• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • כוכב נולד
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

כל סרטי אינגמר ברגמן – חלק 22: "כוונות טובות", "ילדי יום ראשון", "וידויים אישיים", "בגידות בחיי הנישואין", "דניאל"

21 במרץ 2017 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבססת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם דיון גם בסרטים בולטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרויקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

בחלק זה בפרויקט אתמקד ארבעה תסריטים נוספים שביימו בידי במאים אחרים לאחר שברגמן "פרש" מעשייה קולנועית. למרות שאינגמר ברגמן אינו חתום על הסרטים כבמאי, ייתכן ומדובר בכמה מן התסריטים היותר אישיים. שלו. שלושת הראשונים עוסקים באופן ישיר בהיסטוריה של משפחת הבמאי, כלומר התסריטאי. לסיום גם אציין סרט קצר נוסף אשר הורכב מחומרים שצולמו במצלמה ביתית וחושף עוד קצת על הקשר של ברגמן עם משפחתו, אשר נידון בסרטים האחרים בפוסט ארוך ועמוס במיוחד, לקראת שלבי הסיום של הפרויקט.

כוונת טובות
The Best Intentions
(1992)

תוצאה נוספת של הפרישה החלקית מקולנוע עם יציאת "פאני ואלכסנדר" הייתה הגברת העיסוק של ברגמן בעברו בעבר המשפחתי דרך הקולנוע והספרות. במהלך העבודה על האוטוביוגרפיה שלו, "לטרנה מאגיקה" (Laterna Magika), הבין ברגמן כי הוא רוצה להבין יותר לעומק את הוריו, כסוג של פרויקט נלווה לסיפור שלו. היחסים של ברגמן עם הוריו עברו שנים רבות של זעם, אבל לקראת מותם הוא השלים עם שניהם ולמד מעט על סיפורם האישי. מאוחר יותר, על בסיס מעט מכתבים, קטעי יומן של אשתו, זיכרונות והשלמת פערים דרך הדמיון, הוא יצא לפרויקט של כתיבת סרט על הוריו. בסופו של דבר נולדו ממנו עוד שני סרטים נלווים, כל אחד בידי במאי אשר ברגמן ראה בו סוג ממשיך דרך, או יורש של ממש.

הסרט הראשון בפרויקט הזה הוא הידוע מכולם והוא גם זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, פרס אשר ברגמן לא זכה בו מעולם כבמאי. לעומת זאת, הבמאי של ״כוונות טובות״, בילה אוגוסט, השלים עם סרט זה זכייה שנייה בפרס, אחרי שעשה זאת גם עם סרטו הקודם, ״פלה הכובש״ (סרט אותו ברגמן אהב מאוד). אך הגרסה הקולנועית שאורכה היה שלוש שעות היא רק חלק מן הפרויקט. קדמה לבכורה שלו הקרנה של מיני-סדרה בת ארבעה פרקים בטלוויזיה השבדית. אורכה הכולל של הגרסה הטלוויזיונית הינו חמש וחצי שעות ובדומה למקרים אחרים זוהי והגרסה כמובן המועדפת עליי, שכן בגרסה הקולנועית בחלק מן המקרים מעבר הזמנים מהיר מדי ונוצרים פערי מידע. מה גם שבניית הדמויות הרבה יותר שלמה בגרסה הארוכה שמכילה גם עוד קווי עלילה ולפחת מאורע דרמטי חשוב אחד שאין לו אזכור בגרסת הפיצ'ר. בנוסף, ברגמן הפך את התסריט גם לספר שתורגם לעברית.

נקודת המוצא של ברגמן בסרט זה הייתה לעסוק בסיפור החיים של הוריו, מן הרגע בו נפגשו בשנת 1909 ובמשך עשור, עד רגע לפני שאינגמר ברגמן עצמו נולד. היוצר התבסס על שיחות שקיים עם הוריו לקראת סוף חייהם ועל יומנה של אמו, אך חלק ניכר מן הסיפור הוא השלים דרך דמיונו. לכן, אף כי שם המשפחה ברגמן נשמר, הוא שינה את השמות הפרטיים של הוריו מאריק וקארין להנריק ואנה. שני גיבורי הסרט באו מרקעים שונים למדי, דבר אשר מוביל במהלך היצירה למספר התנגשויות ברצונות שלהם ובעיקר בהשקפת העולם שלהם.

הנריק ברגמן (סמואל פרולר) מתחיל את היצירה במהלך לימודי ההסמכה לכמורה בעיר אופסלה. הוא בא מרקע עני והדבר ניכר הן במגוריו הצנועים והן בדרך ההתנהגות שלו בתחילת הסרט. ככל שהיצירה מתפתח ניתן לראות כיצד גם מבחינת השקפת עולם פוליטית ודתית הוא דוגל באדם הפשוט ובצניעות. דבר זה עומד בניגוד מסויים לעולם ממנה באה הגיבורה השנייה של היצירה, אנה אקרבלום (פרנילה וולגרן, שמהלך ההפקה התאהבה בבמאי והתחתנה עמו לכן החל מסרט זה שמה בקרדיטים הוא פרנילה אוגוסט). אנה היא בת לאחת מן המשפחות העשירות באופסלה והיא לומדת להיות אחות ואף מתחילה לעבוד בתחום בשעת המפגש הראשון. לבה יוצא אל מעוטי היכולת הן בבחירת המקצוע שלה והן במשיכה שלה להנריק, שייתכן כי לעובדה שהוא בא ממעמד נמוך יותר מן האנשים האחרים במעגל החברים של המשפחה יש סיבות להתאהבות שלה בו. בהתאהבות זו יש משהו רומנטי ואידאי, באופן שהפרנטר שלה לא לגמרי תופס. אנה גם מורגלת בחיי הנוחות ובחיים אינטלקטואליים, דבר אשר בא לידי ביטוי בעיקר בחיבור שלה למוזיקה. הנריק תמיד מעריך אותה, אבל הוא לא תמיד מבין את טבע אהבתה והשקפת עולמה. לכן, החיבור בין השניים שמתחיל במשיכה הגדולה מכיל לאורך כל הדרך הרבה נקודות חיכוך אשר מולידות סבל, שדומה כי רוב האנשים רואים אותו טוב יותר מבני הזוג עצמם.

התא המשפחתי של הנריק, כולל פחות או יותר רק את אמו, שכן אביו נפטר ורוב משפחת האב ניתקה את הקשר בגלל סלידה מן האם. זאת פרט לכמה דודות אשר מממנות את לימודיו של הנריק, בין היתר אודות לנחישותה של אמו של הנריק אשר מקריבה לא מעט דברים על מנת שבנה יכול להיות כומר (דבר זה מובלט רק בגרסת הסדרה). לעומת זאת, משפחת אקרבלום לא רק חיה בבית גדול בהרבה, היא גם מכילה לא מעט דמויות. אביה של אנה הוא יוהן (מקס פון סידוב) והוא נשוי בשנית לקארין (גיתה נורבי). ממנה נולד לו גם בנו ארנסט, שהוא זה אשר מתיידד עם הנריק ומציג אותו למשפחה. ארנסט קרוב במיוחד לאחותו ולעתים מערכת היחסים שלו עמה ועם הנריק נראית ממש כמו משולש רומנטי.

ליוהן יש גם שלושה בנים מנישואיו הראשונים, בנים שהיו מבוגרים שעה שהתחתן בשנית. מבין האחים למחצה, ראוי לציין את דמותו של קארל, שגולם בידי בוריה אלסטדט במספר סרטים של ברגמן אשר מבוססים בצורה ישירה או רופפת על משפחתו, החל מ״פאני ואלכסנדר״. קארל הוא דמות אשר קשורה אצל ברגמן ליצר משתולל שלא מצליח להסתגל לחיים הבוגרים וגם בסרט זה הוא מופיע כמי שמתקשר עם האדם הפשוט ועם ילדים יותר מאשר עם בני מעמדו החברתי. הפערים בין המשפחות הם החלק העיקרי של המתח בחלק הראשון של היצירה, כאשר שתי האמהות מרגישות כי השידוך בין הגיבורים בעייתי. הן מנסות, כל אחת בהתאם לאמונתה, להערים קשיים על מנת למנוע סבל עתידי מבני הזוג.

כותרת היצירה מתייחסת לנסיונות הפרעה אלו, כולל דרך דברים ישירים שקארין אומרת בשלב מסוים – למרות שכוונותיה טובות, היא עושה מעשים די איומים לבתה על מנת לנסות, בלי הצלחה בסופו של דבר, למנוע את נישואיה להנריק. יש מידה רבה של צדק בדבריה, שכן מן ההתחלה קיימים רמזים לכך שלמרות המשיכה, חוסר ההתאמה בהשקפת העולם יוביל למריבות וסבל בחיי הזוג, אף כי גם הכוונות שלהם טובות. ולא מדובר רק בשני הדורות הללו. שלא במקרה, הסרט מתחיל בעימות בין הנריק לבין סבו מצד האב. הסב מבקש כי הנריק יבקר את סבתו הגוססת, אשר רוצה לכפר על עוול מתמשך שנגרם להנריק ולאמו – אך הנריק מסרב לסלוח ולפגוש את הסבתא. בכך הסרט מבצע מהלך כפול – הוא מראה כי גם בדורות העבר חוסר הסכמה לשידוך הוביל לסכסוך ובמקביל הוא בונה את הדמות של הנריק כגבר קשוח, על סף האלימות. זאת למרות שהוא רואה בעצמו לא רק שליח של אל, אלא גם שליח של הבנה לזולת. אף כי ייתכן והוא צודק ביחס לסבתו לפחות ברמת העיקרון, האופי העיקש שלו שנחשף מן הפתיחה יתגלה כבעייתי בשלבים אחרים של היצירה.

חייו של הנריק טרם תחילת הקשר עם אנה מפורטים הרבה יותר בגרסת הטלוויזיה. בעוד בסרט המפגש בין הגיבורים מגיע כבר בסצנה השנייה, בסדרה עוד קודם לכן אנו לומדים כי הנריק נכשל במבחן חשוב לגבי תולדות הכנסייה באופן אשר מאיים על עתידו. בנוסף, הנריק מסתיר מאמו ומחלק מן הסביבה את היותו מאורס לאישה אחרת – מלצרית בשם פרידה, עמה הוא גם מקיים יחסי מין. דמותה של פרידה מופיעה גם בסרט, אך שם קיומה נחשף לאחר המפגש הראשוני בין הגיבורים ולא לפניו. בנוסף, הדמות שלה מוצגת בעיקר כאובייקט מיני, בעוד בסדרה מערכת היחסים שלה עם הנריק מורכבת, כולל במקרים בהם אנו רואים אותה מבינה כי אהובה שיקר לה. אף כי הנריק מבטיח לה כי הם אכן מאורסים ועם הזמן הוא יפגיש בינה לבין אמו, היא סקפטית למדי לגבי העתיד המשותף, אפילו לפני שהיא למדה על קיומה של אנה.

עבור אנה, הנריק הוא כנראה האהבה הראשונה מבחינה מינית. היא זו אשר יזומת את הקשר והיא מדברת בצורה ישירה על רגשותיה, באופן אשר מותיר את הנריק מעט המום לפרקים אף כי הוא שותף למשיכה ולכנות – הוא מספר לה גם על האישה אחרת. למרות הידיעה על פרידה, אנה משוכנעת באהבתה ומשכנעת את הוריה להזמין אותו לשהות ארוכה בבית הקיץ של המשפחה, שם אנו נחשפים לראשונה להתנגדות של אמה של אנה. התנגדות זו בסופו של דבר תוביל לפרידה שכן האם מגלה כי הנריק לא ביטל את אירוסיו. לאחר הפרידה, המשפחה מודיעה להנריק כי אנה מבקשת לא לראות אותו וכי היא חולה בשחפת. המחלה אינה תירוץ בלבד, והיא מנתקת את אנה מהנריק למשך תקופה ארוכה, בה היא נלקחת לבית מרפא בשוויץ. כאשר היא מחלימה, היא כותבת להנריק מכתב בו היא מבקשת לחדש את הקשר. קארין מגלה את המכתב, משמידה אותו ומנסה להרחיק את אנה מהנריק לפרק זמן ממושך יותר, בניגוד לעמדת יוהן. קארין מחליטה כי על אנה לצאת עמה לחופשה באיטליה בטרם תשוב למולדתה.

במהלך החופשה, מגיעה הידיעה כי יוהן נפטר. שבורה ממות בעלה, קארין מתוודה בפני אנה כי היא השמידה את המכתב שלה להנריק. בנוסף, היא חושפת בפני בתה כי היא לא אהבה את יוהן כאשר התחתנה עמו, אז גילו היה יותר מכפול מגילה. קארין חשבה כי למרות שאינה אוהבת את הגבר המבוגר שחיזר אחריה, היא תוכל לעזור לו ולהקל על בדידותו והוא על בדידותה. רק לאחר החתונה הבינה כי בדידות של אחד יכולה להיות קשה, אבל בדידות בזוגיות היא בלתי נסבלת. מנימת דבריה, ניתן להבין כי עם השנים המצב השתפר והיא למדה לאהוב, אך הדבר לא נאמר בצורה חד משמעית ועם השיבה לשבדיה קארין אף מתעמתת עם חלק מילדיו של יוהן על ענייני יורשה. במקביל, היא נותנת לבתה ללכת אחר לבה וסמוך להלוויה של יוהן אנה מתארסת עם הנריק.

טרם הנישואין, הנריק לוקח את אנה לפגוש את אמו וגם לראות את העיירה הקטנה בצפון בה הוא צפוי להיות מוצב ככומר. תחילה, דומה כי המפגש בין אנה לבין אמו של הנריק הוא חיובי, שכן האם היא מורה לפסנתר ואנה מנגנת על הכלי ובכלל מוזיקה היא חלק מהותי בחייה. האם מפגינה יחס אוהד כלפי ארוסתה של בנה ודומה כי היא חשה גאווה מהצלחתו בחיים, אך לפני השינה היא נושאת תפילה לאל שיפריד בין בני הזוג, שכן היא חשה כי הנישואים צפויים להביא סבל רב. התפילה היא גם דרכו של ברגמן להמחיש את הפער בין שתי המשפחות – הנריק בא מרגע של אמונה, יותר משהוא מאמין בעצמו באל (מבלי לומר שיש לו ספקות של ממש באמונה). בעוד המשפחה של אנה מדברת על דברים רבים בצורה גלויה, אמו של הנריק לא חולקת את רחשי ליבה והיא שומרת על פשטות וצניעות אפילו יותר מבנה. אך היא אינה תמימה ובמידה רבה היא דמות משלימה לקארין לגבי הסלידה מן השידוך, אף כי לכאורה בנה מצא שידוך טוב מן הצפוי.

בסדרה, הביקור אצל האם חותם את הפרק השני ולמעשה מחלק את היצירה כנקודת האמצע. תם (אך לא נעלם) הסיפור של הקשר עם הדורות הקודמים והדגש עובר לחיי הזוגיות. יש לציין כי תקופת החיזור טרם הפרידה הארוכה הייתה קצרה מאוד ואחריה האירוסין באו כמעט מיד. כך שאנה והנריק לא ממש עברו את השלב בו המשיכה הופכת לזוגיות של ממש. במסע לעיירה אשר תהפוך לביתם, עוד טרם החתונה, מתחילים לעלות הפערים ביניהם, בין היתר בכך שאנה רוצה עצמאות מסויימת בנישואין והיא מתכוונת להיות לא רק רעיית כומר אלא גם אחות ומנהלת משק בית. סצנת השיא של הביקור המוקדם ואולי של הסרט כולו מגיעה כאשר הזוג מבקר במה שתהיה הכנסייה בה הנריק צפוי לשאת דרשות. הנריק מבקש מאנה להעתיק את מקום החתונה מאופסלה לכנסייה הצנועה. אנה לא מוכנה לשמוע על כך – היא כבר הסכימה על חתונה גדולה במקום מרכזי. העימות הופך לטעון וחושף את הפער בין השאיפה של הנריק לצניעות לבין הקשר של אנה למשפחתה ודרכה להנאות הבורגנות. טבעו האלים של הנריק נחשף כאשר הוא מכה את אנה והשניים אף מדברים לרגע כאילו הם ביטלו את הנישואין. אך הקשיחות של הנריק כוללת גם צד רך ואחרי הריב הסוער, השניים מגיעים להסכמה. לכאורה, אנה ניצחה במאבק והחתונה אכן מתקיימת בעיר הולדתה – אך לצד זאת, הזוג עובר מיד אחריה לחיות בעיר הצפונית והקרה ללא ירח דבש. אף כי אנה מצליחה לייצר לעצמה חיים בסביבה החדשה והיא עובדת הן במקצוע שלה והן בעבודות של חיים כפריים, מדובר באורח חיים אשר היא לא חשבה שיהיה לה בשלב כלשהו של חייה.

אולם, קשיי ההסתגלות של אנה לעיירה נמצאים רוב הזמן ברקע בחצי השני של היצירה, בעוד דומה כי הנריק מקבל כל קושי פיזי כחלק משליחותו. הנריק מתעמת במספר דרכים עם בעל המפעל הגדול במקום, שהוא גם האיש החשוב בעיירה, דבר שבא לידי ביטוי ביחס שמעניק לו הכומר הוותיק שנותר במקום – יחס של כבוד למרות שמודבר באיש שאינו מאמין. העימות בין הנריק לבעל המפעל מתגבר כאשר הנריק מחליט לתת לוועד העובדים הקומוניסטי לערוך כנס בכנסייה. דרך עימות זה היצירה (בעיקר בגרסת הטלוויזיה) דנה בשינויים בחברה השבדית בראשית המאה העשרים ובעיקר על רקע מלחמת העולם הראשונה המתחוללת באירופה בשנים שבהן הזוג חי בעיירה הקטנה.

יותר מן העיסוק בפוליטיקה, שאינו טיפוסי לכתיבה של ברגמן כתסריטאי, חלק זה של הסרט דן גם בהורות. אנה יולדת את בנה הבכור דאג (שמו של אחיו הבכור של אינגמר) אבל מוצאת את עצמה כהורה חלופית גם לילד אחר. זהו פטרוס, ילד אשר עקב פרידת הוריו נשלח לגור עם דודתו בעיירה הקטנה, לאחר שגדל במקום נידח עוד יותר בה אפילו לא היה לו בית ספר ללכת אליו והוא לימד את עצמו לקרוא. תחילה, אנה נותנת לו ספר קריאה. אולם באחד מן הלילות הוא מגיע לבית הכומר ואשתו ומסרב לעזוב בבוקר המחרת. הנריק מסכים (מבלי לשאול את אנה) כי פטרוס יישאר עמם מספר ימים, ימים אשר הופכים לחודשים ארוכים וליותר משנה. אנה לא רצתה להיות אם חלופית לפטרוס, אבל היא מקבלת על עצמה את התפקיד.

הדבר עומד למבחן כאשר מלכת שבדיה בכבודה ובעצמה מבקשת לראות את הנריק ומציעה לו משרה ככומר של בית חולים בשטוקהולם. הנריק אינו מעוניין במשרה, למרות רצונה של אנה אשר מוותרת מבלי לריב אך לא בלי תסכול. העניין הוא שבעיירה יש שמועות על המשרה החדשה ועולה חשש כי הכומר יעזוב. עוד לפני הדחייה, פטרוס מוטרד מכך שאולי יאבד את הבית החלופי. בסופו של דבר אנה מבקשת מהנריק לגרש את פטרוס, מבלי להבין כי הילד המאומץ שומע אותה. למחרת הוא מנסה להתנקם על ידי הריגת התחרות על תשומת הלב של אנה, אולם הנריק מצליח לתפוס אותו רגע לפני שהוא זורק את דאג לנהר. כאשר הנריק מכה את פטרוס, אנו רואים כי אנה נרתעת מן הענישה האלימה, למרות האיום הקשה על חיי בנה. דומה כי בנקודה זו היא מבינה כי יש בטבעו של הנריק משהו אלים ועקשני מדי, יותר מאשר ברגע בו הוא הכה אותה (אשר גם חוזר פעם נוספת). היא מחליטה לעזוב ולשוב לבית הוריה, כאשר היא כבר בהריון עם מי שעתיד להיות אינגמר ברגמן.

בגרסת הסדרה בלבד, ישנה עוד סצנה חשובה מאוד בעיירה הקטנה. כאשר אמו של הנריק מגיעה לביקור, היא חווה אירוע בריאותי קשה בעודה משחקת עם דאג, בשלב בו זה כבר יכול ללכת לדבר. היא מתה באותו לילה, רגע לפני שהנריק מגיע להיפרד ממנה, ואחרי שאנה סבורה כי מצבה השתפר. המוות הזה מתואר בצורה מעודנת ובודדה, כאשר הנריק מרגיש, אולי לא בצדק, שהוא נטש את אמו. המוות מגיע מעט אחרי הביקור אצל המלכה וייתכן והוא תורם להחלטה של הנריק להישאר נאמן להיותו אדם פשוט ולא להתפתות לערים הגדולות.

במהלך העזיבה שלה, אנה מציינת כי אם תחיה עם הנריק תמיד מישהו יוותר ותמיד זו תהיה היא. היא גם מאמינה כי כך הם פני הדברים, אבל הדמות של הנריק בסדרה יותר מורכבת – לא מדובר רק בכומר קשוח, מדובר גם בגבר ביישן ובסופו של דבר מאוהב. בסיום הוא נוסע בהחלטה של רגע לאופסלה ומדבר עם אנה בעוד הם מצויים על ספסלים נפרדים. הוא לוקח את העבודה בבירה ואורח החיים של הילדים יהיה עירוני בהתאם לאופיה של אנה, אך גם דתי ונוקשה כמו אופיו של האב. אבל כל זה כבר לא נמצא בסרט.

כאמן, אינגמר ברגמן נוכח ביצירה לא רק דרך נושא העיסוק, אלא גם דרך הדיאלוגים היפים אשר חושפים היטב רצונות מנוגדים לצד אמירות חצי פילוסופיות על דרך החיים. יחד עם זאת, מבחינת הבימוי הסגנון הוא של בילה אוגוסט ולא של הכותב, דבר אשר בה לידי ביטוי בשימוש סנטימנטלי יותר במוזיקה ובשפה קולנועית הקרובה יותר לקולנוע המסחרי בדרך בה היא מציגה דיאלוגים. במידה רבה הבחירה הזו משרתת את היצירה שכן היא מדגישה את התפתחות הסיפור, שבסרט זה הוא מהותי יותר מן האווירה.

ילדי יום ראשון
Sunday's Children
(1992)

סוג של פרויקט משלים ל"כוונות טובות" יותר מאשר סרט המשך של ממש. יצירה זו עוסקת בזיכרונות הילדות של אינגמר ברגמן הצעיר, תוך דגש על הקשר בינו לבין אביו. מכיוון שהוא נכח באירועים המתוארים בסרט (רובם דרך נקודת המבט של בן גילו) הוריו מתוארים כאן בשמותיהם האמיתיים, אריק וקארין, בעוד הדמות של אינגמר מכונה "פו" (מילולית – קטן) במשך רוב הסרט, אשר מתרחש בקיץ בו היה הגיבור/הכותב בן 8. הסרט גם מכיל מספר סצנות המתרחשות בבגרותו של הגיבור, שם שמו הוא אינגמר. עלילת הסרט מבוססת על מספר אפיזודות שהופיעו כבר באוטוביוגרפיה ״לטרנה מאגיקה״ והן מורחבות בסרט זה, שזכה גם הוא לגרסת ספר שתורגם לעברית. באופן מעניין עבור סרט שבמרכז חלקו השני מערכת היחסים בין אינגמר ברגמן לאביו, הסרט בויים בידי דניאל ברגמן, בנו של אינגמר.

ֿ״ילדי יום ראשון״ הינו סרט התבגרות לא רק במה שהוא מתאר, אלא גם בסגנון שלו, אשר מרגיש מעט רענן יותר מסרטיו של ברגמן האב. במידה רבה יש בסרט משהו שמזכיר את סיפור ההתבגרות בסרטו של לאסה האלסטרום ״סיפורים שסיפרתי לאמא״ (My Life As A Dog), יותר מאשר את ״פאני ואלכסנדר״ של ברגמן. אולם, בהשוואה לסרטו של האלסטרום, הסרט של ברגמן את ברגמן מורכב בהרבה ומעודן יותר בסגנון שלו. פו/אינגמר הצעיר אמנם נחשף בגיל 8 כבר לעימות עם העולם המיני ועם המוות, אולם הדבר נעשה בצורה אשר נראית טבעית ומכילה לצד פחד וחשש גם היקסמות מן העולם הנסתר של הדברים האפלים. לעומת המבנה האפי של ״כוונות טובות״, העיסוק בסיפור התבגרות קטן יותר מעניק גם לסרט גוון צנוע, אבל בסופו של דבר אני חושב כי מדובר ביצירה מרשימה ואפקטיבית בצורה דומה.

הסרט מתרחש במהלך חופשת הקיץ. פו ואחיו הגדול דאג נמצאים עם אמם בבית קיץ בסביבה כפרית, באזור בו רוב הילדים האחרים גדולים יותר מפו. הוא מנסה להגדיר את מקומו מול הגדולים, באופן אשר גורם לו השפלות רבות בעודו מנסה להוכיח את כוחו. ככל שהוא מנסה להיות חלק מעולם הילדים הגדולים, נחשפת דווקא הקטנוּת שלו. המקום אשר בו הוא מחפש לראות את כוחו מול האחרים הוא מקום רוחני – הוא מאמין כי ילדים שנולדו ביום א' מסוגלים לראות דברים נסתרים, באופן ספציפי את עולם הרוחות.

הוא מוצא את התקווה שלו לצפייה ברוחות דרך סיפור על שען שהתאבד ביער הסמוך. הסיבה הראשונה אשר נמסרת להתאבדות היא לב שבור, אבל חלק מן המבוגרים טוענים כי הסיבה אחרת. בשלב מסוים אחת מן המשרתות מספרת לילדים אגדה אפלה על מכשף שמצא אישה זעירה בתוך שעון עתיק, התאהב בה אך היא נותרה נאמנה וכבולה לתקתוק השעון, קשר אשר השען לא הצליח לקטוע בסופו של דבר הוא ניסה להשמיד את השעון, באופן אשר השמיד גם את אהובתו. יש באגדה זו גוון של משחקי כוח ושליטה, אשר יכולים להיות אופייניים גם לזוגיות והורות. ברגע מסיום בסרט, פו הצעיר מצליח לראות את רוחו של השען והוא שואל אותו מתי הוא צפוי למות. התשובה שמגיעה היא: "תמיד". הילד, שבקושי למד על המוות, מבין כי המוות נוכח לא רק בסוף החיים, אלא גם בכל רגע מהם, כי כל רגע הופך לאבוד ויש בו משהו מן האובדן. המוות הוא גם אינו משהו שמצפה בעתיד הרחוק, אלא נוכחות תמידית בסביבה, יותר משהילד רואה רוח רפאים, הוא רואה את האפשרות להפוך לרוח.

אולם, האובדן העיקרי אשר הילד מתחיל להפנים בסרט הוא זה של האמונה בהוריו. בסצנה הראשונה הוא מדבר בהערצה על אביו שמכיר את המלכה באופן אישי, אך כאשר האב מגיע לבית הקיץ הוא נוכח לראות את הוויכוחים בין אביו לאמו ובעיקר בין אביו למשפחה. כאשר האב מציע כי פו יתלווה אליו במסע לכפר אחר בו עליו לשאת דרשה, הילד מגיב בהסתייגות ורתיעה. אולם, לאחר שהוא שומע כי אם לא יצטרף לאב תעשה זאת במקומו אחת מן המשרתות (שכנראה מנהלת רומן עם האב), הוא מתנדב לצאת בכל זאת לטיול המשותף. עצם הרקע בטיול קשור לתחילת ההתרחקות של הילד מדימוי אידאלי ואוהב של אביו, אחרי שהוא שומע ויכוחים בין הוריו ובמקביל גם מתחיל להטיל ספק באמונה הנוצרית. המסע המשותף, אשר תופס כמעט את כל חלקו השני של הסרט, יוביל גם לחשיפת הצד האלים של האב ולעימותים נוספים עם עולם המוות, אך בסופו של דבר הוא יכלול גם רגעים של אחווה בין דורית. האב מבין באופן חלקי את החולשות שנחשפו ומציג בפני בנו לא רק את הצד הקשוח והמטיף, אלא גם את הרכות שיש בו ואת היכולת שלו להשתעשע ולחגוג. לכן, גם האב צועק כי גם הוא ילד של יום א' – והייחוד של ילדי היום הופך מראיית המוות לראיית החיים.

המסע עם האב כולל כמה תחנות חשובות. בראשונה, בעודם נוסעים על מעבורת הילד נופל למי האגם ואב מציל אותו, אך זועם על כך שיכל למות ומכה אותו. הדבר גורם לילד לומר מאוחר יותר בבגרותו כי הם תמיד פחדו מן האופי של האב, שלא תפס את עצמו כאלים או כמאיים, אלא כסולח ומעניק אהבה בהתאם לחזון שלו אודות האל. רגע חשוב נוסף מתרחש כאשר הילד מטייל ברחבי הכנסייה ומגלה בביתן סמוך ארון בו קבורה אישה לא מבוגרת מאוד. במקום לראות רוח, הוא רואה גוף בלי רוח וחווה בפעם הראשונה את הקשר הממשי שלו עם המוות, ביום בו כמעט טבע בעצמו.

במסע חזרה מתרחשים רגעי האחווה, כאשר היפה שבהם מגיע במהלך סופת ברקים מפתיעה. האב והבן תופסים מחסה באסם בעוד הם חוזים בברק פוגע בעץ ושורף אותו. הבן המפוחד שואל את אביו האם יכול להיות שזהו בעצם סוף העולם. האב אומר שבמקרה זה, לפחות טוב שהם חווים אותו ביחד. זהו רגע של קירבה, שאולי יהיה גם נדיר ביחס לעתיד של השניים, שכן לא תמיד לאב היה פנאי להראות את הצד האוהב לבנו. אבל זהו גם רגע של קירבה בין דורית המועצם על ידי כך שמי שמביים את הסצנה הזו הוא בן הדור הבא במשפחה.

כאמור, הסרט לא מתאר רק את הילדות. מוקד נוסף שלו הוא שיחה בין אינגמר לאביו בסוף שנות הששים, סמוך לסוף ימיו של האב. השיחה מתקיימת לאחר שהאב מוצא את יומנה של האם המתה ומגלה בו כי היא חשה פחד ממנו והוא מנסה להבין זאת. דרך השיחה עם הבן, אשר היה מסוכסך עם האב במשך זמן ארוך אך חידש את הקשר גם טרם השיחה, האב מבצע סוג של חשבון נפש. גם הבן לומד משהו על הכוונות מאחורי מה שהוא תפס כאב קשוח המשוכנע יותר מדי בעקרונות האמונה שלו. למידה זו מתבצעת גם מול המבט בפגעי הזקנה ולא רק דרך המילים של האב, אשר לפעמים יש ספק לגבי מידת הצלילות שלו. למשל, בכל פעם שהוא מקיץ משינה הוא שואל היכן נמצאת רעייתו, שנים אחרי מותה. השילוב של קטעים אלו בנרטיב הראשי יפה במיוחד ומדגיש את המסר של הסרט – העריכה יוצרת את התחושה כי הקטעים המתרחשים בעתיד הם למעשה הזיכרונות של הילד. כך שגם הדיון הבוגר כבר התרחש בשלב הילדות, כשם שהמוות מתרחש באופן תמידי. לא מדובר בתחושה כי לזמן אין משמעות, אלא בכך שהידע לגבי המשך חייו מתחיל לחלחל לילד עם רגעי ההתבגרות הראשונים. הוא מתחיל למרוד באביו, אבל גם להבין אותו. להתמודד עם יצרים מיניים ומשאלת מוות, אבל גם להבין את מקומו בחיים.

וידויים אישיים
Private Confessions
(1996)

סרט זה מהווה המשך עלילתי ישיר ל״כוונות טובות״, כאשר סמואל פרולר ופרנילה אוגוסט שבים לגלם את התפקידים שגילמו בסרטו של בילה אוגוסט. בנוסף, ניתן לראות בסרט סוג של תמונת מראה ל״ילדי יום א'״ שכן הוא מתמקד בדמותה של האם (גם אם הילד אינגמר לא נראה בסרט ורק מאוזכר בחלק מחייה). אבל מבחינה סגנונית, מדובר בסרט שונה לחלוטין בכל הקשור לכתיבה ולסוג היצירה, שדומה יותר לסרטיו המגובשים של ברגמן כבמאי, בין היתר על ידי מבנה התסריט. מדובר בסרט אשר מורכב מחמישה חלקים נפרדים, אשר כל אחד מהם נסוב סביב מפגש של אנה עם דמות אחרת ומוגדר על ידי כתובית המציינת את מספר השיחה, אף כי שום חלק לא מורכב משיחה אחת בלבד. כיאה לסרט שעיקרו פרספקטיבה נשית, ברגמן הפקיד את שרביט הבימוי בידה של ליב אולמן, אחת מן השחקניות הקבועות והיותר מהוללות שלו, שהייתה גם בת זוגו למשך תקופה קצרה. גם בשלושת הסרטים שביימה אולמן לא פי תסריטים של ברגמן, ההשפעה שלו ניכרת ודומה כי החיבור ביניהם בסרט זה ובסרט הבא בפוסט עובד בצורה טבעית למדי.

הסרט נסוב סביב פרשית אהבים אשר ניהלה אנה בשנת 1925. שלוש השיחות המתרחשות באותה שנה מוצגת בסדר לא כרונולוגי וכל אחת מהן אורכת כחצי שעה. בשיחה הראשונה, אנה נפגשת במקרה עם הכומר יעקב (מקס פון סידוב, שגילם דמות אחרת ב״כוונות טובות״). זהו הכומר אשר הכניס אותה לכנסיה בנעוריה ונותר ידיד של המשפחה ושלה, כאשר במקביל הוא גם בכיר בכנסיה השבדית ולמעשה אחראי בין היתר על בעלה, הנריק. אנה נראית נסערת ומספרת לו, תחילה ליד הכנסייה, כי היא מנהלת פרשיית אהבים עם מישהו שיעקב וגם בעלה מכירים – צעיר בשם תומאס (תומאס הנזון) הנמצא בלימודי ההסכמה לכמורה, בערך באותו שלב בו בעלה פגש בה לראשונה. השיחה עם יעקב נמשכת גם בביקור של הכומר המבוגר בביתה של אנה, שם היא מספרת על תחילת הרומן ועל אהבתה לתלמיד הצעיר ממנה, אף על פי שהיא יודעת כי כל המשך של הקשר מסכן את עתיד משפתחה ומאיים להרוס את עתידו המקצועי של הגבר בו היא חושקת. יעקב מייעץ לה לסיים את הקשר ולדבר עם בעלה. היא אומרת שלא תעשה זאת, אף כי בשיחה הבאה אנו למדים כי היא הקשיבה לעצה.

השיחה השנייה מתקיימת כעבור זמן קצר. אנה מגיעה אל האי בו בעלה עובד במהלך הקיץ, בעוד הילדים עדיין עם סבתם. אחרי שהיא מסרבת לניסיונות של בעלה לאיחוד מיני, היא מתוודה בפניו על פרטי הרומן. התגובה של הנריק היא מצד אחד אלימה (כצפוי) אבל הוא גם מביע רחמים והבנה כלפיה, תוך דרישה לסיום הרומן. הדיאלוג ביניהם ארוך הרבה יותר מאשר בסרט הקודם והוא מזכיר במעט את ״תמונות מחיי הנישואין״ בכך שהוא כולל את העלבונות הקשים ביותר. כאלה שמקבלים עוד יותר כוח כי הם נראים אמינים וכי בני זוג מכירים זו את זה היטב, וגם עדיין אוהבים מבעד לחילופי הדברים הקשים ביותר.

החלק השלישי חוזר אחורה לעבר, לחופשה משותפת של אנה ותומאס. זה לא המגע המיני הראשון ביניהם (הוא נראה בפלאשבק במהלך השיחות הקודמות) אבל זו חופשה במקום נידח בנורווגיה שאנה תיכננה היטב. דומה כי זה מרתיע את תומאס, אשר מחפש דרך מפלט, בעוד האישה לוכדת אותו בסוג של המשך המימוש. השיחה ביניהם מתחילה במעבורת המובילה למקום בו חברתה של אנה מתחזקת בית גדול, נקטעת לטובת שיחה עם אותה חברה שהיא שותפה לסוד, ומגיעה לשיא באותו בית – מפגש מיני שהוא גם מאבק כוחות ובסופו של דבר גם ריב, משום שתומאס לא רוצה לבגוד בייעודו הדתי ובהנריק. הדבר המעניין בסרט הוא שתומאס הוא גם השלכה של הנריק הנבגד – לא במקרה כל הגברים בסרט הם כמרים או כמרים לעתיד. התשוקה אשר מתעוררת באנה היא התשוקה של הנריק לפני הנישואין, תשוקה לאותו של גבר ביישן אך נחוש, דתי אך מוכן להתפתות למין. דרך בגידה בהנריק, אנה מחייה את מי שהוא היה עבורה בעבר, מי היא קיוותה שהוא יהיה. את תומאס, אשר הצהיר על אהבתו כלפיה לפני תחילת ההרפתקה, היא לא ממש רואה, כפי שגם את בעלה היא לא ממש הבינה עד שהיה מאוחר מאוחר מדי.

אנו חוזרים לדמותו של יעקב, אשר פוגש את אנה כעבור עשור, כאשר הוא קרב אל מותו. מסתבר כי הוא סקרן לשמוע על הדרך בה אנה סיימה את הרומן וכי הדבר הטריד אותו לאורך שנים. דרך שיחה זו, נחשף התפקיד הכפול של הווידוי – הוא מאפשר לו רק למתוודה לקבל תחושת פורקן ושיח (בסרט נאמר כי הווידוי עבור לותרנים אינו כרוך בכפרה מוחשית אלא בצורך נפשי), אלא גם לחיות את חיי הזולת, לנסות להבין את הכאב שלו ואת הדברים אשר מניעים אותו לפגוע בעקרונותיו או בעצמו. דבריה של אנה לא תואמים במדויק את מה שנראה קודם בסרט, אבל היא כן מדגישה את תחושת ההשלמה שיש לה לגבי הפרשה וסיומה לאורך הזמן. סגירה המעגל הזו היא חלק מסדרה של טקסים אשר מבצע יעקב לפני מותו, כולל תפילה בחברת כומר שלמד עמו את המקצוע. כאשר אנה מתבוננת בתמונות בבית יעקב, היא נתקלת בתמונה מימי נעוריה וכך הסרט עובר לשיחה האחרונה – שהיא גם השיחה הראשונה.

ב-1907, שנתיים לפני הפגישה עם הנריק, אנה בת ה-18 ניצבת לפני הטקס האחרון שלה כנערה ומדברת עם הכומר על אובדן האמונה שלה. הוא לא מטיף לה, אבל מאזין ומראה כי הכוח של הכנסייה הוא גם ברגעים של הטלת ספק, שכן מסגרת תומכת היא דבר חשוב בחיים ויעקב מתגלה כמסגרת כזו עבור אנה, לאו דווקא כמסכות דתית אלא כסמכות חברית ואולי גם כאב חלופי. מבחינה זו, הליהוק של השחקן אשר גילם את אביה בסרט הקודם כנראה שאינו מקרי.

בגידות בחיי הנישואין
Faithless
(2000)

הסרט השני שביימה ליב אולמן על פי תסריט של ברגמן נכתב tnbo בהשראת אפיזודה מעברו של כותב התסריט שנים לפני שפגש אותה, אבל לדעתי חלק מרכזי בו נוגע במערכת היחסים בין במאי/מחזאי/תסריטאי לשחקנית, או לדמות שהיא מגלמת. זאת מפני שמעבר לפרטי העלילה הפשוטה יחסית עבור סרט שנמשך כשעתיים וחצי, נרטיב מרכזי בסרט הוא מפגש בין כותב שהוא כנראה במאי תאטרון לבין דמות שהוא בורא. הוא מתאר את הדמות והיא ניצבת לפניו, אבל היא זו אשר מספרת לו פרטים על חייה ולעתים מפתיעה אותו.

שמה של הדמות אשר כותבת את הסיפור/סרט/מחזה לא מוזכר, אבל בקרדיטים הוא מופיע תחת השם "ברגמן" ומגלם אותו השחקן ארלנד יוזפסון, שהוא לא רק אחד מן השחקנים הכי מזוהים עם ברגמן, אלא גם שחקן אשר הופיע פעמים רבות בסרטים כבן הזוג של ליב אולמן. המשחק בין היצירה הקולנועית ליוצריה נמשך כאשר אנו מתחילים לחזות בדמות אשר אותו מחבר בודד כותב עליה ואותה – זוהי שחקנית תיאטרון בשם מריאן פוגלר (לנה אנדרה). אמנם השמות בסרטים של ברגמן נוטים לחזור על עצמם, אבל לדעתי שם זה אינו מקרי בכך שהוא משלב בין השם הפרטי של הדמות אשר גילמה אולמן ב"תמונות מחיי הנישואין" (שהמפיצים בארץ רצו להבליט את הקשר אליו) ובן שם המשפחה של הדמות אשר גילמה אולמן ב"פרסונה". האזכור של שני הסרטים, יחד עם מקצוע המשחק, לא רק קושר בין הדמות אשר נבראת בסרט לבין הבמאית, אלא גם מציין קשר לשתי נטיות שונות בקולנוע של ברגמן אשר משולבת בסרט זה. ״תמונות מחיי הנישואין״ הוא סרט שעיקרו תיאור של מערכת יחסים על צדדיה המכוערים ביותר, ואילו ״פרסונה״ מציב במרכזו את האקט של יצירת האמנות, תוך שהוא מתאגר את הקהל ביצירת מציאות שלא ניתן להבין אותה או לפרש באופן חד משמעי. ״בגידות בחיי הנישואין״ שואף לשלב בין שני הדברים – סיפור המסגרת על כותב היצירה והדמות כל הזמן מטשטש את מערכת היחסים בין הבורא לנבראת, בעוד הסיפור הפנימי של הסרט, אשר מודגש ברוב זמן המסך (אך דרך קיירנות המשוייכת לסיפור המסגרת), דן בדרמת מערכת יחסים בדגש על קטעי ריב אכזריים.

במפגש בין המחבר לבין הדמות של מריאן מעלה שאלות לגבי סוגיית ההובלה של הסיפור. אף כי אין למריאן קיום לפני שהמחבר מתאר אותה, דומה כי היא יודעת את הסיפור טוב ממנו. אם הוא מחליט לשנות בה משהו, היא ממהרת להסביר לו את טבעו של השינוי ולוקחת בעצמה את הסיפור שלב אחד קדימה. הוא כותב את הסיפור, אך היא חווה אותו ומוליכה בעצמה את המחבר. כאשר הסיפור מסתיים, זו היא אשר חסרה לו בעודו נותר לבדו בבית החוף שלו, בחברת ספרים נוספים, אך בלי יכולת להמשיך את הקשר עם הדמות אשר ברא, דמות אשר הסיפור שלה הגיע לידי סיום. מכיוון שהסרט מבויים בידי שחקנית שבעבר גילמה דמויות שהתסריטאי של הסרט הזה כתב, עולה השאלה מי מהם הוא היוצר המרכזי של הסרט, ודומה כי שניהם נהנים לשחק עם טשטוש הגבולות. בסופו של דבר בריאת הסיפור בסרט הופכת לסוג של זוגיות, או של קשר אנושי רגשי. מריאן נמצאת בסרט בין שלושה גברים – שני הגברים אשר עימם היא מקיימת מערכת יחסים מינית, והמחבר, אשר גם היחסים עמו הינם אינטימיים ויש בהם משהו מן המחוייבות. יש בהם גם משהו מן הבגידה, שכן אותו מחבר כתב גם את דמויות הגברים, אשר גורמים למריאן סבל. באחד מרגעי השיא של הסרט, אחד מן הגברים הוא זה אשר משוחח עם המחבר, שיחה קשה לכל הצדדים. המחבר לומד על פרטי הסיפור מדמות אחרת לפתע, דמות אשר באותה נקודה בזמן רוצה להאיר את הסיפור באור שונה מן הדגשים של מריאן, שכן בריב לכל אחד יש את הצד שלו ועל המחבר להחליט איזה גרסה עליו להציג בספר/הצגה/סרט אותו הוא יוצר.

כפי שניתן להבין משם הסרט, הסיפור הפנימי של הסרט דן בחוסר נאמנות, ובאופן ספציפי חוסר הנאמנות של הגיבורה, אותה הסרט מציג בצורה סימפטית למדי. מריאן נשואה למנצח מצליח בשם מרקוס ולזוג ילדה בשם איזבל. למשפחה יש ידיד בשם דויד, במאי תיאטרון וקולנוע אשר עובד באותו תיאטרון בו מריאן משתתפת בהצגות אחרות ולעתים משתף פעולה עם מרקוס בעבודה על אופרות. ערב אחד אחרי שהצגה בכיכובה של מריאן יורדת, דויד המצוי במשבר אישי עקב גירושין מתלווה לבית המשפחה בעוד מרקוס נמצא מחוץ לשבדיה. לאחר שיחה ידידותית, דויד לפתע מבקש ממריאן לשכב עימה. היא מסרבת והוא מתנצל, אך לבסוף השניים ישנים יחדיו במיטה כאשר המגע כולל החזקת ידיים בלבד. אולם, כעבור כמה זמן, מחליטה מריאן לנסות לנהל רומן עם דויד. היא מארגנת לעצמה מלגה לצפייה בהצגות בפריז בזמן שמרקוס נמצא בסיבוב הופעות בארה"ב ומבקשת מדויד להיות בעיר באותו זמן, לצרכי עבודה. מרקוס יודע כי השניים יהיו בפריז באותו זמן ויפגשו, אך לכאורה אינו חושב שתתבצע בגידה מאחר והוא סומך על נאמנותה של אשתו. במהלך החופשה, דויד הופך לאובססיבי ואלים כלפי מריאן והיא מחליטה לעזוב אותו, אך עיכוב בחזרה לשבדיה גורם להתחדשות הרומן, כולל הצדדים האלימים שבו.

לאחר כמה חודשים, מרקוס מגלה את הקשר. בנקודה זו, הדמויות מספרות דברים שסותרים את מה שהקהל הניח עד אז. מרקוס מספר כי ידע על הקשר עוד לפני הנסיעה לפריז (אף כי בשלב זה לכאורה הבגידה טרם התרחשה) ומאוחר יותר מריאן מספרת כי לא הופתעה שמרקוס גילה על הרומן וכי היא רצתה שיתעמת עמה ועם דויד. בכל מקרה, תוצאת העימות הם גירושין. למרות שהטבע האלים של דויד גובר, מריאן עוברת לחיות עמו ואף נכנסת להריון. במקביל, המאבק על החזקה על איזבל הופך למכוער ודומה כי למרקוס יש יתרון.

אבל ערב אחד, בניגוד לדעתו של דויד, מריאן מסכימה להיפגש עם מרקוס על מנת לדון ביכולת לקבל משמרת על הילדה. כאשר דויד חוקר אותה על אותו הערב, היא מודה כי הוא ביקש ממנה לשכב עמו על מנת לקבת את הילדה. דויד רוצה לדעת את כל פרטי המין ובשיחה זו מריאן עוברת התעללות כפולה מצד שני הגברים בחייה – אחד מהם גרם לה לקיים עמו מין בניגוד לרצונה תמורת הבטחה (שלא מומשה בסופו של דבר) והשני גורם לה לחוות את זה מחדש לפרטי פרטים. בנקודה זו המחבר לא דורש לדעת יותר, הדמות הפנימית כן יורדת עד לפרטים הכי קטנים בצורה קשה ולא נוחה לצפייה. אחרי הריב הזה, מריאן מחליטה להפיל את התינוק ומנסה להתנתק משני הגברים בחייה, אבל היא לא מצליחה לעשות זאת בצורה מוחלטת.

אחד מן הדברים בהם ברגמן המאוחר (ככותב) נבדל מסרטיו כבמאי לאורך רוב הקריירה הוא היחס לילדים. בעוד בסרטים משנות השבעים כגון ״תמונות מחיי הנישואין״ הילדים בקושי קיבלו זמן מסך, בסרט זה איזבל נוכחת בסצנות רבות וניכר כי היא מבינה את המתרחש וכי יש לה קשרים חמים עם שני הוריה. היא סובלת מאוד לא רק מן הפרידה שלהם, אלא גם מכך שהיא הופכת לכלי בוויכוח. אחרי שמרקוס הפך את המין עם מריאן לכלי בוויכוח משפטי וגם כאמצעי להשבת כוח, הוא מתכנן נקמה קשה במריאן באמצעות איזבל, אחרי שבסופו של דבר בית המשפט פסק לטובת האישה. בנקודה זו, הסרט הופך מסרט על ריב בתוך מערכות יחסים לסרט אפל בהרבה, אולי סוג של מותחן אימה לכמה דקות. אולמן מראה סצנה בה מרקוס מדבר עם איזבל על כך שהוא יספר לה משהו שהולך לכאוב לה ודורש ממנה הקרבה. שיחה זו נקטעת באמצע ואנו צופים בחזרה על הצגה על כישוף. בתחילה ההקשר לא מובן, אבל ברור כי הסרט הולך למקום חשוך יותר. מתברר כי מריאן היא אחת מן השחקניות אשר עושות את החזרה ובמהלכה נמסרת לה הודעה – בעלה לשעבר התאבד והובהל לבית חולים בידי אישה אותה היא לא מכירה.

מריאן הולכת להתעמת עם אישה זו ומגלה כי הייתה המאהבת של מרקוס במשך שנים, כולל לפני ובזמן מערכת היחסים עימה. אבל הגילוי הכואב הוא שמרקוס רצה להתאבד ביחד עם בתו ובשלב הראשון הבת הסכימה, לפחות לכאורה. בסופו של דבר הבת לא הגיעה לפגוש את אביה לביצוע ההתאבדות, אבל לאחר המוות שלו היא מתנתקת גם ממריאן, מצליחה להפוך רק לקורבן חלקי בריב בין הוריה. מריאן נותרת בסופו של דבר עם בת חיה, אבל עם התחושה כי כל הקשרים שלה בחיים נכנסו למצב של ריב או אבדון. חוסר הנאמנות שלה נראה קטן לעומת החטאים של האחרים ובסופו של דבר היא פעלה מתוך חמלה כלפי הגברים בעוד הם ניסו לשלוט בה. הדרך שלה להשיג שליטה לא הייתה באופן בו היא התנהלה מולם, אלא באופן שבו היא סיפרה את הסיפור לאלוהים, כלומר לאיש אשר ברא אותה ואת הכאב שלה. ובכך, גם המחבר הבודד מקבל עונש לו הוא ראוי – הוא נותר ללא הקשר עם מריאן וללא קשר אנושי. מחבר של סיפורים על עימותים קשים בין דמויות אשר כמה לסוג כלשהו של ריב או שיחה, שכן דומה כי אין לו דבר פרט לים הנשקף מחלונו. אבל לא ברור האם זהו בדיוק ברגמן עצמו, למרות הכתוב בקרדיטים. הרי הכל בסרט הזה הוא רק משחק, משחק על טבעה של המציאות ומשחק על שליטה בחיים ובמערכות היחסים.

דניאל
Daniel
(1967)

נסיים את הפוסט בדיון קצר בסרט קצר אשר ייתן לו גוון מעט אופטימי יותר, שכן כל הסרטים שברגמן ביים, קודרים כלל שהיו, הם על אהבה והערצת הזולת ובן משפחה בדיוק כפי שהם על אכזריות. הסרט נוצר כחלק מסרט אפיזודות שבדי בשם ״Stimulantia״ והוא בן 10 דקות, אשר מכילות שני סוגים של דמויים – סרטים ביתיים אשר מתארים את שנותיו הראשונות של דניאל ברגמן (הבמאי של ״ילדי יום ראשון״) ואת אינגמר ברגמן מפעיל מקרנת סרטים וצופה בחומר שערך, משום שלדבריו הפנים של דניאל הם הדבר היפה ביותר בעולם. סוג של סרט מקדים ל״פניה של קארין״ שהראה תמונות סטילס של אמו, ברגמן מראה כמעט בלי לתווך מבט על בנו, מינקות ועד גיל שנתיים (כמה שנים לפני עריכת הסרט). הערצת ההתפתחות שלו ומקומו מול העולם הם הנושא העיקרי. זהו סרט פשוט מאוד, אישי וישיר, בו הבמאי מבקש לחלוק עם קהל הצופים את פלא ההורות.

בחלקו האחרון של הסרט, ברגמן משלב בין הדימויים לבין טקסט נוסף, אשר לקוח מתוך סרט אשר לטענת ברגמן "לא צולם בסופו של דבר". המילים הללו מקשרות בין הילד לבין הנושאים האחרים אשר מעסיקים את אינגמר ברגמן היוצר, מילים אשר מבקשות לבטל את הפחד מן הזולת ומן האל ולהפסיק לעסוק במנגנוני הרתעה מסוגים שונים. דרך המבט על בנו, ברגמן מביע תקווה לעיסוק בחמלה אנושית כבסיס לחיים משותפים, מול האכזריות שלעתים נלווית לאמונה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.