהו שלא יהיה לו אכפת מכל אחד או אחת שנחטפים ונאנסים עד מוות? לכן ההתעקשות לשוב ולהציג את הגיבורה בתור בת העשרה הטיפוסית ביותר שאפשר לדמיין, גם אחרי שהיא נכלאה ומפתחת מערכת יחסים מורכבת עם שוביה, פשוט לא ברורה.

גם הדינמיקה בין החוטפים עצמם נופלת לכל התבניות השגרתיות ביותר שתוכלו לדמיין – הוא צופה בסרטים מצויירים ובפורנו תיכוניסטיות, והיא רק רוצה שיאהבו אותה, אפילו אם הגבר שלה חושב תוך כדי על מישהי אחרת (שקשורה למיטה באותו החדר). המשטרה מתנהגת כמו משטרה בסרטים (אדישות) וההורים כמו הורים בסרטים (היסטריה וחוסר אונים). ברגע שראיתי שלבני הזוג יש כלבה קשורה בחצר, חששתי לחייה ומי שרגישים או רגישות להתעללות בבעלי חיים – יש כאן לפחות שתי סצנות שהן לא בשבילכם או בשבילכן. זה לא ספויילר בעיניי, אלא שירות לקהל פוטנציאלי.

גם בכל אספקט אחר שתבחרו, מדובר בסרט שנצמד יותר מדי לספר החוקים. הפרברים השלווים מצולמים באור יום, אבל עם מוזיקה מאיימת. כל ההילוכים האיטיים בעולם מנסים לייצר אווירה אמנותית, אבל עם רגעים של שימוש אירוני ומודע לעצמו בשירים שמחים על רקע תמונות מטרידות. האלימות, כמובן, נותרת מחוץ לפריים, ואנו רואים רק את הכוונה ואז את תוצאותיה, מה שמזעזע הרבה יותר, שוב לכאורה. אפשר להמשיך ולמנות את הכשלונות של הסרט, אבל אנסה בכל זאת למצוא נקודות לזכותו ואומר שברגעים בהם הוא מנסה לחרוג מן המקובל, הייתי בעדו. הניסיון לשבור את הדינמיקה של בני הזוג ולאפיין אותם פסיכולוגית רק אחרי כחצי סרט, יחד עם התזכורת שלכל בריון יש בריון אחר שמציק לו, היו כיוונים מעניינים מהצפוי. אף אחד מהם לא הלך עד הסוף או באמת הגיע לרמה של עניין אמיתי, אבל הרצון היה שם. בסיום, כל מה שנותר עבורי היה סרט סמי-אכזרי ופסאודו-מטריד, שרובו התעללות רגשית בדמויות ובצופה ללא שום מטרה.