• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

לכבוד מהדורת קריטריון: סקירת סרטו של ג'ק גרפיין ״משהו פראי״ (״הכרך האכזרי״)

4 במרץ 2017 מאת שני קיניסו

סרטו השני והאחרון של ג'ק גרפיין, ״Something Wild״ מ-1961, יצא לפני כחודש במהדורת קריטריון מצוינת על גבי בלו-ריי ודי.וי.די. אחרי שנים בהם לא היה זמין מלבד כמה הקרנות טלוויזיוניות. זהו אוצר קולנועי מורכב, קשה ומעורר מחלוקת שראוי למלוא תשומת הלב לאחר שנמשה מתהומות הנשייה של הקולנוע האמריקאי, שבעת יציאתו נכשל כישלון חרוץ והקים (וימשיך להקים) לו מתנגדים רבים בגלל האופן בו הוא מסתיים (שאחשוף במהלך הסקירה מכיוון שאי אפשר להתעלם ממנו כאשר כותבים על הסרט). בנקודה זו חשוב לציין שמאז שנת 2011 הסרט החל להיות מוכר יותר באופן יחסי מאוד והוקרן בפסטיבלי קולנוע שונים, ובישראל נערכה מחווה לגרפיין ב-2013 אז הוא אף הגיע לסינמטק ירושלים והתקיים איתו מפגש לאחר ההקרנה. במפגש זה הוקרן הסרט תחת השם העברי "הכרך האכזרי", בעוד אני מבקש להתייחס אליו כאל "משהו פראי".

"משהו פראי" הוא ציון דרך קולנועי חשוב ממספר סיבות. ראשית, זהו סרט שעוסק במקרה אונס של נערה צעירה ופוסט-הטראומה שהיא חווה בצורה ישירה. לפחות בחלקו הראשון של הסרט לא כמטאפורה לאמירה קיומית או חברתית, בניגוד ליצירות מצוינות כמו "מעיין הבתולים" של ברגמן או "אנטומיה של רצח" של פרמינג'ר שהיחס בו לדמותה של נפגעת האונס הוא נושא לדיון בפני עצמו. בנוסף, הסרט הוא ציון דרך חשוב ומייצג מאוד של ה"סטודיו למשחק" המפורסם של לי שטרסברג ומתודת המשחק שלו – גרפיין הוא יהודי ניצול שואה ועודנו מורה נערץ בסטודיו (הוא בן 86, וסיפור חייו השפיע מאוד על עשיית הסרט), ויתר המשתתפים חשובים גם הם. קרול בייקר מגלמת בסרט את התפקיד הראשי באחת מהופעותיה הזכורות והטובות (היא וגרפיין היו נשואים בעת הצילומים). צלם הסרט הוא לא אחר מאשר יוג'ין שיפטן, שאחראי על תהליך שיפטן הנודע ושהיה מאנשי הצילום והאפקטים של כמה מסרטיו המוקדמים של פריץ לאנג, בהם "מטרופוליס" ושהיה מאנשי הצוות ב"נפוליאון" של אבל גאנס. את פסקול הסרט הלחין אהרון קופלנד שהחליט להלחינו לאחר שהתרשם מצפייה בראף קאט, ואת כותרות הפתיחה של הסרט עיצב וביים סול באס.

הסרט מתמקד במארי אן רובינסון, תלמידת קולג' בניו יורק שחוזרת לאחר עוד יום לימודים לביתה ברכבת. היא מתחילה ללכת לביתה, וכאשר היא עוברת ליד גשר הרכבת עמוס הצמחייה יד של גבר נשלפת משם, הגבר גורר אותה לתוך הצמחייה ואונס אותה. שרשרת הצלב של מארי נתלשת מצווארה וכמה אבנים מכרסמות בעורה. לאחר האונס הגבר הולך, מארי אן בוכה מעט ואז ממשיכה לביתה, עולה לחדרה ומתקלחת, גוזרת את בגדיה והולכת לישון. זוהי רבע השעה הראשונה והכמעט אילמת של הסרט והיא בלתי נשכחת באפקטיביות המצמררת בה גרפיין ובייקר משרטטים את התגובה הראשונית של נפגעת האונס – הצגה אמינה שיוצא לא אחת לשמוע או לקרוא מפי נפגעות של תקיפות מיניות.

ספוילר בפסקה הבאה

בבוקר מנסה מארי להתנהג כרגיל ולא אומרת דבר להוריה. גם לא כשלאחר זמן מה היא מחליטה לעזוב את הבית, כנראה בניסיון כלשהו להתגבר על המאורע הזוועתי. יום אחד היא משוטטת בעיר חסרת מעש, מגיעה לגשר מנהטן ומחליטה להתאבד. היא כמעט קופצת עד שמשום מקום מגיח מייק (ראלף מיקר) שעוצר אותה ומזמין אותה לביתו. מייק הוא טיפוס מוזר במקצת אך לא כזה שנראה מזיק, עד שהוא כולא את מארי בביתו ולאחר זמן קצר כשהוא חוזר הביתה שיכור הוא מנסה לאנוס אותה. יום לאחר מכן הוא שוכח זאת ומודיע לה שהוא מעוניין להינשא לה. בסופו של דבר מייק מאפשר לה ללכת, ולאחר שיטוט קצר ברחובות העיר היא מחליטה לחזור לחיקו של מייק והם נישאים.

סוף ספוילר

something_wild_03_blu-ray__blu-ray_

זהו אכן סוף מרגיז מאוד אך בעיניי הוא מהווה סיבה נוספת לחשיבותה של היצירה החריגה הזו. לפסול אותה רק בגלל סיבה זו תהייה טעות והחמצה של ניסיונו של גרפיין לאמירה מורכבת יותר, גם אם הדרך שבה הוא בוחר לעשות זאת אינה מתקבלת על הדעת במבט ראשון. גרפיין משרטט בזהירות ורגישות את דמותה של מארי ומציג בחלקו הראשון את מורכבותה הפנימית והרגשית בעקבות האונס. למעשה מדובר בסרט בו מרבית הבחירות הנרטיביות והאסתטיות בוחנות וחוקרות מהות רגשית ופיזית-תנועתית פצועה וחבולה במובן היום-יומי ולכאורה האקראי ביותר. גרפיין כמעט ולא מספק הסברים פסיכולוגיים מעמיקים לבחירותיה של מארי מפני שהתנהגותה ובחירותיה אינם נהירים או מובנים גם לה. זוהי החלטה נועזת ובעייתית כאחד מבחינה מוסרית – מרגע האונס ואילך תחושתה ותודעתה המטושטשות של מארי עוסקות בהוויה בחברה ובכרך. הבנה זו, כאמור, מתחילה לחלחל לדמותה של מארי ואל הצופה בעיקר בחלקו השני של הסרט, ואז הטון מקבל גוון קיומי יותר, המהדהד לרגעים את סרטיו של ברגמן. הכרתה של מארי בכך שכובד היותה בעולם השתנה ללא היכר, מתחילה בכליאתה בביתו של מייק, מכיוון שלא ניתן להכחיש שיש קשר בין שני האנשים השקופים האלו – את מייק מלווה החמצה על חיים שלא מומשו במלואם, ומארי רק מתחילה לנסות ולעכל את הטראומה הבלתי נתפסת שהיא חוותה וקטעה את חייה מלאי הממשות וההבטחות.

הכרתה המתהווה של מארי והמפתח הכמעט יחיד להבנת פנימיותה לאורך כל הסרט נעשה באמצעות שפת גופה של קרול בייקר שבראה דמות מורכבת ומלאת ניאונסים. לדוגמה, השוני בין תנועותיה הפיזיות לפני האונס בשתי הדקות הראשונות, ואחריו בכל שאר הסרט. התובנות מסופקות באמצעות שפת הגוף והמימיקה של בייקר, שכמו מורדות בהחלטתה לנסות ולהמשיך הלאה – היא אינה מזיזה הרבה את ידיה מגופה שלה, כצורך לאשר את ההוויה שלה בדרך השברירית אך המנסה לשדר חסינות. פני פוקר בהן היא צועדת ברחובותיה של ניו יורק, לצד הבעות פניה השבריריות שמהדהדות ללא הפסק באופן אפקטיבי את הטראומה, מעידות על מסע אל הפנים דרך החיצוני. לכך תורמת גם עבודת התאורה המוקפדת והתיאטרלית באופייה של הסרט בחלקו השני בעת כליאתה בביתו של מייק – בין אם זה בהבזק של אור לעבר בטנה של מארי שסורגי החלונות משתקפים בה ומבטאים את מה שטראומת האונס והכליאה יותירו בה, ובין אם זו התאורה המשתנה על כמה דלתות ברחבי הבית שהופכים מאיום ומכשול להגעה אל השלמה והבנה את פנימיותה של הדמות. סיקוונס אחד בלבד של חלום מכניס אותנו לפנימיותה של מארי – סיקוונס שיותר מאשר מבהיר את מניעיה, מחדד את תחושת האאוטסיידריות שנכפתה עליה. גם מיקר, המוכר בעיקר מפילם הנואר המפורסם של רוברט אולדריך kiss me dealy״ מ-1955, מצוין בבוראו דמות אנגימטית ואנושית גם כן.

ניו יורק בסרט מהווה דמות נוספת וחשובה לא פחות שכן בניו יורק של גרפיין אין מצבי ביניים – או שרחובותיה מלאים, צפופים והומי אדם, או שהיא ריקה ושוממת מכל איש. כותרות הפתיחה של הסרט, אותם כאמור ביים ועיצב סול באס, ממחישות זאת בדרך מאיימת ומופשטת. הצילום של שיפטן וגישתו האסתטית של גרפיין, נמנעים מאסתטיקת הערים הניאו-ריאליסטית או התיעודית – העיר ומרחביה נראים לעיתים כאילו יצאו מתוך סיוט, ולאורך כל הסרט מודגשת אפסיותה של מארי מול העולם הדורש להמשיך הלאה בכל מצב. חלקו השני של הסרט הוא גם הבעייתי ביותר, ולא רק בגלל סופו. החל מהרגע שבו מארי נכלאת בדירתו של מייק, הסרט נראה כמו תרגיל בסטודיו למשחק והן בייקר והן מיקר נופלים למשחק תיאטרלי מדי. הדבר נכון גם לרגעים מסוימים נוספים, אבל אז הצילום ועבודת התאורה מצליחים להציל.

כמה דימויים הנראים במהלך הסרט מהדהדים מספר סרטים מוכרים אחרים. תחילה ברגע האונס, אז נשלפת ידו של האנס מבין השיחים, ואחר כך בחלקו השני של הסרט הכולל את כליאתה, הדימויים הללו הזכירו לי את טרילוגיית הדירות המפורסמת של רומן פולנסקי (ואני רק יכול להצטער על כך שאני משווה סרט נפיץ גם כך, לסרטיו של במאי חשוב אבל גם עבריין מין מורשע). הדגש בהשוואה הוא על "רתיעה" ועל סיקוונס הידיים המפורסם, שכן גם דמותה של מארי בסרט נרתעת ממגע בכלל, כולל זה של נשים. מזווית נוספת, מדובר בשני יוצרים ניצולי שואה שבחרו להמחיש בעזרת ידיים את הטראומה של הגיבורה שלהם, ידיים שבפתאומיות ובאחת קוטעות בברוטליות את מהלך החיים. כמו כן, בשני הסרטים ישנם רגעים בהן הגיבורות אוחזות את עצמן בידיהן – הן כביטוי למשברן והן כצורך לאמת את היותן. גם "הדייר" מהדהד במהלך הצפייה בשל השימוש הדומה לפרקים של שני הסרטים במרחב הדירה הסגור כמקום להתפרצות ולהתמודדות עם טראומות זהותיות מעורערות. אם אצל פולנסקי העימות מוביל לתוצאות של טירוף ומקאבריות, אצל גרפיין הדירה והמרחב הסגור מתגלים כמרפאים דווקא – גם אם הריפוי הנפשי עצמו בעייתי.

זה השלב להרחיב מעט יותר על סיפורו של גרפיין, שנולד בצ'כוסלובקיה וכל משפחתו נרצחה בשואה. הוא שרד 11 מחנות ריכוז (כולל אושוויץ) ובגיל 15 שוחרר יחד עם ניצולים אחרים מברגן בלזן כשהוא שוקל 48 קילו, ועבר לארצות הברית. הוא למד בקולג' כמה שנים עד שהחל להתעניין במשחק ומורהו היה הבמאי ארווין פיסקטור, שלפי ראיון עם גרפיין שמצורף למהדורת הקריטריון (ממנו אני מוכרח להודות שראיתי רק חמש דקות מרתקות) התרשם ממנו מאוד והמליץ לו להיות במאי. גרפיין מתאר בראיון שבכל פעם שהוא היה משחק, חוויות הטראומה של המלחמה היו מציפות אותו מחדש. ב-1953 הועלה מחזה אותו ביים יחד עם בן גזארה בברודווי, בו שטרסברג התפרסם והזמין את גרפיין לעבוד עימם ועד מהרה נהפך שם למורה שאחראי בין היתר לגילויים של גזארה כשחקן ושל סטיב מקוויין, וככזה שהעניק את התפקיד הראשון אי פעם לג'יימס דין בהפקה פנימית של בית הספר.

גם איליה קאזאן התרשם מיכולותיו ולאחר ההצלחה של "חופי הכרך", המפיק הידוע סם שפיגל הציע לו לביים את "האיש המוזר". קאזאן- חולל סערה בהכלילו רמיזות מובהקות לנטיות הומוסקסואליות. קאזאן אגב, אחראי גם לפרסומה של קרול בייקר כאשר העניק לה את התפקיד הראשי ב"בייבי דול" על פי המחזה של טנסי וויליאמס ב-1956 (סרט שגם בו החלק המרכזי מתרחש בכתליו של בית סגור שבו מתעמתת לראשונה בישירות הגיבורה עם מיניותה). "משהו פראי" היה כישלון צורב שסגר את הצוהר על קריירה שיותר ממסקרן לראות כיצד הייתה ממשיכה. דבר נוסף שגרפיין אמר בראיון עימו שמצורף למהדורה זה שמטראומה לא ניתן להחלים לעולם, והביע התנגדות לגישה להתמודד בדרך של ניסיונות להדחיק ולחזור מהר ככול הניתן לשגרת החיים. בדרך זו צריך לצפות ב"משהו פראי", גם אם ההתנגדות הקיצונית לסופו מוצדקת ביותר. זהו סרט שמציג מורכבות שסופה הרתיע אותי מאוד אך כזאת שחובה בעיניי להתעמת איתה, אפילו מעבר לחשיבותה ההיסטורית של היצירה הזו שפגמיה הופכים אותה לחשובה יותר ומצליחים להבליט את החלקים הבאמת מצוינים בה.

something_wild_12_blu-ray__blu-ray_

תגובות

  1. בועז כהן הגיב:

    דעתי לא נוחה מההערה שלך בנוגע לרומן פולנסקי ("במאי חשוב אך נבזי בלשון המעטה מבחינה אנושית").

    כמו גרפיין, גם פולנסקי הוא ניצול שואה.

    בזמן מלחמת העולם השנייה נספתה אמו של פולנסקי במחנה אושוויץ, אביו שרד את העינויים במחנה מטהאוזן ופולנסקי הילד עצמו ניצל מן ההשמדה כאשר נמלט מגטו קרקוב ב-1943 – משפחות פולניות הסתירו אותו והציגו אותו כנוצרי קתולי – וחייו ניצלו.

    פולנסקי, בבגרותו, חווה טראומה מחרידה נוספת כשאיבד את אשתו, שנרצחה בידי משפחת מנסון.

    פולנסקי הודה בבעילת קטינה בהסכמה. הוא גם הסכים להישלח לבדיקה פסיכיאטרית.
    הוא נמלט מארה"ב ולא ישב בכלא על מעשהו.

    ב-12 ביולי 2010 הודיע משרד המשפטים בשווייץ כי החליט לא להסגיר את פולנסקי לארצות הברית ובמקביל, פרסמה האישה (שהיתה נערה בזמן ששכבה עם פולנסקי) הודעה אישית כי היא סולחת לו.

    אישית, לא הייתי ממהר להגדיר את רומן פולנסקי "נבזי בלשון המעטה מבחינה אנושית", גם אם עשה מעשה שלא ייעשה.

    1. שני קיניסו הגיב:

      היי בועז, מסכים איתך שהניסוח כוללני מדי ומעט בעייתי ואני מצר על כך.
      פולנסקי הוא מהבמאים האהובים עליי וצפיתי בכל סרטיו וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה שלו ("פולנסקי על פולנסקי").
      יחד עם זאת, חשבו לי להדגיש שהמשפט הבעייתי כמובן שמתייחס אך ורק למעשה האונס שביצע בסמנתה גיימר שהייתה אז בת 13, תוך כדי שהוא מסמם אותה לפני כן. ממה שזכור לי, גיימר אמרה שהיא סולחת לו רק מפני שכל העיסוק המחודש בפרשה פותח לה כל פעם מחדש את הפצעים והיא אינה רוצה שזה יקרה.

      1. בועז כהן הגיב:

        הסיפור הזה מטורף ומקומם, לחשוב שגבר מבוגר שוכב עם ילדה בת 13.
        כאב לשתי בנות זה מזעזע אותי לחשוב על זה.

        עם זאת, די ברור לי שהוא היה זקוק לטיפול פסיכיאטרי ולפי הביוגרפיה שלו זה גם לא מפליא.
        כמו יז'י קושינסקי, גם פולנסקי עבר דברים מחרידים בילדותו.

  2. גיא הגיב:

    סרט נפלא! תודה רבה על המאמר.

השאר תגובה