• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

כל סרטי אינגמר ברגמן – חלק 21: "ייסורים", "המבורכים"

7 במרץ 2017 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבססת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרויקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

פוסט זה הוא השלב בפרויקט בו אני מקיים את ההבטחה לגעת בחלק מן הסרטים בהם אינגמר ברגמן היה מעורב כתסריטאי, זאת עם הסרט הראשון שהופק על פי תסריט שכתב. לאחר מכן, אקפוץ לתקופה מאוחרת בהרבה ביצירה שלו, עם סרט שאותו הוא ביים, אך הוא חתום עליו ככותב. כך שבין היתר אבחן כאן כיצד בה לידי ביטוי החותם האישי שלו כאשר הוא מבצע רק אחד מן התפקידים, בשתי אופניים שונים. בפוסט הבא בפרויקט אמשיך לעסוק בסרטים בהם היה רק תסריטאי, דרך כמה מן הסרטים שהם כנראה הכי אישיים שברגמן כתב, אף על פי שמלאכת הבימוי הופקדה בידי אנשים אחרים.

ייסורים
Torment
(1944)

Torment

בשנת 1944, אחרי כמה מחזות שעלו באוניברסיטה בה למד ולאחר ייעוץ או שכתוב של כמה תסריטים, הופק הסרט הראשון שכתב אינגמר ברגמן ונמכר לאולפני הסרטים השבדים. ברגמן כתב את התסריט בעודו שוכב חולה בבית חולים בזמן מחלמת העולם השנייה, מה שיכול להסביר את הנימה הקודרת של הסרט. אם כי בסופו של דבר הנימה הזו הייתה קיצונית יותר בסרטיו של ברגמן כבמאי. מי שביים את הסרט הוא אלף סיוברג, מבכירי במאיי הקולנוע והתאטרון של שבדיה באותה תקופה. אולם, המעורבות של ברגמן בהפקה לא הסתיימה רק בכתיבת התסריט – הוא היה גם עוזר במאי. בנוסף, לאחר שהוחלט (בהסכמת כולם, לטענת ברגמן) לשכתב את הסוף הסרט, ברגמן נקרא לביים את הצילומים של הסיום החדש, שכן סיוברג היה עסוק בפרויקט אחר. מדובר בכמה שוטים בהם הגיבור הולך לבדו ברחובות שטוקהולם, לא בדיוק משהו שניתן לאתר בו סגנון ייחודי כבמאי, אבל סוג של צבירת ניסיון.

הסרט עוסק בנער בשם יאן-אריק וילדגרין (אלף קיילי) אשר נמצא לקראת סוף התיכון. הדבר היחיד שמאיים על סיום לימודו הוא המורה ללטינית, אשר נוקט בגישה קשוחה כלפי תלמידו ולכן מכונה קליגולה (סטיג יארל). חוסר היכולת של יאן-אריק להשתלט על לימוד השפה גורם לו לדיכאון אשר נפתר חלקית כאשר הוא פוגש בלילה באישה צעירה ושיכורה בשם ברטה (מיי זטרלינג), מוכרת בחנות סיגריות. ברטה מנוסה יותר מינית ומפתה את הנער אשר קודם לכן שאף להתנזר ומהר מאוד מוצא את עצמו מאוהב על מעל לראש, מבלי שהוא מבחין את כמה מתוסבכת הצעירה בה הוא מאוהב. או שהוא מבחין ומעדיף להתעלם רוב הזמן. הוא מנסה למנוע ממנה שתייה נוספת, אך מתעלם מכך שהיא טוענת כי המאהב לשעבר שלה מוסיף להטריד אותה. אותו מאהב לשעבר הוא המורה קליגולה, אך שני הנאהבים לא יבינו כי אותו אדם הוא זה אשר ממרר את חייהם עד שהיה מאוחר מדי, והרבה אחרי שהמורה עצמו לומד על הרומן החדש.

יש בתסריט הרבה רגעים אשר רומזים על עתידו של ברגמן ככותב, בעיקר בשיחות בין בני הזוג או במפגשים של הנער הזועם עם אנשים סמכותיים אשר מגלים כלפיו מעט יותר סימפתיה – הוריו, או מנהל בית הספר שמגלה הבנה למצבו. אבל משום שהוא מצוי במצב קשה של זעם כלפי המורה ללטינית, הגיבור הודף גם את מי שמנסה לעזור לו. התיאור של רומן בגיל הנעורים הוא אמין למדי, גם בכך שההתאהבות היא קיצונית עקב היעדר ניסיון וגם בכך שנותר בה משהו תמים – הנאהבים הצעירים מאוהבים ברעיון של אהבה, כך אחד מסיבותיו. אבל הקשר לא ממש מסוגל להתמודד עם הקשיים שבקיום, הן מול העבר והן מול המחשבות בחברה כלפי המוניטין של אותה צעירה. כמו לאורך כל הקריירה שלו, גם בסרט זה ברגמן מתאר באמפתיה את התשוקה המינית של האישה הצעירה ובז לחברה אשר מזלזלת בנשים מיניות ומקבלת את דחפי הגבר בצורה טבעית. לא מדובר באישה אשר רק התשוקה מנחה אותה, או רק הכאב – ברטה היא דמות אשר משתנה בהתאם למצבי הרוח באופן אמין, ולדעתי היא דמות החזקה ביותר בסרט. לעומת זאת, דמויות המורים בסרט מועצבות בצורה קיצונית למדי ולעתים פונקציונלית לתפקיד. יש בסרט רגעים בהם הוא מנסה לעורר הבנה לדמותו של קליגולה, אבל יש בהם משהו שנראה לא מוגמר והדמות עוברת בעיקר כייצוג של רוע ואכזריות של המערכת.

הבימוי של סיוברג מרשים לאורך כל הסרט ותרם להצלחה שהייתה גדולה יותר מאשר סרטיו הראשונים של ברגמן כבמאי. החלטות הבימוי השונות מקנות לסרט מימד אפל יותר והופכות אותו מדרמת נעורים לסרט בעל גוונים של אימה, שהיא לעתים פילוסופית ולעתים קונקרטית. הדבר נעשה בעיקר בשימוש אקספרסיוניסטי בתאורה ובצללים, כולל רגע מצמרר בו צל של יד מגיע מאחורי זוג הצעירים, כמו שטן אשר מבקש להפריד בין הנאהבים הטהורים לכאורה. גם ההופעות של השחקנים הראשיים (שכולם הפכו לבמאים) משלבת בין רגעים של ריאליזם לרגעים בהם הם מעבירים תחושה של אנשים רדופים על ידי שדים פנימיים, אנשים שלא ממש יכולים לתפקד בעולם או לחוות אותו כפי שהוא. מאידך, לפחות בכל הנוגע לשימוש במוזיקה הסרט נוקט בגישה קיצונית מדי לטעמי – המוזיקה מקצינה את הסיטואציה בצורה שנראית כיום מאוד בנאלית ומודגשת מדי, באופן שהוציא אותי לפרקים מן החוויה, למרות היופי החזותי של התמונות.

״ייסורים״ הוא בו זמנית תסריט מעט בוסרי של ברגמן וסרט שלם ובוגר של סיוברג. ואף כי סיוברג הוא במאי מוכשר ויעיל, העניין הלא-אובייקטיבי שלי הוא בכל זאת בכתיבה של ברגמן. פחות בגלל מבנה העלילה השגרתי ויותר דרך האופן שבו ברגמן מעצב את הדיאלוגים ומנסה לשלב בין שיחה טבעית לשיחות על נושאים קיומיים, במובן זה בסרט זה הוא העז יותר מאשר בסרטיו הראשונים כבמאי.

המבורכים
The Blessed Ones
(1986)

blessed-ones2

סרט טלוויזיה זה הוא שיתוף הפעולה השלישי בין ברגמן לסופרת אולה איסאקסון – היא כתבה את הסיפורים והייתה שותפה לעיבוד ב״על סף החיים״ והייתה חתומה לבדה על התסריט ל״מעיין הבתולים״. שני הפרויקטים הללו נעשו בהפרש של שנים ספורות בסוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים. והנה, אחרי יותר מ-25 שנה, ברגמן שב ומביים סרט על פי ספר של איסאקסון, כאשר היא בעצמה עיבדה את התסריט. ניתן לראות בכך חלק משלב סיכום הקריירה של ברגמן, שבלט ביצירה שלו בקולנוע ובספרות לאורך שנות השמונים. במקרה זה מדובר במחווה לסופרת אשר לא רק עבדה עמו בסרטים מוצלחים, אלא גם דומה כי היא חולקת עימו תפיסת עולם דומה. הדבר בולט בסרט זה שנראה כמו המשך ישיר לסרטים רבים של ברגמן כאשר הוא חוקר גם זוגיות בעייתית וגם גיבורה אשר נמצאת על סף היעדר שפיות. הסרט גם דן בתחילת גיל הזיקנה והגיבורים שלו מבוגרים יותר מברוב הסרטים של ברגמן על זוגיות או שפיות, אבל העיקר בו הוא המפגש בין האהבה לאי השפיות, שייתכן והסרט טוען כי הוא הכרחי. למעשה, מדובר במפגש משולש, שכן איסאקסון וברגמן גם מייצרים בסרט קשר בלתי ניתן להפרדה בין זוגיות לבין אמונה באל. הקשר הזה עלה גם בסרטים קודמים של ברגמן בהם האמונה באדם אחר באה לפעמים כתחליף לאמונה באל, אך בסרט זה הדבר נעשה בצורה הישירה ביותר.

הקשר בין שלושת צירי הסרט בא לידי ביטוי בכותרת, אשר מוזכרת בסרט יחסית בשלב מסוים. מסתבר כי השכנים מכנים את בני הזוג שבמרכז העלילה בתור "המבורכים", ואחת מן השכנים מסבירה שהכוונה בכך שהם "בורכו" בהיעדר שפיות. ייתכן גם שיש בחוסר השפיות המסוכן אשר מתואר בסרט סוג של ברכה, שכן הוא מאפשר לגיבורים, בעיקר לגבר, גם אמונה ואהבה. אבל המחיר הוא כמובן מאוד כבד ומגיע למקום קיצוני יותר מחוסר יכולת לקרוא את המציאות בצורה נכונה. השאלה האם מדובר בברכה שהיא בעיקרה קללה, או שעצם היכולת לאהוב בצורה טוטאלית הוא ברכה, נתונה לפרשות הקהל.

במרכז היצירה ניצבת מערכת היחסים בין גבר בשם סונה (פר מיירברג) ואישה בשם ויווקה (הארייט אנדרסון). הסרט נפתח בשיחה בין שני הגיבורים בכנסייה: הוא שואל אותה האם היא מאמינה באל והיא עונה שכן, שלא ניתן לחיות בלי אמונה. הוא מסכים עם ההגדרה שלה, אבל לא משיב על השאלה האם הוא מאמין בעצמו ובמקום זאת מתמוטט. השיחה הבאה ביניהם מתרחשת ברכבת ובה מתחילה סוג של זוגיות. שניהם כבר לא צעירים, ומודעים לפגמים שלהם וגם לסבל שהם חווים בחייהם. דומה כי היא מייחסת חשיבות גדולה מדי לפגם שולי בעינה הימנית, אשר אינו פוגע בראייתה. השיחה הזו נראית תמימה כשיחת חיזור ראשונית (אף כי לא ברור האם מדובר בפגישה הראשונה ביניהם) אבל היא מכילה את הבסיס לטירוף אשר יתרחש בחלק המרכזי של הסרט. לאחר פתיחה זו, הסרט קופץ חמש שנים קדימה בזמן.

סונה ו-ויווקה הם כעת זוג נשוי המציין חמש שנים לתחילת הקשר, אלא שהאישה לא מוכנה לתוכניות הבעל לצאת מן הדירה לחופשה. בהדרגה מתברר כי לאישה יש פארנויות נוספת והיא חושבת כי כמעט כל הסובבים אותה בזים לה ובעיקר כי סונה בוגד בה, אולי עם אחותה. מובן כי החשש של האישה מן החברה הוא מוגזם והראיות אשר היא מוצאת לבגידה מצד בעלה אינן קיימות. אבל סונה, אולי בהיעדר אמונה באל, מאמין באשתו באופן מוחלט ומסרב לראות בה אישה מטורפת. לכן, הוא מקבל את דבריה כאמת גם אם הם סותרים את החוויה האישית שלו. הוא מוכן להקריב את עצמו למענה, להיות אחד עימה, גם אם הדבר כולל כניסה לתוך הטירוף שלה ואימוץ הטירוץ הזה. כמו שמאמין נוצרי אוכל את גופו ודמו של ישו בטקסי פולחן, גם האהבה בסרט מוצגת כאיחוד בין הנשמות אשר כולל גם זהות פיזית.

בגלל תלונה של ויווקה למשטרה הרשויות מבינות את מצב הזוג והאישה נלקחת לאשפוז. סונה מבין כי אשתו לא תסכים לראות אותו עד שתראה הוכחה גדולה יותר לנאמנות מצידו, מה שמוביל אותו לבצע מום בעינו שלו על מנת לאזן את הפגמים הגופניים (בדומה לסיום של סרט מוכר מן העת האחרונה). פגיעה זו היא רמז מטרים למהלך הסופי, מהלך של הקרבה עצמית כפולה. הסרט מציג הרבה סצנות ריב, אך בעוד האישה מנסה להוכיח את בעלה כשוגה הוא מחויב אליה באופו טוטאלי אשר רק גובר עם כל השפלה שלו וכל דרישה לא הגיונית מצידה כלפיו. אף כי לכאורה הוא זה המסוגל לראות את המציאות כפי שהיא (ובוחר שלא לעשות כך), הרי שייתכן והוא משוגע יותר, שכן הוא שואף לבטל את האנוכיות למען האישה אותה הוא אוהב, כאשר מבעד לטירוף שלה לא ברור האם פרט לקנאה אובססיבית היא חשה כלפיו גם חיבה. אבל שניהם מבורכים – היא כי זכתה במי שיאהב אותה והוא כי הוא זכה בדמות אל, לה הוא מחויב באופן טוטאלי – גם אם האל הזה הינו אישה בעייתית ומזיקה, לעצמה ולו. הוא משרת אותה בדבקות רומנטית ובקנאות דתית, באופן אשר מעלה שאלות על טיב האמונה ועל טיב הזוגיות – האם זה אכן שפוי להעמיד את צרכי האדם אחר על פני צרכי האני?

ל״המבורכים״ יש מספר מעלות, בהן התסריט של איסאקסון. אפשר לומר שאמנם הוא נוטה לעתים להיות אפל מדי או לחזור על עצמו, אבל הוא גם מכיל רגעי שיחה יפים ובעיקר ממחיש היטב את היופי שיש גם בריבים ובפגיעה העצמית הגדולה ביותר. המשחק של שני השחקנים הראשיים טוב מאוד, כאשר אנדרסון מבצעת תפקיד שמתכתב עם תפקידים קודמים שלה עבור ברגמן, ומיירברג לדעתי אף מתעלה עליה במשחקו המאופק והמרתק לצפייה. אבל זהו גם סרט פגום מאוד ומשעמם לפרקים, במקרה זה דווקא בגלל הבימוי של ברגמן, שהוא חלש לעומת סרטים אחרים. זה נובע בעיקר משורה של החלטות אשר גורמת לסרט זה להיראות פחות טוב בצורה ניכרת מסרטיו הקודמים.

לאחר שסרט הטלוויזיה הקודם של ברגמן, ״אחרי החזרה״, הופץ מסחרית בבתי קולנוע מחוץ לשבדיה, ברגמן רצה למנוע כל הקרנה קולנועית של סרטו הבא, על מנת לעמוד במילה שלו על פרישה מבימוי לקולנוע אחרי ״פאני ואלכסנדר״. לכן, הוא צילם את הסרט הזה בווידאו ולא בפילם. הווידאו של שנות ה-80 לא נראה טוב, וברגמן יודע את זה. לכן, הפעם הוא מוותר כמעט לחלוטין על קומפוזיציות מורכבות ואף ממעט באופן יחסי בצילומי תקריב. הסרט אולי נוגע בתכנים אשר העסיקו את ברגמן בעבר, אבל השפה החזותית שלו שונה לגמרי ולדעתי יוצרת לפרקים ניכור גדול מדי מן היצירה, לפחות בזמן הצפייה. לאחר סיומה, הסרט הוסיף להטריד אותי במובן החיובי של המילה, אבל הצפייה עצמה הייתה מאכזבת באופן יחסי.

blessed-ones1

השאר תגובה